109

מקפיד עליהם יש בהן משום גזל, אין בעל הבית מקפיד עליהן - הרי אלו שלו", ואילו בתוספתא נכללים כל אלו בדין אחד: ,מסתתי אבנים מפסקי גפנים מנקפי הגין מנכשי זרעים בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן אסורים משום גזל, אין בעל הבית מקפיד עליהן מותרין משום גזל".

יש מחלוקת ביניהם אם לגבי מסתתי אבנים מועלת הקפדת בעל הבית. ומהו הטעם למחלוקת זו? יש להעיר ש,בעל הטורים"**:, למרות שהוא מציין גם את ההלכה לגבי ,מפסגי אילנות" ו,עודרי ירקות" המוזכרת רק בברייתא ולא בתוספתא, בכל זאת הוא אומר כתוספתא", שהדין לגבי ,מסתתי אבנים" תלוי בהקפדת בעל הבית.

וההסבר לכך הוא: לפי הברייתא יש הבדל בין מסתתי אבנים לבין האחרים - כפסגי אילנות וכו', ונכשי זרעים, כי הנשורת של ,מפסגי אילנות" וכדומה היא בעלת חשיבות יותר מהפסולת של מסתתי אבנים, ולכן תלוי הדין בהקפדת בעל הבית: ,,בזמן שבעל הבית מקפיד עליהם יש בהן משום גזל, אין בעל הבית מקפיד עליהן הרי אלו שלו" [או שאם זה במקום שאין אנשי המדינה נוהגים להקפיד על דבר מועט, הרי אף

עקב ג

אם בעל-בית מסויים מקפיד - בטלה דעתו<, כי דרך בני אדם במקום זה היא לא להקפיד על כך]9.

במקרה זה, כאשר הדבר תלוי בהקפדת בעל הבית, ובעל הבית אינו מקפיד על כך, יש שתי סברות'* מדוע מותר הדבר - או משום שאי-הקפדתו היא כהפקרה, ואז זהו הפקר לכל אדם, ולא רק לפועל או לאיש מסויים':. או שזה כמתנה, כיון שזה דבר מועט, ובעל הבית חונן ונותן לכל מי שיטול, אפילו שלא מדעתו?.

אבל אצל ,מסתתי אבנים" שעליהם אומרת הברייתא ,אין בהם משום גזל", חשיבות פירורי האבנים פחותה מאשר אצל ,,מפסגי אילנות", אצלם אין צורך בהיתר של ,אין בעל הבית מקפיד עליהן", אלא עקב ערכם המועט הם מופקרים מצד עצמם. כלומר, אין להם