בס"ד. שיחת ש"פ תצוה, פרשת זכור, י"ג אדר, ה'תשכ"ו

120

בלתי מוגה

א. פרשת זכור יכולה להיות בכמה פרשיות, וביניהם גם פרשת תצוה, כבקביעות שנה זו.

וכיון שכל עניני התורה אינם בדרך מקרה, אלא בהשגחה פרטית, במכל-שכן מעניני העולם שכולם בהשגחה פרטית ⁴⁹² , ובודאי שכן הוא בעניני התורה, הרי מובן, שכאשר פרשת זכור באה ביחד עם פרשת תצוה, בודאי יש קשר ושייכות בתוכן עניניהם, ועד שהשייכות ביניהם מודגשת בגלוי בתושב"כ, כדלקמן.

ב. והביאור בזה:

בהתחלת פרשת תצוה נאמר: "ואתה תצוה וגו' להעלות נר תמיד גו' חוקת עולם לדורותם". וגם בפרשת זכור מודגש ענין התמידיות – " זכור את אשר עשה לך עמלק", " לא תשכח " ⁴⁹³ , היינו, שצריך להיות זכרון תמידי ⁴⁹⁴ .

ולהעיר, שנוסף לכך שהזכרון דעמלק הו"ע תמידי, הנה גם מחיית עמלק היא מצוה תמידית – כי, אע"פ שלאחרי ש"בא סנחריב ובלבל את העולם" ⁴⁹⁵ אי אפשר לקיים מצות מחיית עמלק (ועד"ז הציווי "לא תחי' כל נשמה" ⁴⁹⁶ בנוגע לז' האומות), לפי ש"כבר אבד זכרם" ⁴⁹⁷ , הרי זה רק סיבה צדדית וחיצונית שמונעת את קיום המצוה בפועל (ע"ד "ארי' הוא דרביע עלי'" ⁴⁹⁸ ), אבל עצם המצוה דמחיית עמלק – אילו הי' עמלק קיים – היא מצוה תמידית ⁴⁹⁹ . וזהו הטעם שהרמב"ם מונה מצות מחיית עמלק במנין המצוות, אף שכותב בעצמו ⁵⁰⁰ שבמנין המצוות נכללו רק המצוות שהם בתמידות, ולא רק לפי שעה – "לפי שהוא נוהג בכל דור שבו נמצאת אפשרות לאותו דבר" ⁵⁰¹ .

121

ג. ועוד ועיקר – שבפרשת תצוה מודגש גם ענין הזכרון (כמו בפרשת זכור ), הן בנוגע לאפוד, כמ"ש ⁵⁰² "ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד אבני זכרון לבני ישראל ונשא אהרן את שמותם לפני ה' .. לזכרון", והן בנוגע לחושן, כמ"ש ⁵⁰³ "ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחושן המשפט גו' לזכרון לפני ה' תמיד".

ויומתק יותר, שהתורה לא מסתפקת בזכרון פעם אחת, אלא יש צורך בשתי זכירות, הן באפוד והן בחושן; ועד"ז בנוגע לזכרון דעמלק – כמובא בד"ה זכור תרס"ה ⁵⁰⁴ מאמר המדרש ⁵⁰⁵ (שהובא בבחיי2) "שתי זכירות כתבתי לכם בתורה, זכור את אשר עשה כו' ומחה אמחה את זכר כו'" (אף שלכאורה אינו מובן מהו הענין ד"שתי זכירות", הרי בהציווי נאמרה רק זכירה א', ואילו הזכירה הב' אינה אלא בדרך סיפור דברים).

ויש להוסיף בזה, ע"פ המבואר בד"ה זכור הנ"ל, שאף ש"לכאורה הלא העיקר הוא המחי', למחות זרעו של עמלק", מ"מ, יש תועלת גם בהזכירה כשלעצמה – "שזוכר ורע בעיניו הרע דעמלק, ודואג בנפשו על זה שנמצא אופן רע כזה כו', והדאגה הזאת .. ה"ז שובר ומאבד קליפת עמלק" ⁵⁰⁶ .

[ועפ"ז יש לבאר הדעה שגם נשים חייבות בשמיעת פרשת זכור ⁵⁰⁷ , אף שאינן חייבות במחיית עמלק, לפי שמחיית עמלק נעשית ע"י מלחמה, ונשים אינן שייכות למלחמה, כדאיתא בגמרא ⁵⁰⁸ ש"איש דרכו לכבוש ואין האשה דרכה לכבוש .. וכבשה ⁵⁰⁹ (חסר) כתיב" – כי, גם זכירת עמלק הוא ענין בפני עצמו שיש בו תועלת כו', וענין זה שייך גם אצל נשים].

