בס"ד. יום ב' דחג הסוכות, ה'תשכ"ה

72

(הנחה בלתי מוגה)

כתר

יתנו לך ה' אלקינו מלאכים המוני מעלה ועמך ישראל קבוצי מטה ¹⁷³ , והו"ע ההכתרה שנעשית בראש השנה, אלא שבר"ה הרי זה בכסה ¹⁷⁴ , ואח"כ ליום חגינו, בחג הסוכות, הרי זה נמשך ובא בגילוי ¹⁷⁵ . וזהו גם מ"ש ¹⁷⁶ ולקחתם לכם ביום הראשון וגו', ואיתא בספרים ¹⁷⁷ שביום הראשון בגימטריא כתר, לפי שאז נמשך ענין ההכתרה בגילוי. וענין זה נעשה ע"י לקיחת ד' המינים, כפי שממשיך בכתוב ולקחתם לכם גו' פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל. וצריך להבין, למה נבחרו ד' מינים אלו דוקא שעל ידם יהי' המשכת וגילוי ענין ההכתרה. ומבואר בזה ¹⁷⁸ , שהטעם שנבחרו ד' מינים אלו דוקא הוא לפי שהם מורים על ענין האחדות, והיינו, דכשם שבר"ה ישנו ענין האחדות, כמ"ש ¹⁷⁹ אתם נצבים היום כולכם גו', לאחדים כאחד ¹⁸⁰ , כמו כן צריך להיות ענין האחדות בעבודה דחג הסוכות שבא בהמשך לר"ה, שזהו"ע לקיחת ד' המינים שמורים על ענין האחדות. אך ביאור זה אינו מספיק עדיין, שהרי בד' המינים ישנו (לא רק ענין האחדות, אלא) גם ענין הריבוי, דהנה, האתרוג נקרא פרי עץ הדר ע"ש שדר באילנו משנה לשנה ¹⁸¹ , והיינו, שסובל שינוי האוירים דד' תקופות השנה, וא"כ, אף שזה שסובל שינוי האוירים דד' תקופות השנה מורה על ענין האחדות, הרי יש בזה גם ההתחלקות והשינויים דד' תקופות השנה. ועד"ז בלולב הנקרא כפות תמרים, ואמרו חז"ל ¹⁸² שצ"ל עליו כפותים, הנה עם היותם כפותים זה עם זה באחדות, מ"מ הם ריבוי עלים ולא עלה אחד, שהרי בעלה אחד לא שייך הענין דכפות, ורק כשישנם ריבוי עלים שייך שיהיו כפותים, וא"כ, אף שהיותם כפותים מורה על ענין האחדות, מ"מ, יש כאן גם ענין של ריבוי, להיותם ריבוי עלים. וכן בענף עץ עבות,

73

שצ"ל תלתא בחד קינא ¹⁸³ , הרי אף שהיותם עולים בקנה אחד הו"ע של אחדות, מ"מ, יש כאן גם ענין של ריבוי, שצ"ל שלשה דוקא ולא אחד. וכמו כן בערבי נחל, שגדלים באחוה ¹⁸⁴ , הרי ענין האחוה שייך לומר רק במקום שיש ריבוי, משא"כ כאשר יש רק אחד לא שייך לומר ענין של אחוה, וכמ"ש ¹⁸⁵ יש אחד גו' גם בן ואח אין לו. ונמצא, שבד' המינים ישנו גם ענין של ריבוי והתחלקות, ואין זה כמו העבודה דר"ה ויוהכ"פ שהיא באופן של אחדות ללא ריבוי והתחלקות, שזהו שבר"ה כל הקולות כשרים בשופר ¹⁸⁶ , וביוהכ"פ העבודה היא בבגדי בד ¹⁸⁷ , בד בבד ¹⁸⁸ , שמורה על האחדות ¹⁸⁹ , שזהו שלילת הריבוי וההתחלקות.

