או"ח סימן קכח — דיני נשיאת כפים ואיזה דברים הפוסלים בכהן

קכח דיני נשיאת כפים ואיזה דברים הפוסלים בכהן ובו ס' סעיפים:

א מצות עשה מן התורה^א שיברכו הכהנים את ישראל בכל יום^ב בנשיאת כפים^ג שנאמר^ד כה תברכו וגו' ולהלן הוא אומר^ה וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם.

ומשנשאו כפיהם וברכו פעם אחת ביום יצאו ידי חובתן מן התורה^ו וחכמים תקנו שישאו כפיהם בכל תפלה מן התפלות שביום^ז (ו)שחרית ומוסף (דתענית) ונעילה^ח ומנחה דתענית^ט וגם במנחה של כל ימות השנה היה ראוי להיות בה נשיאת כפים אלא שמנעו משום חשש שכרות כמ"ש בסי' קכ"ט^י.

ואין נשיאת כפים בפחות מעשרה^יא שאם היו עשרה כשהתחיל הש"ץ י"ח ואח"כ יצאו מקצתן אע"פ שהוא גומר כל התפלה^יב אין שם נשיאת כפים^יג שמצות עשה בפני עצמה היא^יד אלא שקבעוהו חכמים בתפלה^טו אבל אם היו עשרה כשהתחילו הכהנים לברך ואח"כ יצאו מקצתן גומרין ברכתם^טז והוא שנשתיירו רובן^יז והכהנים עולים למנין עשרה^יח או רוב עשרה לפי שגם הם בכלל הברכה^יט שנאמר^כ ואני אברכם כלומר לכהנים^כא ואפילו ט' כהנים וישראל א' מברכים אותו שברכת כהנים נאמרת בלשון יחיד^כב יברכך וגו'^כג:

ב זר שנשא את כפיו^כד אפילו עם הכהנים^כה עובר בעשה שנאמר^כו דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה^כז:

ג כל כהן שאין בו אחד מהדברים המעכבין^כח שיתבאר^כט אם לא עלה לדוכן אע"פ שביטל מצות עשה אחת^ל ה"ז כעובר בג' עשה^לא כה תברכו אמור להם ושמו את שמי והוא שיהיה בבית הכנסת כשקרא הש"ץ כהנים^לב או אם אחד משאר העם אמר לו לעלות או ליטול ידיו^לג שנאמר^לד אמור להם ומתרגמינן כד תימר^לה להון ואם לאו אינו מחוייב כלל^לו לישא כפיו אלא אם רוצה^לז.

והוא שעקר רגליו בעבודה לעלות לדוכן^לח אבל אם לא עקר רגליו בעבודה שוב אינו עולה אפילו היה בבית הכנסת כשקראו כהנים ואפילו אמרו לו לעלות^לט כמו שיתבאר^מ ומכל מקום אם אמרו לו קודם העבודה^מא חייב הוא לעקור רגליו בעבודה^מב שלא יעבור על ג' עשה.

(ואף אם לא אמרו לו קודם העבודה אלא שיודע שיקרא הש"ץ כהנים צריך הוא לעקור רגליו בעבודה שלא יגרום שיבוטל מצות עשה של תורה^מג שהרי ברכת עבודה וכל התפלה היא מדברי סופרים^מד ונשיאת כפים היא מן התורה^מה אלא שיש כח ביד החכמים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה^מו והם מנעוהו מנשיאת כפים^מז כל שלא עקר רגליו בברכת עבודה אע"פ שקוראים אותו ואומרים לעלות א"כ לכתחלה אין לגרום לעקור דבר תורה^מח לפיכך כל כהן שהוא חלוש ואינו רוצה לישא כפיו לא די לו שלא יעקור רגליו בעבודה אלא צריך הוא שלא יהיה בבית הכנסת כשקורא הש"ץ כהנים^מט):

ד ואם עלה כבר פעם אחת ביום זה שוב אינו עובר אפילו אמרו לו עלה^נ שכבר יצא ידי חובתו מן התורה ותקנת חכמים שתקנו נשיאת כפים בכל תפלת צבור^נא יכולה להתקיים בכהנים אחרים.

ומכל מקום אם רוצה לעלות פעם שנית ביום זה יכול לברך קודם שישא כפיו אפילו באותו צבור שכבר נשא כפיו היום^נב כגון בשחרית ומוסף (ואע"פ שהוא אינו מחוייב לישא כפיו מצד עצמו מכל מקום תקנת חכמים היא שתהיה נשיאת כפים בתפלה זו ויכול לברך עליו^נג כמו על כל שאר תקנות ומצות דברי סופרים^נד):

ה כהנים שאינם רוצים לעלות לדוכן ויוצאים מבית הכנסת א"צ לשהות חוץ לבית הכנסת אלא בשעה שהש"ץ קורא כהנים ואח"כ רשאים ליכנס שאף שהם בבית הכנסת כששאר הכהנים נושאים כפיהם והם אינם נושאים כפיהם אין בכך כלום^נה כיון שאי אפשר להם לעלות^נו וכשקראו כהנים לא היו בבית הכנסת ולא קראו להם כלל^נז.

ומכל מקום הכהנים נהגו סלסול שלא ליכנס עד שיגמרו השאר ברכת כהנים כדי שלא יאמרו עליהם שהם פגומים^נח דהיינו בני גרושה או חלוצה^נט אם יהיו בבית הכנסת כשאחיהם הכהנים נושאים כפיהם והם אינם נושאים עמהם ומטעם זה יוצאים מבית הכנסת קודם רצה^ס שלא יאמרו עליהם שהם פגומים כשיראו את אחיהם הכהנים שעוקרים רגליהם לעלות לדוכן והם אינם עוקרים וכן מטעם זה אף הפסולין לנשיאת כפים שלא מחמת פגמם^סא יוצאים מבית הכנסת בשעת הדוכן^סב שלא יאמרו עליהם שהם פגומים.

ומכל מקום אם לא יצאו מבית הכנסת כשקורא הש"ץ כהנים ואפילו אמרו להם לעלות לא יעלו אפילו אינן פסולין אלא מדברי סופרים^סג ואע"פ שכשאינו עולה כשקוראין או אומרים לו הרי הוא עובר על מצות עשה מכל מקום יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה^סד ולפיכך אינו עובר כלום כיון שחכמים מנעוהו^סה:

ו תקנת חכמים^סו שלא יעלו כהנים לדוכן בסנדלים או במנעלים גזירה שמא תפסק לאחד רצועות הסנדל או המנעל ויתיירא שלא יתלוצצו עליו וישב לקשרה וחבריו מברכין ויבאו לומר עליו^סז שהוא בן גרושה או בן חלוצה^סח ולפיכך הלך וישב לו^סט.