וכן הוא גם בענין האפוד והחושן שבפרשת תצוה – שהזכרון כשלעצמו פועל פעולתו, כפירוש רש"י ⁵¹⁰ שהחושן מכפר על עיוות וקלקול הדין.

ד. ונוסף לכך שבקביעות שנה זו שפרשת זכור היא בפרשת תצוה יש הדגשה יתירה על ענין הזכרון, יש עוד מעלה בקביעות שנה זו, שפרשת זכור היא בערב פורים, ומיד לאחרי' נכנסים לימי הפורים –

122

שמיד לאחרי הזכרון דעמלק בפרשת זכור, באה גם מחיית המן (מזרעו של עמלק) בפועל בימי הפורים.

והענין בזה ⁵¹¹ :

כתיב ⁵¹² "והימים האלה נזכרים ונעשים", ומפרש רש"י: "נזכרים, בקריאת מגילה, ונעשים, משתה ושמחה ויום טוב לתת מנות ומתנות"; אבל ישנו גם פירוש הגמרא ⁵¹³ ש"נזכרים" קאי על הקריאה בתורה בפרשת זכור, שאז ישנו רק ענין הזכרון, ואילו "נעשים" קאי על ימי הפורים עצמם, שבהם ישנה המחי' בפועל (החל מהקריאה בתורה – לא רק "זכור את אשר עשה לך עמלק", אלא "צא הלחם בעמלק" ⁵¹⁴ ).

ובכן, בדרך כלל, כשיש הפסק של כמה ימים בין שבת זכור לימי הפורים, יש הפסק בין ה"נזכרים" (בשבת זכור) ל"נעשים" (בימי הפורים); וזוהי המעלה בקביעות שנה זו – ש"נזכרים ונעשים" בסמיכות זל"ז, שברגע שלאחרי ש"נזכרים" בשבת זכור, מתחיל מיד הענין ד"נעשים" שבימי הפורים.

ולהעיר, שיש עוד אופן בהסמיכות של פורים ליום השבת – כאשר פורים חל להיות בערב שבת, אבל, בקביעות זו, אין קורין פרשת זכור בשבת הסמוכה לפורים, אלא בשבת שלפני', כדאיתא בגמרא ⁵¹⁵ : "פורים שחל להיות בערב שבת, רב אמר מקדימין פרשת זכור (לשבת שלפני') .. כי היכי דלא תיקדום עשי' לזכירה", כך, שיש הפסק גדול בין הזכירה בשבת זכור לעשי' בימי הפורים.

וכמו"כ יש גם אופן הקביעות שפורים "חל להיות בשבת עצמה"24 [דאף שעכשיו לא יכולה להיות קביעות כזו, כיון שאז יחול פסח ביום שני, היפך הכלל "לא בד"ו פסח" ⁵¹⁶ , הרי בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראי' – כמה מאות שנה לאחרי פורים, שהי' בסמיכות לבית שני – היתה יכולה להיות גם הקביעות דפורים ביום השבת], אבל, לדעת רב נחמן24, "אף בזו אמר רב מקדימין (קריאת פרשת זכור לשבת שלפנ"ז), כדי שתקדם זכירה לעשי' דעיירות" ⁵¹⁷ (ומשמעות דברי הגמרא – שהלכה כרב נחמן).

ונמצא, שהאפשרות היחידה להסמיכות דפרשת זכור לימי הפורים היא – בקביעות שנה זו, ששבת זכור היא ערב פורים.

123

ואל יהא דבר זה קל בעיניך (שמהזכירה באים תיכף ומיד לעשי') – שהרי זוהי המעלה המיוחדת שבברכת כהנים ⁵¹⁸ , ש"עד מהרה ירוץ דברו" ⁵¹⁹ , שההשפעה באה מלמעלה באופן של מהירות, וכמ"ש ⁵²⁰ "כי נכון הדבר מעם האלקים וממהר האלקים לעשותו", וכמו בענין השקדים כפי שהם לטובה כו'27, והיינו, שזוהי המשכה שבאה ממקום נעלה ביותר, שלא שייך שם העלמות והסתרים, ולכן באה ההמשכה למטה תיכף ומיד.

ה. ויש להוסיף, שהמעלה שבקביעות שנה זו ששבת פרשת זכור היא בערב פורים, שמהזכרון דעמלק בשבת באים מיד למחיית המן בפועל בימי הפורים – קשורה גם עם הקביעות בפרשת תצוה:

ובהקדים המבואר בחסידות ⁵²¹ שענינו של עמלק הוא ש"יודע את רבונו" ואעפ"כ "מכוין למרוד בו" ⁵²² (לא זו בלבד שמורד, אלא שמכוין למרוד), ולכן, הנה גם כשיש גילוי אלקות, הרי הוא בתנועה של קרירות ("אשר קרך" ⁵²³ ), שאינו מתפעל מזה כו', וכל זה הוא מצד עזות וחוצפה יתירה – חוצפה בלא תגא ⁵²⁴ , ללא טעם ודעת, בתכלית התוקף ובכל ההתפשטות (שהרי אין מקום שאינו נמצא בו), ללא הגבלות.