ב) ולהבין

זה צריך להקדים תחילה משנת"ל ¹⁹⁰ בענין ארוממך אלקי המלך ¹⁹¹ , שבתיבת אלקי יש ב' פירושים הפכיים, שהרי אלקי הוא לשון כח (כמו את אילי הארץ לקח ¹⁹² ), וגם לשון אלקות, שהו"ע האור, והרי אור וכח הם ב' הפכים, שגדר האור הוא שדבוק במקורו, ואופן דביקותו היא דביקות נגלית, והאור מגלה את מקורו, ואינו פועל שינוי כלל בהמאור, משא"כ גדר הכח הוא שנפרד ממקורו, ואינו מגלה את מקורו, ופועל בו שינוי. ומ"מ יש גם מעלה בכח לגבי אור, שהאור אינו פועל ענין של התחדשות, ודוקא כח פועל ענין של התחדשות, שזהו כללות ענין ההתהוות שנעשה התחדשות יש מאין, ובזה נראה תוקף מקורו יותר מאשר בענין האור. וכיון שבכח האלקי שלמעלה ישנם ב' המעלות, הן מעלת הכח שפועל ענין של התחדשות, והן מעלת האור שאינו פועל שינוי במקורו והוא דבוק במקורו, לכן נאמר הלשון אלקי שכולל ב' הענינים דכח ואור, להורות שיש בו ב' המעלות ¹⁹³ .

ג) אמנם

עדיין צריך להבין ¹⁹⁴ , מהו ההכרח שכח הפועל שבנפעל יש בו גם מעלת האור שהוא דבוק במקורו. דבשלמא בנוגע למעלת

74

האור שאינו פועל שינוי במקורו, הרי זה דבר המוכרח, לפי שלמעלה לא שייך ענין של שינוי ח"ו, כמ"ש ¹⁹⁵ אני הוי' לא שניתי, אבל אינו מובן מהו ההכרח שכח הפועל שבנפעל אינו נפרד ממקורו. ואדרבה, לכאורה יש מקום לומר שכח הפועל הוא נפרד ממקורו, דהנה, כללות הענין דכח הפועל שייך רק לאחרי הצמצום, שהרי קודם הצמצום הי' אוא"ס ממלא את מקום החלל, ולא הי' שייך כלל ענין התהוות העולמות ¹⁹⁶ , ובפרטיות יותר, כח הפועל הוא למטה גם מאצילות, דכשם שלא שייך כללות ענין ההתהוות קודם הצמצום, דהיינו בבחי' אצילות דכללות, כמו כן גם באצילות הפרטית לא שייך התהוות היש, והיינו, שגם מצד ספירת המלכות בהיותה באצילות לא שייך ענין התהוות היש. וכדי שיוכל להיות ענין התהוות היש ע"י כח הפועל, הוצרך להיות תחילה צמצום הראשון, שהוא הצמצום שבבחי' אצילות דכללות, ולאח"ז הוצרך להיות הצמצום וההפסק שבין אצילות הפרטית לבי"ע, שהו"ע המסך ופרסא כידוע. ומאחר שכח הפועל בא לאחרי הפסק הצמצום והפרסא דוקא, הרי הוא לכאורה נפרד ממקורו. וכן מוכח לכאורה גם מאופן התהוות הנבראים ע"י כח הפועל, דכיון שהנבראים הם מוגבלים, ויש גם הגבלה לזמן קיומם, דשית אלפי שנין הוה עלמא ¹⁹⁷ , הרי בהכרח לכאורה שגם הכח הפועל ומהוה את הנבראים הוא כח מוגבל, כי בדבר מוגבל לא יכול להיות התלבשות כח בלתי מוגבל, והרי הגבלת הכח היא ע"י הפירוד ממקורו דוקא, כי בהיותו דבוק במקורו הרי הוא בלי גבול, ורק כשנפרד ממקורו נעשה כח מוגבל. וכן מוכח גם מהרגש הפירוד שבנבראים, דכיון שהנבראים הם נפרדים בהרגשתם, הרי בהכרח שאופן התהוותם הוא בדרך פירוד, דאל"כ לא הי' יכול להיות אצלם הרגש של פירוד, ומזה מוכרח שגם בהכח המהוה אותם ישנו באיזה מקום ענין של פירוד. ולפי זה הי' צריך לומר לכאורה שכח הפועל אינו כמו האור שהוא דבוק במקורו, אלא הוא נפרד ממקורו, ושייכותו לענין האור הוא רק בזה שאינו פועל שינוי במקורו.