ואפילו מנעלים שאין בהם רצועה מקושרת אסור שלא חלקו חכמים בגזירתם בין מנעל למנעל^ע אבל בתי שוקיים מותרים^עא אפילו אינן בתי שוקיים ומכנסים יחד אלא קושרים אותה ברצועה סמוך לארכובה אין חוששין שמא תפסק הרצועה וישב לקשרה^עב שלא חששו (חכמים) אלא ברצועות סנדל שגנאי הוא לו ומתלוצצין עליו כשסנדלו מותרת^עג אבל בהתרת רצועה שקושרין בה בתי שוקיים אין בה גנאי כל כך^עד.

ויש אומרים^עה שמכל מקום אם הם של עור אסורים שבכלל מנעל הם ובמנעלים לא חלקו ואסרו אפילו אין בו רצועה כלל ואם הם של בגד מחופה עור אינם בכלל מנעל לענין זה^עו ומותרים ואפילו של עור לבד אם הם בתי שוקיים ומכנסים יחד כיון שמגיעים עד המתניים אינן בכלל מנעלים^עז אבל נהגו בקצת מקומות להקל בבתי שוקיים בכל ענין^עח:

ז טוב ליזהר להצניע המנעלים תחת הספסלין שלא יהיה מגולים ונראין מפני כבוד הצבור^עט:

ח כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו^פ שנאמר^פא שאו ידיכם קודש וברכו את ה' ואע"פ שנטל ידיו שחרית^פב צריך לחזור וליטול לפני עלותו לדוכן^פג שתהיה תיכף לה ברכה^פד ושיעור תכיפה יתבאר בסי' קס"ו^פה ולכן צריך ליטול סמוך לרצה (וברצה הם עוקרים רגליהם לעלות לדוכן כמו שיתבאר^פו והש"ץ לא יאריך ברצה ובמודים)^פז.

ושיעור נטילה זו כשיעור קידוש ידים לפני עבודה שבמקדש^פח דהיינו עד הפרק^פט שהוא חבור היד והזרוע^צ ואפשר שצריך ג"כ מים שלא נשתנו מברייתן כמו שיתבאר בסי' ק"ס ושיבאו המים על ידי הכהן מכח אדם כמו שיתבאר בסי' קנ"ט^צא וכמו בקידוש ידים שבמקדש^צב:

ט ואין לברך על נטילה זו^צג לפי שי"א^צד שיוצא ידי חובתו בנטילת שחרית ולא הצריכו ליטול לפני נשיאת כפים אלא כשהסיח דעתו משמירת ידיו^צה אחר נטילת שחרית וספק ברכות להקל^צו.

ויש מקומות נוהגין^צז שבתפלת שחרית אין נוטלין ידים לנשיאת כפים ובמוסף נוטלין מפני היסח הדעת ואעפ"כ אין מברכין^צח אפילו אם ידוע שהסיח דעתו לפי שאפשר שהיסח הדעת אינו פוסל לנשיאת כפים^צט כמו שאינו פוסל לשאר דברי תורה^ק ולא הצריכו ליטול ידיו לנשיאת כפים אלא כשנגעו ידיו במקום הטינופת ולא די להן נקיון בעלמא כמו לשאר דברי תורה^קא.

לפיכך אם ידוע לו שנגע במקום מטונף אחר שבירך על נטילת ידים שחרית לדברי הכל חייב ליטול ולברך על נטילת ידים שנית קודם עלותו לדוכן אבל מה לעשות שלא נהגו כן^קב לכן כל כהן ירא וחרד ישמור ידיו משעת נטילתו שחרית שלא ליגע במקום המלוכלך שיתחייב לברך על נטילת ידים פעם ב'^קג:

י נוהגים שהלוי יצוק מים על ידי הכהנים^קד על שם וגם את אחיך מטה לוי וגו' הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך^קה וכדי שהכהנים יוסיפו קדושה על קדושתם שמקדישים ידיהם מן הלוים הנקראים קדושים שנאמר^קו וקדשת את הלוים.

ולוי המקדש ידי הכהנים יש לו להתקדש עצמו תחלה^קז שיטול ידיו קודם שיצוק על ידי הכהנים שאיך יוסיף קדושה והוא אינו קדוש ובמדינות אלו סומכין הלוים על נטילת ידים שחרית^קח אבל אם נגע במקום מטונף ראוי הוא שיטול ידיו תחלה^קט.

ואם אין שם לוי יצוק בכור פטר רחם^קי שהלוי הוא קדוש על ידו^קיא אבל בכור לאב בלבד אין בו קדושה עכשיו שניטל העבודה מבכורות^קיב ואם אין שם לא לוי^קיג ולא בכור^קיד טוב שיטול ידיו הכהן בעצמו משיטול על ידי ישראל שמוטב שיתקדש על ידי עצמו שהוא קדוש משיתקדש על ידי ישראל שאינו קדוש כמותו:

יא אם הלוי חכם והכהנים עמי הארץ^קטו אין צריך ליתן מים על ידיהם שלא יזלזל בכבוד תורתו^קטז ואם מקצת הכהנים תלמידי חכמים^קיז צריך ליצוק על כולם מפני דרכי שלום ויש מי שאומר^קיח שאף אם כולם עמי הארץ צריך ליצוק מים על ידיהם (מפני דרכי שלום כמו שכהן עם הארץ עולה לקרות בתורה לפני לוי חכם מפני דרכי שלום כמ"ש בסי' קל"ה^קיט) והעיקר כסברא הראשונה^קכ (לפי שכשהלוי מונע עצמו בשב ואל תעשה ואינו הולך לשרת הכהנים ליצוק מים על ידיהם אין לחוש למחלוקת כל כך כמו שיש לחוש בחכם העולה לקרות בתורה ראשון בפני הכהן) ומכל מקום אם רוצה לוי למחול על כבודו וליצוק על ידי כהנים רשאי ונכון לעשות כן^קכא כדי להוסיף קדושה על קדושת הכהנים ואין בזה איסור משום זלזול תורתו (כיון שאינו משרת את הכהנים דרך חק ומשפט כהונה^קכב אלא מתכוין להוסיף קדושה על קדושתם ואין איסור כלל לחכם לזלזל את עצמו משום איזו הידור מצוה והוספת קדושה ואדרבה זהו כבודו כמו שיתבאר בסי' ר"ן^קכג):

יב כל כהן שאינו עולה לדוכן^קכד קודם שיסיים השליח ציבור ברכת עבודה^קכה שוב אינו עולה^קכו שנאמר^קכז וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם ואחר כן וירד מעשות החטאת וגו' משמע שבירך קודם שנסתלק מהעבודה^קכח לכן תקנו בתפלה שיעלו הכהנים לדוכן קודם סיום ברכת העבודה ואף אם לא יעלו לדוכן ממש אלא שעוקרים רגליהם לעלות אע"פ שלא הגיע לדוכן עד לאחר רצה^קכט ומודים^קל ה"ז כאלו עלה בעבודה.