ועפ"ז אינו מובן: כיצד יכול להיות ענין המלחמה למחות את עמלק (והמן) בעבודת האדם?!

בשלמא כאשר ההתנגדות היא ע"פ שכל, אזי יכולים לפעול ע"י הסברה שכלית באופן ההפכי; אבל כאשר ההתנגדות אינה ע"פ שכל, היינו, שכל כוונתו אינה אלא לנגד לקדושה, גם אם זה היפך השכל – כיצד יכולים לפעול עליו?!

ומה שמבואר בתניא ⁵²⁵ שישנה העצה היעוצה ש"מבטשין לי'" ⁵²⁶ , להרעים עליו בקול רעש ורוגז כו' – הרי זה רק בנוגע לשלש קליפות הטמאות, שאינם משנים את תפקידם, ואינם יכולים לעבור על רצונו ית' ⁵²⁷ , ולכן יכולים לפעול עליהם ע"י הביטוש כו'; אבל עצה זו אינה מועילה בנוגע לקליפת עמלק ש"יודע את רבונו ומכוין למרוד בו". וא"כ, איך אפשר לפעול את הענין דמלחמת ומחיית עמלק בעבודת האדם?

124

ו. אך הענין הוא – שזוהי הפעולה שנעשית ע"י קריאת פרשת זכור לפני פורים (כנ"ל (ס"ג) מהמבואר בד"ה זכור תרס"ה שיש תועלת גם בהזכירה כשלעצמה), כפי שמבאר רש"י ⁵²⁸ שטעם הדבר הוא "לסמוך מחיית עמלק למחיית המן", והיינו, שכדי שכל אחד מישראל יוכל לפעול בעבודתו הענין ד"מחיית המן", צ"ל אצלו הזכרון ד"מחיית עמלק" כפי שנעשה לראשונה ע"י משה רבינו, שאמר ליהושע: "בחר לנו אנשים"23, אנשי משה דוקא ⁵²⁹ .

וההסברה בזה:

ההתנגדות דעמלק מגעת רק בכחות הגלויים, ששם יכולה להיות לו שליטה כו', אבל לא על נקודת היהדות, שזהו"ע האמונה שלמעלה מהדעת וההשגה, שענין זה ישנו תמיד בשלימות אצל כאו"א מישראל, אפילו קל שבקלים, שלכן גם הוא מוסר נפשו על קדושת השם, כמבואר בתניא ⁵³⁰ .

וזהו מ"ש במלחמת עמלק "בחר לנו אנשים", אנשי משה דוקא – כי, כאשר יהודי מעורר את בחי' משה שבנפשו ⁵³¹ , שזוהי נקודת האמונה שלמעלה מהדעת וההשגה, אזי יש בכחו לבטל ולמחות את עמלק.

ולכן, כדי שכל אחד מישראל יוכל לפעול בעבודתו בימי הפורים הענין דמחיית המן, יש צורך בהקדמת קריאת פרשת זכור אודות מחיית עמלק, שענין זה נפעל ע"י משה רבינו, שעי"ז נתעורר בחי' משה שבכאו"א מישראל, ובכח זה יכול לפעול בעבודתו הענין דמחיית המן.

ועפ"ז יש לבאר פלוגתת רב ושמואל24 בנוגע לפורים שחל בערב שבת, ולדעת רב נחמן, גם בנוגע לפורים שחל להיות בשבת עצמה, אם מקדימין קריאת פרשת זכור לשבת שלפנ"ז, בגלל הצורך שתקדם זכירה לעשי' אצל כל בנ"י (לא רק במוקפין, אלא גם בעיירות) – שלדעת שמואל, מספיקה הנתינת כח של משה שישנה בנוגע לכללות בנ"י, ואילו לדעת רב, שכן היא ההלכה, יש צורך בנתינת כח של משה גם בנוגע לעבודתו של כל איש פרטי מישראל.

ז. ובכל זה ניתוסף הדגשה מיוחדת – מצד הקביעות דפרשת זכור בפרשת תצוה:

125

בהתחלת פרשת תצוה נאמר: "ויקחו אליך גו'", שזהו"ע ההתקשרות וההתמסרות של בנ"י אל משה רבינו, שעי"ז ניתוסף בהנתינת כח דמשה לכל אחד מישראל בעבודתו ⁵³² .

