1123

שיהודי צריך לעשות עבודתו לה' בשמחה ובטוב לבב5, מותר לו לפרוש מעבודה זו ולהתמסר לעבודה אחרת, בה יהיה לו תענוג.

ג. ההלכה הרי נפסקת כבית הלל*'. שאם אין פגם בפועל בעבודתו, אלא שאין לו בדבר חן (תענוג), אסור לו "להתגרש" מן העבודה. אבל, כשיש קלקול בפועל ממש, "הקדיחה תבשילו", הוא חש שעל ידי כך מתקלקלים גם הענינים שהיו לו מתחילה, אז הרי על פי דין מותר לו לעזוב ולהתעסק בעבודה אחרת.

אבל זהו לפי הדין. הגמרא אומרת' "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות", ובכלל "כמה קשין גירושין כו'"*' - ראוי לו איפוא להחמיר ולהמשיך בעבודתו ולמלא את השליחות שהוטלה עליו9', עד לכדי מיצוי הנפש, ואפילו אם לא החמיר וגירש, מן הראוי?< שישוב לעבודתו הקודמת. ויתרה מזו: אפילו כשמצא בה דבר ערוה, שעל פי ההלכה אסור לו להמשיך שם, הרי "אין ראוי למהר לשלח אשתו ראשונה"'?, תחילה עליו לחקור

תצא שיחות 19

ולדרוש היטב, האם אמת הדבר שנאמר לו, שיש בה דבר ערוה. שכן יתכן כי מפני שוחד אהבת עצמו, שמתחשק לו עבודה קלה, נדמה לו, שעל פי תורה הוא צריך לפרוש מעבודתו העכשוית - ואילו ה"וחקרת ודרשת ושאלת היטב" יכול לגלות שאין הדבר כך, ועד שעל ידי המשך התעסקותו בעבודה זו, ובהשתדלות הכי גדולה בכל כוחות נפשו, יהא איש ואשה זכו שכינה ביניהם?, דירה לו יתברך בתחתונים.

(משיחת כ' מנ"א תשי"ט)

ד. בפרשת תצא מזהירה התורה "לא תחסום שור בדישו". כאשר שור או בהמה וחיה? אחרת דשים את התבואה אסור לחסום את פיהם כדי שלא יאכלו מן התבואה.

ה"שולחן ערוך" של אדמו"ר הזקן (שנדפס על ידי אדמו"ר האמצעי ואחיו) מסתיים בפרטי הדינים הקשורים לאיסור "לא תחסום" ובסעיף האחרון ממש כותב אדמו"ר הזקן: "פרות המהלכות על התבואה לפי שירט להן הדרך אינו עובר על לא תחסום אם חסמן אף על פי שהתבואה נידושה מאליה דרך הילוכן עליה הואיל ואינו מתכוין להעבירן שם בשביל כך, וכן כל כיוצא בזה".