ולכתחלה יעקור כל כהן ממקומו כשמתחיל הש"ץ רצה^קלא:

יג אפילו אם היה אנוס ולא עקר רגליו בעבודה לא יעלה ואם עלה לא ירד^קלב.

ואם עקר רגליו מביתו לבא לבית הכנסת ולא כדי לעלות לדוכן אין עקירה זו מועלת כלום^קלג אבל אם עקר רגליו מביתו לבא לבית הכנסת כדי לעלות לדוכן עקירה זו מועלת אם היתה קודם שסיים הש"ץ ברכת עבודה כגון שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת^קלד:

יד כשעוקרים הכהנים רגליהם לעלות לדוכן אומרים יהי רצון מלפניך ה' או"א שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה ולא יהיה בה מכשול ועון מעתה ועד עולם^קלה.

וטוב שלא יאמרו תפלה זו מיד שעוקרין רגליהם בעבודה אלא ימתינו עד אחר שיאמרו מודים עם הש"ץ^קלו ואז יחזירו פניהם להיכל^קלז ויאמרו תפלה זו ויאריכו בה עד שיסיים הש"ץ ברכת הודאה^קלח כדי שיענו הקהל אמן על שתיהם^קלט:

טו כשהם עומדין בדוכן ופניהם כלפי היכל ואחוריהם כלפי העם אצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם^קמ כשאר בני אדם^קמא ואינן פושטין ופורסים ידיהם עד שיקרא להן הש"ץ כהנים שאז מחזירים פניהם כלפי העם^קמב ופושטים ידיהם^קמג שנאמר^קמד וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם משמע שפשט ידיו בשעת הברכה^קמה (שאם היו ידיו כפופות לתוך הכף נמצא שלא נשא והגביה כל היד לגמרי).

ואין הש"ץ קורא כהנים אלא לשנים^קמו שהפסוק אמור להם שתרגומו כד תמרון להון^קמז משמע לשנים אבל אם אין שם אלא כהן אחד אינו קורא לו אלא הוא מעצמו מחזיר פניו ונושא כפיו^קמח ומברך^קמט קודם שישא כפיו^קנ (ואעפ"י שמצד עצמו אינו מחויב לישא כפיו^קנא כמ"ש לעיל^קנב כיון שאין קוראין לו) ואפילו אם הם ב' אלא שאחד מהן קטן אין קוראים להם^קנג:

טז יש מקומות^קנד שאין אומרים או"א ברכנו כו' כשהכהנים נושאים כפיהם אלא מיד כשמסיים הש"ץ ברכת מודים קורא בקול רם כהנים^קנה ואין קריאה זו חשובה הפסק בתפלה הואיל ונשיאת כפים הוא צורך התפלה^קנו אבל במדינות אלו נוהגין^קנז שהש"ץ אומר או"א כו' בלחש^קנח עד מלת כהנים שאומרה בקול רם והיא קריאה לכהנים וחוזר ואומר עם קדושיך כאמור בלחש ומפני זה אין קריאה זו חשובה הפסק כיון שאומרה בלשון ברכה ותפלה^קנט:

יז כשמחזירים פניהם כלפי העם^קס מברכין^קסא אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.

וכולם מברכים ולא יברך אחד והאחרים יענו אמן^קסב מפני הטירוף^קסג.

ויש אומרים^קסד לברך ברכה זו כשפניהם כלפי ההיכל קודם שיחזירו פניהם ויש נוהגין^קסה להתחיל הברכה כשפניהם כלפי ההיכל ומחזירים פניהם וגומרים לצאת ידי ב' הסברות^קסו.

ולדברי הכל^קסז מברכין קודם שישאו ויפרסו כפיהם שנשיאת כפים היא עיקר מצות (התורה)^קסח וכל המצות מברך עליהם עובר להתחלת עשייתן^קסט לכתחילה^קע אבל החזרת פניהם אינה מגוף המצוה אע"פ שהיא מעכבת כמו שיתבאר^קעא:

יח א"צ להיות פני הכהנים כלפי הש"ץ^קעב אלא אפילו אם ההיכל קבוע בצפון^קעג והתיבה שהש"ץ לפניה היא במזרח הכהנים עומדים לפני ההיכל בצפון ופניהם לדרום כלפי העם ומכל מקום אין ההיכל מעכבם כלל^קעד בנשיאת כפים שאפילו במקום שאין שם ספר תורה הכהנים מחזירים פניהם כלפי העם ומברכים:

יט ב' כהנים השונאים זה את זה מותרים לעלות ביחד ואין אחד יכול לומר לחבירו עלה אתה בשחרית ואני במוסף או להיפוך כי יכול לומר אני רוצה לברך בשתיהן^קעה אבל כהן השונא את הצבור או הצבור שונאים אותו סכנה היא לכהן אם ישא את כפיו^קעו (ולכן יצא מבית הכנסת^קעז) ועל זה תקנו בברכה לברך את עמו ישראל באהבה^קעח:

כ אחר הברכה קודם שמתחילין יברכך צריכים להגביה ידיהם כנגד כתפותיהם^קעט שברכת כהנים אינה נאמרת אלא בנשיאת כפים^קפ.

ויש להגביה יד הימנית קצת למעלה מהשמאלית ורמז לדבר וישא אהרן את ידיו כתיב ידו^קפא.

ופושטים ידיהם מטעם שנתבאר^קפב.

ונוהגים לחלוק ראשי אצבעותיהם^קפג על פי המדרש^קפד מציץ מן החרכים ששכינה למעלה מראשיהם ומציץ מבין חרכי אצבעותיהם.