אך

הענין הוא, דנוסף על הענין העיקרי שזהו דבר פשוט שאין צריך לאות ומופת כלל, מצד האמונה שלית אתר פנוי מיני' ¹⁹⁸ , ואין לך דבר שחוץ ממנו ¹⁹⁹ , שמזה מוכרח שגם הנבראים עצמם אינם דבר שחוץ ממנו ח"ו, וכ"ש שהכח הפועל ומהוה אותם אינו חוץ ממנו להיות בבחי'

75

נפרד ח"ו, שענין זה מונח אצל כאו"א מישראל באמונה פשוטה ללא צורך בראיות והסברים כו' (כמ"ש בתניא ²⁰⁰ ), הנה גם מצד השגת השכל מובן ההכרח שכח הפועל אינו נפרד ח"ו, ולא כמו כח הזריקה שנעשה נפרד מהכח שביד, כדלקמן.

ד) ויובן

בהקדם המבואר בתניא ח"ב ²⁰¹ שבריאת שמים וארץ אינו כמו כאשר יצא לצורף כלי שאין הכלי צריך לידי הצורף, כי אף שידיו מסולקות הימנו והולך לו בשוק, הכלי קיים בתבניתו וצלמו ממש כאשר יצא מידי הצורף, והיינו מפני שהאומן לא חידש דבר בגוף מציאות הכלי, ופעולתו בשינוי הצורה אינה אלא יש מיש, משא"כ במעשה שמים וארץ שהוא יש מאין, צריך להיות כח הפועל בנפעל תמיד. וכידוע ²⁰² גם ההוכחה מזריקת האבן מלמטה למעלה, דכיון שזהו ענין של התחדשות היפך טבע האבן, הרי זה יומשך רק כל זמן שכח הזורק נושא את האבן, וכשיכלה כח הזורק יחזור האבן לטבעו ויפול למטה. ודוגמתו בענין ההתחדשות שבהתהוות העולמות, שבהכרח להיות בהם תמיד כח המחדש כו'.

ולהעיר,

שבאמת לא שייך לומר לגבי ההנהגה שלמעלה (בנוגע להתהוות העולמות וכיו"ב) שבהכרח להיות באופן כזה או באופן כזה, בגלל שיש הוכחה או קושיא מענין דוגמתו אצל הנבראים, שהרי הוא ית' הוא נמנע הנמנעות ²⁰³ . ובפרט כאשר מדובר אודות התהוות הבריאה, דכיון שכללות ענין ההתהוות מאין ליש אינו בחיק הנבראים כלל, אלא בחיק הבורא בלבד ²⁰⁴ , הרי בודאי לא שייך להביא הוכחות או קושיות מדוגמאות שמצינו גבי הנבראים. אלא שאעפ"כ, הרי ידוע ²⁰⁵ שעלה ברצונו ית' שכל הענינים (כולל גם ענין התהוות הבריאה מאין ליש) יהיו באופן שכל מה שאפשר להיות ע"פ השכל (שיש לזה איזה מקום בשכל) יהי' זה ע"פ השכל כו', ורק בגלל זה שייך להביא הוכחה מכח הזריקה הנושא את האבן כל משך זמן הליכתו למעלה, שכן הוא גם בהתהוות הנבראים, שצריך להיות כח הפועל בנפעל תמיד.

