993

שיחה א

קדושים

א. בפרשת קדושים מדובר על איסור ערלה (אי אכילת פירות מעץ בשלוש השנים הראשונות). אומרת המשנה': "נטיעה של ערלה כו' שנתערבו בנטיעות, הרי זה לא ילקוט, ואם לקט יעלה באחד ומאתיים". הדין בערלה הוא שפירות ערלה שנתערבו בפירות היתר, אם יש בפירות היתר פי מאתיים מפירות ערלה הרי הם בטלים. (רוב איסורי תורה בטלים ברוב (או בששים) וערלה - באחד ומאתיים). דין זה הוא רק בדיעבד, אם כבר נתערבו. אבל לכתחילה אסור לערב פירות ערלה בפירות אחרים כדי לבטלם, - "אין מבטלין איסור לכתחילה"?. אומרת המשנה: אם נתערבה נטיעה של ערלה בין מאתיים נטיעות של היתר, ואי אפשר להכיר איזו נטיעה היא של ערלה - אסור ללקט לכתחילה את הפירות מהנטיעות, כי אז הרי מתבטלים פירות הערלה (שבאו מנטיעה שעלתה באחד ומאתיים). והדין הוא שלכתחילה אסור לערב איסור בהיתר כדי לבטל את האיסור. אבל בדיעבד, בטל.

הטעם לכך שפירות הערלה מתבטלים דוקא לאחר לקיטתן, אבל כל עוד הפירות על הנטיעות אין הנטיעה של ערלה בטילה בשאר הנטיעות הוא, משום ש"מחובר לא בטל"'.

ב. כל הענינים של נגלה דתורה, הם הוראה גם בעבודה הרוחנית של האדם:

ישנו כלל בתורה, שמיעוט בטל ברוב. עלול איפוא אדם לחשוב: כיון ש"אתם המעט מכל העמים", איך יתכן שיהיה לבני ישראל הכוח שלא להיטמע ולא להתבולל בין אומות העולם, שביניהם הם נמצאים כבר מאות רבות של שנים?

על כך היא ההוראה: כיון שיהודים בכל מקום, היכן שרק נמצאים, הרי הם מחוברים למקורם, להקב"ה, אינם יכולים להתערב, והם תמיד "עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב"* - עם בפני עצמו.

כשם, שהקב"ה כביכול הוא "אני