ונוהגין לכוין לעשות ה' אוירים בין ב' אצבעות לב' אצבעות אויר אחד ובין אצבע לאגודל וכן ביד שניה ובין גודל לגודל לקיים מציץ מן החרכים^קפה ובין תיבה לתיבה רשאים לקרב האגודלים זה בזה^קפו (וה"ה שאר אצבעות^קפז) ויש נזהרין^קפח בשעת אמירת התיבות להניח אגודל ימין על שמאל שיהיה כעין חלון ביניהם כדי שיהיה ה' חלונות (שחרכים הוא תרגום של חלונות).

ונהגו לפרוש ידיהם בענין שיהיה תוך כפיהם כנגד הארץ ואחורי ידיהם כנגד השמים הפך מפרישת ידים לתפלה^קפט:

כא מצוה להקרות לכהנים^קצ כל תיבה ותיבה^קצא שנאמר^קצב אמור להם יברכך וגומר ודרשו חכמים^קצג שתהיה אמירה להם על כל דיבור ודיבור שאם לא בא הכתוב אלא לתרגומו כד תימרון להון^קצד לא היה ראוי לכתוב אמור להם לפני הברכה אלא לפני כה תברכו שהרי אינן מצווין לברך אלא א"כ קראו להם אלא כוונת הכתוב שאף אם חל עליהם הציווי לברך כגון שקראו להם מצוה לומר להם כל הברכה מלה במלה^קצה כדי שלא יטעו^קצו ומכל מקום אין זה מעכב כלל^קצז כמו שיתבאר^קצח כיון שכוונת הכתוב היא שכבר חל עליהם הציווי משקראו להם.

ויש אומרים^קצט שתיבת יברכך מתחילין הכהנים מעצמם וא"צ להקרות שבתיבה ראשונה אין לחוש לטעות^ר (ואף שדרשו חכמים שתהיה אמירה על כל דיבור ודיבור מכל מקום בתיבה ראשונה די באמירה שאמרו להם לברך דהיינו כשקראו אותם כהנים שקריאה זו היא אמירה להם שיברכו ואין ברכה פחותה מתיבה אחת אבל לאחר שאמרו תיבת יברכך הרי ברכו כבר ברכה אחת וקיימו מה שאמרו להם לברך לכן צריך לחזור ולומר להם על כל דיבור ודיבור^רא לפיכך אם הוא כהן אחד שאין קורין לו^רב צריך להקרותו אף תיבת יברכך כדי שתהא אמירה על כל דיבור ודיבור^רג) ובמדינות אלו נוהגין כסברא הראשונה להקרות אף תיבת יברכך בכל ענין^רד:

כב לכתחלה נכון שיהיה הש"ץ מקרא אותם^רה לפי שברכת כהנים היא מכלל התפלה^רו לכן טוב שיאמרנה המתפלל אלא א"כ הוא כהן כמו שיתבאר^רז ומטעם זה ג"כ אין הקראתם אותם חשובה הפסק בתפלה^רח:

כג אין מברכין^רט אלא בלשון הקודש ובעמידה ובקול רם ובנשיאת כפים^רי ואפילו בדיעבד לא יצאו אם שינו באחת מאלה^ריא.

בלשון הקודש שנאמר^ריב כה תברכו עד שיאמרו בלשון הזה^ריג.

בעמידה שנאמר^ריד לשרתו ולברך בשמו מה שירות מעומד שנאמר^רטו לעמוד לשרת אף ברכה מעומד^רטז.

אבל הצבור רשאין לישב^ריז רק שיהיה פניהם נגד פני הכהנים^ריח שנאמר אמור להם כאדם האומר לחבירו שמדבר עמו פנים אל פנים (אבל בדיעבד אין זה מעכב^ריט שהרי עיר שכולה כהנים כולם עולים לדוכן אע"פ שאין מברכין כאדם האומר לחברו פנים כנגד פנים כמו שיתבאר^רכ).

בקול רם שנאמר אמור להם כאדם האומר לחברו^רכא שאומר לו בקול כדי שישמע אף כאן אין אומרים הברכה בינם לבין עצמם בלחש אלא עד שישמעו כל העם אשר ישנו פה^רכב ולכתחלה צריך לומר במעולה שבקולות לא גדול ולא קטן אלא בינוני^רכג:

כד הכהנים עונים אחר המקרא על כל מלה ומלה^רכד עד שיסיימו פסוק ראשון ואז עונין הצבור אמן^רכה וכן אחר פסוק ב' וכן אחר פסוק ג'^רכו.

ואח"כ מתחיל הש"ץ שים שלום ואז הכהנים מחזירים פניהם להיכל^רכז ואומרים רבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל^רכח.

ונוהגים להאריך בתפלה זו עד שיסיים הש"ץ ברכת שים שלום^רכט כדי שיענו הציבור אמן על שתיהן^רל ואם אינם יכולים להאריך כל כך יאמרו אדיר במרום כו'^רלא ויכוונו לגמור עם הש"ץ ובראש השנה ויום כפור שמאריכים בניגונים היום תאמצנו יש מי שאומר^רלב שלא יתחילו רבון עד לבסוף שיגמרו עם הש"ץ:

כה אין הכהנים רשאים להחזיר פניהם מן הציבור להיכל עד שיתחיל הש"ץ שים שלום^רלג ואינם רשאים לכוף אצבעותיהם^רלד מפשיטתן להיות כשאר בני אדם^רלה עד שיחזירו פניהם מן הצבור ואינם רשאים לעבור מן הדוכן ולילך עד שיסיים ש"ץ ברכת שים שלום^רלו אלא עומדים שם כפופים לפני ההיכל^רלז ולא ידברו עד שירדו מן הדוכן^רלח ויש מי שאומר^רלט שצריכים להמתין מלירד עד שיכלה אמן מפי רוב הצבור אחר ברכת שים שלום שכל שלא כלתה עניית אמן מפי רוב^רמ העונים עדיין לא נסתיימה הברכה^רמא כמ"ש בסי' קכ"ד^רמב וכן המנהג^רמג:

כו כשמחזירים פניהם בין בתחלה שמחזירים פניהם מן ההיכל כלפי העם בין בסוף שמחזירים פניהם מן הצבור להיכל לא יחזירו אלא דרך ימין^רמד שכשעומדים תחלה ופניהם למזרח יפנו לצד דרום ואח"כ למערב נגד הצבור ובחזרתם למזרח יפנו לצד צפון שהוא ימינם כשפניהם כלפי הצבור למערב^רמה:

כז כשיורדין מן הדוכן לא יחזירו אחוריהם להיכל אלא יצדדו ויחזירו פניהם קצת להיכל כתלמיד הנפטר מרבו^רמו שמחזיר פניו אליו בצאתו מלפניו.