אך

לכאורה עדיין יש מקום לומר שהכח הפועל הוא נפרד ממקורו, כמו בכח הזריקה שנעשה נפרד מהכח שביד. והיינו, שלא זו בלבד שמשל

76

כח הזריקה מוכיח רק שהנברא צריך תמיד שיהי' בו כח הפועל (כשם שכל משך זמן עליית האבן צריך להיות בה כח הזורק), ואינו מוכיח שכח הפועל הוא דבוק במקורו ואינו נפרד ממנו, אלא אדרבה, שממשל כח הזריקה יש להביא ראי' להיפך ²⁰⁶ . דהנה, בזריקת האבן מלמטה למעלה, עם היות שכאשר יכלה כח הזורק יופסק עליית האבן, מ"מ, כל זמן שישנו כח הזורק בהאבן, הרי הוא פועל בהאבן שינוי הטבע לעלות מלמטה למעלה, אע"פ שכבר יצא ונפרד מן הכח שבתוך היד. והיינו, שעם היות כח הזורק מדוד ומוגבל, שהרי גם כללות כח יד האדם (גם בהיותו בתוך היד) הוא מדוד ומוגבל, ועאכו"כ הכח שזורק ונושא את האבן, שיש בו הגבלה כפולה, להיותו גם נפרד מן הכח שבתוך היד, מ"מ, בכחו וביכלתו לפעול בהאבן חידוש היפך טבעו. ולכאורה אפשר לומר שכן הוא גם בהתהוות הבריאה מאין ליש, שלהיותו רק על משך זמן מוגבל דשית אלפי שנין דהוי עלמא, יכול כח הפועל המהוה להיות נפרד ממקורו (כמו כח הזריקה שנפרד מהיד), ואעפ"כ יהי' בכחו וביכלתו לפעול החידוש דהתהוות יש מאין (ע"ד פעולת החידוש דעליית האבן מלמטה למעלה היפך טבעו).

ה) אך

הענין הוא, שההוכחה שכח הפועל הוא דבוק במקורו, היא מפעולת הבורא בהנהגת הנבראים לאחרי שנתהוו. דהנה, בהמשל דזריקת האבן, הרי לאחרי שהאדם זורק את האבן, אין לו שליטה וממשלה כלל על אופן הליכת האבן, דכיון שהכח הנושא את האבן נפרד מידו, לכן אי אפשר לו לשנותו כו'. אבל בבריאת שמים וארץ, הרי גם לאחרי שנברא העולם רואים אנו שיש כו"כ שינויים באופן ההשפעה מלמעלה, הן בנוגע לכללות העולם, והן בנוגע להאדם העובד, שהוא תכלית הבריאה, כמארז"ל ²⁰⁷ בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, וכמו בהשפעה רוחנית שנמשך גילוי אלקות בנפשו ובעולם כאשר עבודתו היא כדבעי דוקא, הן בעסק התורה, שכאשר זכה נעשית לו סם חיים, וכאשר לא זכה הרי זה להיפך ח"ו ²⁰⁸ , וכמו כן יש כמה שינויים בעבודת התפלה, דנוסף לזה שכללות ענין התפלה הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ²⁰⁹ , ובסולם ישנם כמה מדריגות, שהו"ע השינויים, הרי ישנו גם השינוי שלפעמים מתמלאת בקשתו ותפלתו ולפעמים כו'. וכמו"כ יש שינויים בעבודת

