80

ולפי משנת"ל יש לומר שיש חידוש במעשר שני — שיש בו לא רק מצוה של הפרשה והקדושה הבאה על ידה משמיא, אלא גם מצוה של פדיון (וכנ"ל, שאין זה רק היתר ויכולת בכדי להביא הפירות לירושלים, כ"א דהוי (עוד) דין וחיוב בקיום מצות מע"ש), אשר חלות הקדושה שע"י הפדיון באה ע"י הפדי', פעולת האדם.

וזהו מה שכתב הרמב"ם שיש "חומר בלקוח בכסף מעשר מפירות מעשר עצמן":

"פירות מעשר עצמן" ה"ז קדושה הבאה משמיא, ואילו ה"לקוח בכסף מעשר" ה"ז קדושה הבאה ע"י פעולת האדם (שהאדם פדה את המעשר, ויתירה מזו — חילל אח"כ את המעות על פירות אחרים), וכפי שנמצא האדם ב"ריחוק מקום" (דוקא) מירושלים, קדושה נוספת על קדושת שאר ארץ ישראל (כדבר המשנה³⁷).

ואף שבפשטות הקדושה הבאה משמיא היא קדושה יותר מזו שבאה ע"י מעשה האדם, וע"ד ובסגנון רז"ל מעשה האדם היא "קב שלו"³⁸, קב אחד בלבד, ואינה בערך ל"תשעה קבים"³⁸ של חבירו (הקב"ה, וכמ"ש רעך ורע אביך אל תעזוב³⁹), הקדושה הבאה משמיא — מ"מ יש מעלה ב"קב שלו"³⁸, מעשה האדם דוקא. והטעם לזה, כי "למעשה ידיך תכסוף"⁴⁰, שרצונו ותאוותו כביכול של הקב"ה הוא "לי בנ"י עבדים"⁴¹, לעבודת האדם למטה דוקא, אע"פ שהיא רק "קב אחד".

וכיון שדוקא בקדושה שבאה ע"י מעשה האדם יש מעלה נוספת כנ"ל, לכן יש "חומר בלקוח בכסף מעשר" לגבי "פירות מעשר עצמן" שהיא הקדושה הבאה משמיא. וזהו נוסף על ה"חומר" בעצם הוספת הקדושה ע"י האדם, שע"י שעבר ושנה והוסיף קדושה ה"ז לעיכובא (דבקדשים "שנה עליו הכתוב לעכב"⁴²).

[וזהו גופא הטעם לזה ש"אדם רוצה בקב שלו (עבודה שלו) מתשעה קבים של חברו (הקב"ה)" — כי דוקא בזה הוא התאווה שלמעלה⁴³. ומזה נשתלשל (ע"ד מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע⁴⁴) בנוגע לחברו בבני אדם].

ז. ובזה יש לבאר יותר את הטעם לזה שבדברי הרמב"ם (לפירוש הא' שברדב"ז) מודגש הענין ד"טפל חמור מן העיקר" גבי פדיון מע"ש דוקא — כי זהו גם התוכן שב"כלל" ד"אשכחן בכמה דוכתי דטפל חמור מן העיקר":

"עיקר" היא הקדושה שמשמיא, ו"טפל" — קדושה שע"י מעשה האדם. ויומתק זה שנק' "טפל" לגבי הקדושה שמשמיא, משום שזה שמעשה האדם מקדש—ה"ז בא משמיא, (בכח התורה —) תורה מן השמים.

וזהו מה ש"אשכחן בכמה דוכתי דטפל חמור מן העיקר", וע"ד הענין דחמורים דברי סופרים יותר מדברי