ואחר שירדו יזהרו שלא יגעו במנעליהם המטונפים ואם נגעו יטלו ידיהם לתפלה שיתפללו אח"כ^רמז ואף אם אינם מטונפים צריכים ליטול ידיהם אם נגעו בהן מפני סכנת רוח רעה^רמח כמ"ש בסימן ד'^רמט:

כח אין הקורא כהנים רשאי לקרות כהנים^רנ עד שיכלה מפי (רוב^רנא) הצבור אמן שעונים אחר ברכת מודים^רנב במקומות שאין אומרים או"א ברכנו כו' כשהכהנים נושאים כפיהם^רנג (שעד שיכלה אמן מפי (רוב) הצבור אי אפשר לכהנים לשמוע קריאתו אותם שב' קולות כאחד אינם נשמעים^רנד).

ואין הכהנים רשאים להתחיל ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן עד שיכלה דבור קריאת כהנים מפי הקורא^רנה.

ואחר שברכו הכהנים אשר קדשנו בקדושתו של אהרן אינם רשאים להתחיל יברכך עד שיכלה מפי כל הצבור^רנו אמן שעונים אחר ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן ואף אם יש בצבור (איזה) קצת שטועים ומאריכים באמן יותר מדאי^רנז בענין שאף שלאחר שכלתה תיבת יברכך מפי המקרא במדינות אלו שקורין גם תיבת יברכך^רנח עדיין לא כלתה אמן מפיהם צריך להמתין עליהם לפי שהוא חיוב על כל העם אשר ישנו פה לשמוע כל הברכה מפי הכהנים כמ"ש למעלה^רנט אבל המקרא א"צ להמתין אלא עד שיכלה אמן מפי רוב הצבור שאין חובה כלל על הציבור לשמוע מהמקרא^רס אלא על הכהנים^רסא (ומכל מקום קודם שיכלה אמן מפי רוב הציבור אי אפשר לכהנים לשמוע מן המקרא שב' קולות אינם נשמעים).

ויש מי שאומר^רסב שגם הקורא כהנים צריך להמתין עד שיכלה מפי כל הצבור אמן של ברכת מודים וכן המקרא צריך להמתין עד שיכלה מפי כל הצבור אמן של ברכת אשר קדשנו שאם יקרא כהנים או מקרא אותם בעוד שקצת מאריכין באמן לא ישמעו הכהנים קריאתו להם או הקראתו אותם שב' קולות אינן נשמעין וטוב לחוש לדבריהם:

כט אין הכהנים רשאים להתחיל בתיבה עד שתכלה התיבה מפי המקרא^רסג (כדי שישמעו הצבור התיבה יפה מפי הכהנים ולא תתערב בה שמיעתם מהמקרא).

ואין הצבור עונין אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים^רסד בין בפסוק ראשון בין בפסוק ב' או ג'^רסה.

ואין הש"ץ רשאי להתחיל שים שלום עד שיכלה אמן מפי רוב הצבור אבל אם יש מיעוט שמאריכין באמן א"צ להמתין עליהם^רסו כמ"ש בסי' קכ"ד^רסז.

ומיד שמתחיל שים שלום אומרים הכהנים רבון העולמים^רסח:

ל אין השליח ציבור רשאי לענות אמן אחר (סיום) ברכה של כהנים מפני הטירוף שמא תתבלבל דעתו ולא יוכל לכוין לחזור לברכת שים שלום^רסט שכיון שהוא מכוין בעניית אמן כראוי הסיח דעתו למחשבה אחרת ולא יוכל לחזור מהר לתפלתו ויטעה מה שאין כן כשאינו עונה אמן הוא נותן דעתו על תפלתו בשעה שהצבור עונין^ער.

אבל מפני הפסק בתפלה אין לחוש באמן שאחר ברכת כהנים לפי שברכת כהנים מכלל התפלה הוא^רעא.

ואם מובטח בעצמו שיחזור לתפלתו בלא טירוף הדעת רשאי^ערב ויש מי שאוסר^רעג והעיקר כסברא הראשונה^עדר וכל שכן עכשיו שמתפללין מתוך הספר שאין לחוש כל כך לטעות^ערה:

לא וכן המקרא את הכהנים בין שהוא ש"ץ בין אחר^רעו לא יענה אמן אחר סיום פסוק א' או ב' של ברכת כהנים שמא לא יוכל לכוין מהר לדעת להתחיל פסוק שלאחריה שיתעלם ממנו איזו פסוק יש לו להקרות אם ב' או ג'^רעז.

אבל אחר ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן יש מי שמתיר^רעח לענות אמן אפילו לפי מנהגנו^רעט שקורין גם תיבת יברכך לפי שזה אין לחוש כלל שיתעלם ממנו תחלת הברכה ואין חוששין אלא שמא יתחלף לו פסוק ב' בג' (אבל בתחלת הברכה אין לחוש לזה שמטעם זה יש מקומות שאין מקרין כלל תיבת יברכך מפני שאין לחוש בה לטעות ואף למנהגנו שמקרין אותה אינו משום חשש טעות אלא משום שדרשו חכמים שצריך להיות אמירה על כל דיבור ודיבור כמ"ש למעלה^רפ).

ואפילו הוא ש"ץ אין אמן זה חשוב לו הפסק בתפלה מפני שהוא צורך התפלה שנשיאת כפים הוא מכלל התפלה^רפא ואי אפשר לנשיאת כפים בלא ברכה שלפניו ואם הוא מובטח שיוכל לכוין מהר לדעת איזה פסוק יש לו להקרות רשאי לענות אמן אחר פסוק א' או ב' ובפרט עכשיו שמקרין מתוך הספר^רפב:

לב וכן ש"ץ שהוא כהן אפילו אין שם כהנים אחרים לא ישא כפיו^רפג מפני הטירוף שמא לא יוכל לחזור לתפלתו לדעת לכוין ולהתחיל בשים שלום שדעתו מטורפת מאימת הצבור^רפד ואם הוא מובטח בעצמו שהוא נושא כפיו וחוזר לתפלתו^רפה בלא טירוף דעת אם אין שם כהן אלא הוא ישא כפיו כדי שלא תתבטל נשיאת כפים^רפו.