77

התפלה עצמה, שכאשר ההתבוננות בתפלה היא רק בשביל לידע ההשכלה שבהענין, אזי אע"פ שיש לו את העושר של ההשכלה, מ"מ, אין זה פועל עליו מאומה כו', משא"כ כאשר כוונת ההתבוננות היא כדי להתעורר באהבה ויראה בעת התפלה, והעיקר שיפעל על הנהגת כל היום במעשה בפועל, שהמעשה הוא העיקר ²¹⁰ , אזי יש לו הן את העושר שבהשכלה והן את הפעולה שנעשה בקירוב לאלקות כו'. וכיון שהאדם העובד הוא תכלית הבריאה (כנ"ל), הרי מצד השינויים שבעבודת האדם נעשים שינויים גם בהנהגת העולם, ובכללות הוא ההפרש בין זמן הבית לזמן הגלות, שבזמן הבית היתה השפעה מרובה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו ²¹¹ , ונוסף על ריבוי ההשפעה בהנהגת הטבע, היו גם נסים שלמעלה מהטבע, כמארז"ל ²¹² עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש כו', משא"כ בזמן הגלות, כאשר מפני חטאינו גלינו מארצנו ²¹³ , אזי ההנהגה היא באופן הפכי כו'. וכיון שגם לאחרי שנברא העולם ישנם כמה שינויים באופן הנהגת העולם כפי רצונו ית', הרי מוכרח שכח הפועל המהווה את הנבראים אינו נפרד ממקורו ח"ו, דלא כבזריקת האבן שכח הזורק נפרד מיד האדם, ולכן אינו יכול לשנות אופן הילוכו כו'.

ו) אמנם

גם ראי' זו אינה מספיקה עדיין. דהנה, גם בהמשל מכח הזריקה שנפרד מיד האדם, הרי אילו הי' האדם יכול לרוץ אחרי האבן ולהשיגו, אזי הי' יכול לשנות אופן הליכת האבן, אע"פ שכח הזורק הנושא את האבן כבר נפרד ממנו. וא"כ, לכאורה אפשר לומר כן גם בענין ההתהוות, שכח הפועל הוא נפרד ממקורו, ומה שיש שינויים בהנהגת הבריאה הרי זה מצד המשכה חדשה ממנו ית', בהוספה על כח הפועל שכבר נפרד ממקורו להוות את הנבראים. ובפרטיות יותר, דהנה, השינויים שבהנהגת הבריאה לאחרי שנברא העולם הם בעניני נסים שלמעלה מהטבע, וגם בהנהגת הטבע גופא. וא"כ, לא מבעי שבנוגע להשינויים בעניני נסים שלמעלה מהטבע אפשר לומר שנעשים ע"י המשכה חדשה ממנו ית', כיון שכללות ענין הנסים הוא שידוד מערכות הטבע, אלא עוד זאת, שגם בנוגע להשינויים שבהנהגת הטבע גופא אפשר לומר שזהו"ע של המשכה חדשה ממנו ית', ולכן, אין להוכיח מזה שכח הפועל הוא דבוק במקורו ואינו נפרד ממנו.