ומזה מובן, שכאשר הקביעות היא באופן שבפרשת תצוה קורין גם פרשת זכור, אזי ניתוסף עוד יותר בהנתינת כח דמשה לכל אחד מישראל לפעול בעבודתו הענין דמחיית עמלק.

והעיקר – ע"פ האמור לעיל במעלת קביעות שנה זו בנוגע להסמיכות ד"נזכרים ונעשים" – שתיכף ומיד יהי' הענין ד"נעשים" בנוגע ל"מלחמה לה' בעמלק מדור דור" ⁵³³ , וכפירוש התרגום ⁵³⁴ שבזה נכלל גם "דרא דמשיחא", בביאת משיח צדקנו, בעגלא דידן ממש.

* * *

ח. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ג) אודות השייכות דפרשת תצוה לפרשת זכור, שגם בפרשת תצוה מדובר אודות ה"זכרון לפני ה'" ע"י האפוד והחושן – יש להתעכב גם על פירוש רש"י בנוגע ל"חושן המשפט".

ובהדגשה – שנוסף על לימוד הפשט בפירוש רש"י, יש בפירוש רש"י גם "יינה של תורה", ששייך לחלק הסוד שבתורה, פנימיות התורה, כפי שנתגלה ע"י רבינו הזקן ועד שנתפרסם גם בדפוס ⁵³⁵ (משא"כ בדורות שלפנ"ז לא ידעו זאת, ואפילו אלו שידעו, לא גילו זאת).

וכמובן, אין זה בסתירה לפירוש הפשוט בפירוש רש"י שהוא פשוטם של כתובים, ואדרבה, כיון שה"יינה של תורה" שבפירוש רש"י נלקח מתוך הפירוש הפשוט בפשטות הכתובים, ומובן, שבשביל למצוא את ה"יינה של תורה" מתוך פירוש פשטות הכתובים יש צורך ביגיעה כו', הרי ע"פ הכלל "לפום צערא אגרא" ⁵³⁶ , מובן, שעי"ז באים לענינים עמוקים יותר בפנימיות התורה (ע"ד המעלה דתלמוד בבלי, שדוקא בגלל שיש בו ריבוי הקושיות והשקו"ט כו' ⁵³⁷ , ועד שבגלל זה נקרא "במחשכים הושיבני" ⁵³⁸ , הנה הלכה כבבלי לגבי ירושלמי ⁵³⁹ ).

126

ט. הביאור ⁵⁴⁰ בפירוש רש"י על הפסוק ⁵⁴¹ "חשן משפט", "שמכפר על קלקול הדין. ד"א משפט שמברר דבריו .. לשון בירור דברים שמפרש ומברר דבריו", בהשוואה לפירושו על הפסוק ⁵⁴² "את האורים ואת התומים", "הוא כתב שם המפורש שהי' נותנו בתוך כפלי החשן שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו, ובמקדש שני הי' החשן, שאי אפשר לכהן גדול להיות מחוסר בגדים, אבל אותו השם לא הי' בתוכו, ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט, שנאמר ⁵⁴³ ושאל לו במשפט האורים", "את משפט בני ישראל", "דבר שהם נשפטים ונוכחים על ידו אם לעשות דבר או לא לעשות, ולפי מדרש אגדה שהחשן מכפר על מעוותי הדין נקרא משפט ע"ש סליחת המשפט",

שבתחילה מפרש רש"י "חשן משפט ", ע"ש "שמכפר על קלקול הדין " – כיון ש"משפט" כפשוטו הוא לשון דין ⁵⁴⁴ ; ואילו בסיום הפרשה שבה ניתוסף הענין ד"אורים ותומים", שמזה מובן שהם דבר נוסף על עצם החשן (שלכן, גם בבית שני שלא היו אורים ותומים, לא הי' הכה"ג מחוסר בגדים), ובהם תלוי רק ענין ה"משפט" ⁵⁴⁵ – מסיק ומכריע רש"י

127

שהפירוש העיקרי ב"(חשן ה)משפט" הוא "דבר שהם נשפטים ונוכחים על ידו כו'".

וה"יינה של תורה": גם בבית שני הי' עצם החשן קיים בשלימותו, והחסרון הוא רק בפעולת החשן בעולם. ועד"ז בזמן הגלות, שבגילוי ישנו ענין ה"נחש" (אותיות "חשן") ⁵⁴⁶ , והחשן (בגימטריא משיח) ⁵⁴⁷ הוא בהעלם, והעבודה היא לגלות את החשן (משיח), שיתגלה ויפעל בעולם – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"א ע' 133 ואילך.

* * *

י. מאמר (כעין שיחה) ד"ה להבין ענין חושן ואפוד.

* * *

יא. דובר אודות הפרשה שמתחילים לקרוא בתפלת מנחה – "כי תשא גו'" ⁵⁴⁸ .

______  ______