וכיצד יעשה יעקור רגליו מעט בעבודה לעלות לדוכן^רפז ויאמר עד ברכת כהנים שכל כהן שאין עוקר רגליו בעבודה לעלות לדוכן שוב אינו עולה^רפח וכשיגיע לברכת כהנים יעקור ממקומו לגמרי ויעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים ואחר יהיה מקרא אותו ברכת כהנים^רפט אבל לא יקרא לו כהנים או כהן^רצ שאין קוראים אלא לשנים כמ"ש למעלה^רצא ולכן לא יאמר המקרא או"א ברכנו כו' שכיון שאינו קורא כהנים בבקשה זו אין ענין להמקרא אלא יאמרנה הש"ץ כמו שאומרים בכל הימים שאין בהם נשיאת כפים^רצב שבקשה זו מכלל התפלה שלכן אינה חשובה הפסק כמ"ש למעלה^רצג ואחר שיגמור ברכת כהנים יחזור למקומו ויסיים שים שלום^רצד.

ואם המקרא כיון לבו לתפלת הש"ץ מראש ועד סוף ולא שח באמצע^רצה יותר טוב שיעמוד המקרא לפני התיבה במקום הש"ץ מיד אחר נאה להודות ויאמר או"א ברכנו כו' ויהיה מקרא אותו ויסיים הוא שם שים שלום^רצו (כדי שלא תהיה התפלה מופסקת בהליכת הש"ץ מהדוכן למקומו לפני התיבה)^רצז.

וכשהמקרא מסיים שים שלום יש אומרים^חצר שישא הש"ץ את כפיו אפילו אינו מובטח לחזור לתפלתו והוא שהמקרא הוא מובטח (לחזור לשים שלום) וגם שיוכל לכוין לתפלת הש"ץ עד שים שלום ולא יטרידנו מה שיצטרך להקרות לש"ץ ויש אוסרין^רצט עד שיהיה הש"ץ מובטח אך עכשיו שמתפללין מתוך הספר הכל מובטחים^ש.

אבל אם לא כיון המקרא לתפלת הש"ץ מראש ועד סוף או ששח באמצע אינו יכול לסיים שים שלום^שא שלכתחלה דין חזרת הש"ץ כדין תפלת לחש שמי שצריך לחזור ולומר ברכה אחת מי"ח צריך לומר כולן על הסדר כמ"ש בסי' קי"ט^שב וה"ה בשבע של שבת ויו"ט וכשכיון לתפלת הש"ץ ה"ז כאלו התפלל בעצמו ששומע כעונה^שג וכששח באמצע הרי הפסיד מה ששמע כבר וצריך לחזור לראש אם היה כן בתפלת לחש כמ"ש בסי' קי"ד^דש וכן אם באמצע פנה לבבו לדברים אחרים הרי הפסיד מה שלא שמע^שה ואין לו לסיים שים שלום כיון שאפשר שיסיים הש"ץ^שו.

אבל ש"ץ שטעה ואינו יודע לחזור ועובר אחר תחתיו לא הצריכוהו לחזור לראש התפלה^שז מפני טורח הציבור אלא חוזר למקום שטעה הש"ץ כמ"ש בסי' קכ"ו^שח:

לג וכל זה כשאין שם כהן אלא הוא^שט שאז התירו לעקור רגליו בתפלה^שי כדי שלא תתבטל נשיאת כפים שהיא תיקון חכמים בכל תפלה הראויה לכך כמ"ש למעלה^שיא אבל אם יש שם כהנים אחרים הראוים לנשיאת כפים אפילו אם הש"ץ מובטח שיחזור לתפלתו בלא טירוף הדעת אינו רשאי לעקור רגליו לעלות לדוכן.

ויזהרו העם שלא לומר לו לעלות או ליטול ידיו אבל אם אמרו לו צריך לעלות^שיב (אפילו אינו מובטח)^שיג אם אמרו לו בעבודה או קודם לכן^שיד שהרי עובר בעשה אם אינו עולה^שטו ומפני חשש טירוף ובלבול התפלה אין לו לעבור בעשה שתפלה היא מדברי סופרים^שטז.

(אבל כשאי אפשר לו^שיז אינו עובר כלום אעפ"י שהוא בבית הכנסת כשקוראים כהנים^שיח מפני שהקורא אינו מתכוין לקרות את הש"ץ כלל הואיל ואסור לו לעקור רגליו^שיט וכל שהקורא אינו מתכוין לו אינו עובר אפילו הוא בבית הכנסת כגון אם נסתר אחורי העמודים^שכ שבבית הכנסת שלא יראנו הקורא מפני שמן הסתם הקורא אינו מכוין בקריאתו אלא לכהנים הנראים וידועים וכ"ש הש"ץ שבודאי אין הקורא מתכוין לו אלא לשאר הכהנים בלבדם.

ואפילו היה מתכוין גם להש"ץ אינו עובר כלום כיון שלא עקר רגליו בעבודה^שכא ומנעוהו חכמים מלעלות שיש כח ביד חכמים לעקור דברי תורה בשב ואל תעשה^שכב ואף שאסור לגרום לעקור דברי תורה והיה לו לעקור רגליו בעבודה כיון שיודע שיקראו הכהנים כמו שנתבאר למעלה^שכג מכל מקום איסור זה אינו אלא מדברי סופרים והם אמרו והם אמרו והתירו איסור זה כאן שלא להפסיק בתפלה בעקירת רגליו לצורך מצוה שאפשר לה להתקיים ע"י אחרים).

ויש מתירין^שכד לש"ץ כהן לעלות לדוכן אפילו יש כהנים אחרים ואין איסור בעקירת רגליו הואיל ודבר מצוה הוא והוא שמובטח שיחזור לתפלתו כמ"ש למעלה^שכה ועכשיו שמתפללין מתוך הספר הרי כולם מובטחים^שכו ולכן נהגו במקומות הרבה שש"ץ כהן נושא כפיו בכל ענין אבל במקום שאין מנהג יש לנהוג כסברא הראשונה כי כן עיקר^שכז:

לד כשהש"ץ כהן ואינו עולה לדוכן עם שאר הכהנים לא יקרא הוא להם כהנים ולא יהיה מקרא אותם וה"ה לכהן אחר שאינו יכול להקרות שנאמר^שכח אמור להם מכלל שהאומר אינו מהם אלא מישראל^שכט ולפי שלכתחלה נכון שהש"ץ יהיה מקרא ברכת כהנים כמ"ש למעלה^של לפיכך משתדלין לכתחלה שיהיה הש"ץ ישראל^שלא.