78

אך

הענין הוא34, שההוכחה לזה שכח הפועל הוא דבוק במקורו ואינו נפרד ממנו, היא, מהתמדת הקיום שבעולם, הן בנוגע לצבא הארץ שהם קיימים במין, ועאכו"כ בנוגע לצבא השמים שהם קיימים באיש ²¹⁴ . ועז"נ השמים מספרים כבוד א-ל ²¹⁵ , שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם גו' מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר ²¹⁶ , והרי בהכרח שאין זה מצד עצמם, לפי שמצד עצמם הרי הם נפסדים, דכיון שנתהוו (שהרי אין דבר עושה את עצמו) צריכים להיות נפסדים, דכל הוה נפסד, והיינו, שלא זו בלבד שהם אפשרי ההפסדות, אלא שצריכים להיות נפסדים גם בפועל, כידוע הכלל ²¹⁷ שכל האפשרי במין אי אפשר שלא יבוא כו'. וכיון שאינם נפסדים אלא נשארים בקיומם, צבא הארץ במין, וצבא השמים גם באיש, וכדאיתא בירושלמי ²¹⁸ ע"פ ²¹⁹ אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, שהם חזקים כיום הבראם, הרי זה הוכחה גמורה שכח הפועל אינו נפרד ח"ו אלא הוא דבוק במקורו, והיינו, שמפני היות הכח דבוק במקורו, הרי הוא נצחי, ולכן נעשה על ידו קיום הנבראים באופן שאין בהם הפסידות, משא"כ אילו הי' הכח נפרד ממקורו אזי הי' צריך להיות בו שינויים, שאינו דומה כמו שהוא בראשית המשכתו בהיותו בקירוב למקורו לכמו שהוא בסיום המשכתו בהיותו בריחוק ממקורו, ומצד זה הי' צריך להיות הפרש בין תחלת הבריאה למשך הזמן שלאח"ז, היינו, שתהי' חלישות בהבריאה, שזהו ענין ההפסידות שהולך ונפסד תמיד, ע"ד מ"ש הבחיי ²²⁰ שהתינוק משעה שנולד מתחיל להתייבש. ועכצ"ל שרק מפני שכח הפועל דבוק במקורו נעשה קיום השמים והארץ באופן שהם חזקים כיום הבראם, ללא הפסידות וחלישות כלל. ומה שאמרו חז"ל25 שית אלפי שנין הוה עלמא וחד חרוב, אין זה ענין של הפסידות שנעשה מצד חלישות הכחות כו', שהרי כל משך הזמן דשית אלפי שנין הם חזקים כיום הבראם, אלא שכך עלה ברצונו ית' שהעולם שהוא חזק כיום הבראו יחרב לאחרי שית אלפי שנין. ובפרט ע"פ המבואר במק"א ²²¹ בענין חד חרוב, שאין הכוונה שיהי' הפסק ההשפעה, כי אם

79

ע"ד שיהי' בזמן התחי' שיהיו נשמות בגופים אלא שהגופים לא יהיו גשמיים כמו הגופים הגשמיים דעכשיו, היינו, שלא יהיו חומריים, וגם לא גשמיים כ"כ, ועד"ז בנוגע לחד חרוב, שגם אז תהי' מציאות השמים והארץ, אלא שיתעלו במעלה גדולה ביותר שלא יהיו חומריים כו', וכל כך יגדל העילוי עד שלגבי מציאות העולם כמו שהוא עכשיו הרי זה נקרא בשם חרוב. וראי' לדבר שאי אפשר לומר שיהי' הפסק ההשפעה להיות בבחי' העדר, שהרי אמרו שית אלפי שנין הוה עלמא וחד (אלף אחד) חרוב, ואם יהי' אז הפסק ההשפעה בבחי' העדר, לא שייך לומר על זה וחד כו'. ומכל זה מובן ענין התמדת הקיום שבעולם שהוא ללא הפסידות וחלישות כלל, שמזה מוכח שכח הפועל שבנפעל אינו נפרד ח"ו אלא הוא דבוק במקורו.

ז) אמנם

ע"פ הנ"ל שכח הפועל הוא דבוק במקורו, צריך להבין איך יש בו מעלת הכח לגבי האור בענין ההתחדשות. דהנה, נת"ל ²²² ההפרש שבין כח לאור, שאור הו"ע הגילוי, והיינו שמגלה את מקורו להיותו דבוק במקורו, וכשם שהאור עצמו אינו ענין של התחדשות, לכן גם פעולתו אינה באופן של התחדשות. ובענין זה היא מעלת הכח לגבי האור, דכיון שהכח הוא בבחי' העלם, שאינו בדביקות, אלא כמו דבר הנבדל ממקורו, והיינו, שהוא כמו דבר מחודש, לכן גם פעולתו היא באופן של התחדשות. ודוגמתו למעלה הו"ע ההתחדשות שבהתהוות מאין ליש, שבזה מתגלה כח העצמות, שהרי התהוות יש מאין הוא בכח העצמות דוקא, דכיון שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו, לכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש ²²³ , וענין זה בא בכח דוקא ²²⁴ ולא באור, והיינו לפי שכח הוא בבחי' העלם והוא כמו דבר הנבדל ממקורו, שזהו כמו דבר מחודש, כנ"ל. אך ע"פ משנת"ל שגם כח הפועל דבוק במקורו, צריך להבין איך יש בו כח ההתחדשות, להיותו בבחי' העלם כו', דלכאורה איך שייך שיהיו בו ב' הענינים, שיהי' דבוק במקורו, וגם יהי' בבחי' העלם והתחדשות.

אך

הענין הוא, שהדביקות דכח אינה דומה להדביקות דאור, שהאור הוא בבחי' דביקות ממש בבחי' התפשטות וגילוי מן העצם באופן תמידי בלי הפסק כלל, אבל הדביקות דכח אינה בבחי' התפשטות אלא

80

בבחי' התחדשות, שמתחדש ממקורו, וכמאמר ²²⁵ המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ומ"ש בכל יום הוא לאו דוקא, אלא בכל עת ובכל רגע נעשה החידוש דמעשה בראשית ²²⁶ , והו"ע התחדשות כח הפועל שמתחדש ממקורו. וכידוע הדוגמא לזה מחידוש כח השכל ושאר הכחות שבאדם בעת השינה, והיינו, שבעת השינה מתעלם כח השכל מכלי המוח, שאז מסתלק השכל ומתעלם במקורו (שלכן יכול להיות ענין החלום באופן שמרכיב ומחבר ב' הפכים ²²⁷ , שזהו לפי שאור השכל אינו מאיר במוחו כמו בשעה שהוא ער, שמסתלק ומתעלם במקורו), ועי"ז מתחדש בחיות חדש, שלכן לאחרי השינה יכול להשכיל בטוב יותר. ועד"ז בכח הפועל שמהווה את הנבראים מאין ליש, שבכל רגע ורגע הרי הוא מתעלם ונכלל במקורו וחוזר ומתחדש בחיות חדש. ומזה גופא מובן מעלת הכח על האור, כי, זה שגדר האור הוא שצ"ל תמיד בדביקות, ואם יהי' בו הפסק לרגע אזי יתבטל ממציאותו, משא"כ דביקות הכח היא באופן שנפסק ומתחדש ממקורו בחיות חדש, הרי זה לפי שהכח מגיע בבחי' העצמות שלמעלה מכל האורות והגילויים ²²⁸ . והענין בזה, דהנה, בחי' כח הוא כמו ענין הכלים ²²⁹ , שעז"נ בתיקוני זהר ²³⁰ איהו וגרמוהי חד, שיש בזה ב' פירושים ²³¹ . פירוש הא', שקאי על יחוד הכלים עם האורות ²³² , ופירוש הב', שקאי על יחוד הכלים במקורם. וההפרש ביניהם, שיחוד הכלים עם האורות הוא כמו יחוד של שני דברים שונים, והיינו, דעם היות שנעשים מיוחדים זב"ז, שהכלי פועל על האור והאור פועל על הכלי, מ"מ, הרי זה כמו יחוד של שני דברים, ולא באופן שהכלי נעשה אור. משא"כ יחוד הכלים במקורם הוא באופן שהכלי עצמו נעשה כח העצם, והוא מצד ענין ההתחדשות שבכח (כנ"ל שכח הוא כמו ענין הכלים), שמתחדש ממקורו בחיות חדש לאחרי שמתעלם במקורו עד שמציאותו היא כח העצם.

וזהו

מ"ש ארוממך אלקי המלך, שתיבת אלקי היא מלשון אלקות, שהו"ע האור, וגם מלשון כח, כי, עם היות שבכללות עיקר המעלה היא בענין האור שהוא בדביקות נגלית כו', מ"מ, נקרא בשם אלקי שמורה גם

81

על ענין הכח, מצד המעלה שיש בענין הכח על ענין האור, שדוקא הכח הוא באופן שמציאותו הוא העצם, כנ"ל.