וכשהש"ץ כהן יעמוד ישראל אצלו ויתחיל או"א ברכנו כו'^שלב וקורא כהנים ומקרא אותם והש"ץ עומד ושותק^שלג עד שיגמרו ברכת כהנים ומסיים הש"ץ שים שלום^שלד אפילו אם כיון לבו המקרא לתפלת הש"ץ שכיון שהש"ץ עומד במקומו למה לנו לחלק התפלה לשנים (משא"כ כשהש"ץ עולה לדוכן כמו שנתבאר^שלה).

ואם אין שם ישראל שיכול להקרות יש מי שאומר^שלו שיברכו בלא הקראה כלל.

ויש אומרים^שלז שהש"ץ הוא מקרא אע"פ שהוא כהן שלא מנעוהו לכהן להקרות אלא לכתחלה במקום שאפשר להקרות כמשמעות הכתוב לפי פשוטו^שלח (אבל כשאי אפשר בענין אחר סומכין^שלט על מדרש שדרשו קצת חכמים^שמ אמור להם שתהא אמירה משלהם שכהן קורא כהנים וה"ה שמקרא אותם וכן עיקר^שמא):

לה אין הכהנים רשאים לנגן בברכת כהנים ב' או ג' ניגונים^שמב משום טירוף הדעת שכשרוצים לצאת מניגון לניגון צריכים לכוין ולדקדק יפה להשמיע קול שוה ומיושר וע"י שמטרידים דעתם בזה לא ידעו איזה פסוק או תיבה יתחילו ואף שהמקרא קורא לפניהם מכל מקום אם תטרף דעתם ישכחו ג"כ קריאת המקרא אלא ינגנו ניגון אחד מראש ועד סוף^שמג.

וה"ה לש"ץ בתפלתו אין לו לנגן נגונין הרבה בתפלתו בענין אחד^שדמ:

לו בשעה שהכהנים מברכים העם לא יביטו בעם ולא יסיחו דעתם אלא יהיה עיניהם כלפי מטה כמי שעומד בתפלה בכוונה^שמה שהרי הם מתפללים שיברך הקדוש ברוך הוא את כל ישראל^שמו והעם המקבלים את הברכה גם כן יכוונו לברכה^שמז ויהיו פניהם נגד פני הכהנים^שמח מטעם שנתבאר למעלה^שמט ולא יסתכלו בהם שלא יסיחו דעתם^שנ וכל שכן שלא יסתכלו במקום אחר^שנא.

ולכן נהגו במקומות הרבה לשלשל הטלית של מצוה על פניהם וידיהם כדי שלא יוכלו להסתכל בעם ולא העם בהם לא בפניהם ולא בידיהם^שנב.

ובמדינות אלו נהגו שהכהנים משלשלין הטלית על פניהם כדי שלא יוכלו להסתכל לבד אבל ידיהם חוץ לטלית כדי שהם עצמן לא יוכלו להסתכל בידיהם ולא יבאו לידי היסח הדעת^שנג והעם משלשלין הטלית ג"כ על פניהם כדי שלא יוכלו להסתכל בידי הכהנים^שנד ומנהג זה יותר נכון^שנה להיות נשיאת כפי הכהנים גלוים ונראים ולא תהא טליתו חוצצת בין כפיהם להעם כי כן הוא משמעות הכתוב^שנו וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם שלא יהיה דבר חוצץ בינו לעם ולא אמרו אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים כמו שיתבאר^שנז אלא כשיש צבור המתברכים מהכהנים בבית הכנסת אזי גם מי שהוא חוץ לבית הכנסת מתברך עמהם אלא שבדיעבד אין זה מעכב^שנח שהרי עיר שכולה כהנים כולם עולים לדוכן כמו שיתבאר^שנט (אבל טלית שעל פני העם בטלה לגבי גופם כשאר מלבושיהם ואינה חוצצת^שס).

ולא אסרו אלא להסתכל אבל ראיה בעלמא מותרת אך נוהגין ליזהר^שסא:

לז עם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה^שסב שברכת כהנים אינו אלא פנים כנגד פנים^שסג כמ"ש למעלה^שסד אבל מלפניהם ובצדיהם אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים^שסה רק שיחזירו פניהם כלפי הכהנים^שסו.

וצדדים שלאחריהם כלאחריהם^שסז כגון אותם העומדים בכותל מזרחי וההיכל בולט קצת לבית הכנסת והכהנים עומדים לפניו אע"פ שהעומדים אצל הכותל הופכים פניהם כלפי הכהנים אינן בכלל ברכה^שסח.

ועם שבשדות כיון שהם אנוסים שטרודין במלאכתם ואינם יכולים לבא לבית הכנסת הם בכלל ברכה אפילו הם אחורי הכהנים^שסט אבל כל מי שהוא בעיר^שע ויכול לבוא לבית הכנסת^שעא לקבל הברכה פנים אל פנים כדת של תורה ואינו בא מראה בעצמו שאין הברכה חשובה בעיניו לבא לבית הכנסת בשבילה לכך אינו בכלל ברכה אם הוא אחורי הכהנים^שעב לכן כל מי שהוא בעיר ויכול לבא לבית הכנסת לקבל הברכה ואפילו העומדים בחצר בית הכנסת ואינם יכולים ליכנס לבית הכנסת מפני שאין להם מקום שם מכל מקום אם עומדים אחורי כותל מזרחי אינם בכלל ברכה שהרי יכולים לעמוד לצד מערב שהוא נגד פני הכהנים או יעמדו לצדדי בית הכנסת ויהפכו פניהם לבית הכנסת כלפי הכהנים^שעג.

וכן העומדים בבית הכנסת בכותל מזרחי אינם אנוסים אף על פי שעכשיו כל אחד קונה לו מקום בבית הכנסת ואין אחד יכול לעמוד במקום חבירו מכל מקום יכולים לילך למקום הכהנים שהוא פנוי או לעמוד באמצע בית הכנסת^שעד (על הבימה או ברוח מערבית של בית הכנסת או בחצר בית הכנסת לצד מערב או לצדדי בית הכנסת אם אפשר לשמוע שם ברכת כהנים).