ח) והנה

נת"ל ²³³ שבר"ה הוא המשכת בחי' רוממות העצמית, שלכן העבודה דר"ה היא מצד עצם הנשמה, והיינו, שכל פרטי העבודה דר"ה הם בבחי' העצם, תשובה עצמית וקב"ע עצמי וכו'. וכמבואר בסידור ²³⁴ בכוונת התקיעות שר"ה הו"ע תענוג עצמי, שכל עצמי, מדות עצמיים, וגם כח המעשה הוא עצמי, היינו, שגם הכחות הפרטיים הם כמו שהם בבחי' העצם. וזהו גם מ"ש ²³⁵ אתם נצבים היום כולכם גו' ראשיכם שבטיכם וגו', דאף שישנם עשר מדריגות דראשיכם גו' עד שואב מימיך, מ"מ, נצבים כולכם, לאחדים כאחד8, ע"ד פרטי הכחות כמו שהם מצד העצם. אמנם, כיון שהעבודה דכל השנה צריכה להיות בכחות פרטיים דוקא, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך ²³⁶ , בכל מדה ומדה כו' ²³⁷ , ועד שגם ענין הקב"ע דכל השנה צ"ל בענינים פרטיים דוקא, הנה כדי שיומשך נתינת כח מהעבודה דר"ה על העבודה דכל השנה, צ"ל ממוצע ביניהם, והו"ע העבודה דסוכות, ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר גו' וערבי נחל, כי, הענין דביום הראשון שהוא בגימטריא כתר (כנ"ל) הוא כמו ר"ה שענינו המשכת העצם שלמעלה מהתחלקות, וביחד עם זה, לוקחים בו ד' מינים שיש בהם (לא רק ענין האחדות, אלא) גם ענין הריבוי (כנ"ל), והיינו, שהריבוי הוא באופן של אחדות, ולכן הרי זה כעין ממוצע שעל ידו יומשך מההזזה העצמית שלמעלה מהתחלקות שבר"ה על העבודה דויעקב הלך לדרכו ²³⁸ במשך כל השנה. ויש לומר, שמעלת העבודה דסוכות שהיא באופן של התאחדות הריבוי על העבודה דר"ה שהיא באופן של אחדות שלמעלה מהתחלקות, היא ע"ד ובדוגמת מעלת הכח על האור, דעם היות הכח בבחי' נבדל (דלא כמו אור שהוא בדביקות תמידית), ובא בבחי' התחלקות להוות ריבוי וגדולי הנבראים, כמ"ש מה גדלו מעשיך ²³⁹ ומה רבו מעשיך ²⁴⁰ , מ"מ, ניכר בו הדביקות במקורו (ע"י התמדת קיום הנבראים, מרוב אונים גו' איש לא נעדר, כנ"ל ס"ו) באופן נעלה יותר מדביקות האור (כנ"ל ס"ז).

82

ט) וזהו

כתר יתנו לך ה' אלקינו מלאכים המוני מעלה ועמך ישראל קבוצי מטה, והיינו, שעם היות שהמלאכים הם בבחי' ריבוי, וכמו כן ישראל הם בבחי' ריבוי, מ"מ נעשה התאחדות הריבוי, שהו"ע קבוצי, היינו, שהריבוי מתקבץ למקום וענין אחד. ועי"ז נעשה המשכת הכתר (ענין האחדות) על כל השנה, שתהי' שנה מבורכת, באופן שגם בבחי' ריבוי הנבראים יהי' ניכר אשר הוי' אחד ²⁴¹ , ולמעלה יותר, בחי' יחיד ²⁴² , עד אשר אין עוד מלבדו ²⁴³ .

______  ______