ויש מי^שעה שלומד זכות עליהם לומר שכיון שההיכל מחובר לכותל הרי הוא כגוף הכותל וכאלו הכהנים עומדים סמוך לכותל ממש והרי הם כאלו העומדים בצדדי הכהנים ממש רק שיהפכו פניהם כלפי הכהנים אבל אנשי מעשה נזהרין להתרחק מכותל מזרחי ולילך לצד מערב קצת עד שיהיה פניהם נגד פני הכהנים או נגד צידיהם ממש:

לח עיר^שעו או בית הכנסת שכולה כהנים אם אין שם אלא עשרה כולם עולים לדוכן למי מברכין לאחיהם שבשדות^שעז ומי עונה אחריהם אמן הנשים והטף^שעח.

(ואע"פ שאין מי שקורא להם כהנים ואין מי שמקרא אותם אין בכך כלום שהקריאה וההקראה אינן מעכבות כלל כמ"ש למעלה^שעט ולדברי האומרים^שפ שכהן שאינו עולה יכול לקרות ולהקרות גם כאן הש"ץ שאינו עולה אפילו הוא מובטח שלא תיטרף דעתו שהרי הוא כהן ויש כהנים אחרים^שפא הרי הוא קורא ומקרא).

ואם יש שם יותר מעשרה היתרים מעשרה יעלו ויברכו והעשרה עונים אחריהם אמן^שפב (ויזהרו שלא לקרות כהנים בבית הכנסת שלא יעברו אלו העשרה בעשה^שפג שאף שהקורא אינו מתכוין אלא להיתרים מעשרה^שפד מכל מקום מי מפיס מי הם היתרים).

ואם יש שם ישראל אחד הרי כל הכהנים עולים ומברכים וישראל זה עונה אחריהם שאפילו ישראל אחד ראוי הוא לקבל הברכה מטעם שנתבאר למעלה^שפה.

אבל כהנים אע"פ שהם מתברכים עם ישראל בברכת כהנים מכל מקום אינם חשובים לקבל הברכה בלבדם אלא א"כ הם עשרה לפיכך כשאין מהם עשרה מקבלים הברכה בבית הכנסת כולם עולים ומברכים לאחיהם שבשדות^שפו.

וכן הנשים והטף אע"פ שהם בכלל הברכה מכל מקום אינם חשובים לקבל הברכה בלבדם^שפז:

לט בשעה שהכהנים מברכים אין לומר שום פסוק כי כלום יש עבד שמברכים אותו בשליחות רבו ואינו מאזין ומכוין לברכה שמברכו רבו ואם היו אומרים הפסוקים לא היו יכולים לכוין לברכה לכך יש לשתוק ולכוין לברכה^שפח.

ומכל מקום עכשיו שהכהנים מאריכים הרבה בניגונים נהגו לומר ג"כ פסוקים בשעת הארכת הנגון^שפט אך יותר טוב שלא לאמרם^שצ והאומרים יאמרו בשעה שהמקרא מקרא התיבה וממשיכה בניגון^שצא:

מ כהן אינו רשאי להוסיף מדעתו יותר על הג' פסוקים של ברכת כהנים ואם הוסיף עובר על בל תוסיף^שצב אם אמר בנשיאת כפים^שצג ובהחזרת פנים כלפי העם^שצד (ולכן אומרים השקיפה כו'^שצה מפני שכבר פשטו כפיהם והחזירו פניהם).

אבל אם אומר ג' פסוקים אלו כמה פעמים ביום אינו עובר על בל תוסיף שלא שייך בל תוסיף אלא במוסיף על המצוה עצמה^שצו ולא בעשית המצוה ב' פעמים^שצז:

מא לפיכך כהן שנשא כפיו ואח"כ הלך לבית הכנסת אחר ומצא ציבור שלא הגיעו לברכת כהנים יכול לישא כפיו שנית^שצח ומברך על נשיאת כפים זו אע"פ שכבר יצא ידי חובתו בנשיאת כפים הראשונה כמ"ש למעלה^שצט:

מב כהן שלא התפלל עדיין ומצא ציבור מתפלל נושא כפיו ואין התפלה מעכבתו^ת ואם ירא שאם יעלה לדוכן יעבור זמן תפלה ילך חוץ לבית הכנסת ויתפלל^תא שאם יהיה בבית הכנסת כשיקראו כהנים ולא יעלה יעבור בעשה^תב אבל אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו לא ילך החוצה להתפלל אלא צריך לעלות שלא יעבור בעשה שהתפלה היא מדברי סופרים^תג ונדחית מפני מצות עשה של תורה^תד ואם מתיירא שיעבור זמן קריאת שמע יקראנה בלא ברכותיה ואם אין פנאי לקרות כולה יקרא פסוק ראשון^תה להאומרים שפסוק ראשון בלבד הוא מן התורה (או פרשה ראשונה להאומרים שפרשה ראשונה מדאורייתא כמ"ש בסי' מ"ו^תו):

מג וכן כהן העומד בתפלה ואמרו לו לעלות לדוכן או ליטול ידיו^תז צריך להפסיק ולעלות אפילו יש שם כהנים אחרים^תח ואם לא אמרו לו אינו פוסק אם יש שם כהנים אחרים^תט (ואע"פ שהוא בבית הכנסת כשקוראים כהנים אינו עובר מטעם שנתבאר למעלה בסעיף ל"ג) ואם אין שם כהנים אחרים פוסק ועולה כדי שלא תתבטל נשיאת כפים^תי:

מד אלו הפסולים לנשיאת כפים מדברי סופרים^תיא מי שיש לו מומין^תיב בפניו או בידיו^תיג כגון שידיו הן כפופות או עקומות לצדיהן^תיד או שהן בוהקניות^תטו דהיינו שמנומרות בנקודות דקות^תטז וכן אם פניו בוהקניות או עקומים לא ישא את כפיו^תיז מפני שהעם מסתכלין בו^תיח ובאים לידי היסח הדעת^תיט וה"ה מי שיש לו מומין ברגליו^תכ במקום שעולין לדוכן בלא בתי שוקיים^תכא שהמומין גלוים ומסתכלין בהם.

אבל מומין שבסתר אינן פוסלין לנשיאת כפים^תכב אף על פי שפוסלין לעבודה שבמקדש ולא הוקשה נשיאת כפים לעבודה אלא לענין עמידה^תכג שנאמר^תכד לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו לעמידה הוקשה ולא לדבר אחר^תכה (שאם לא בא הכתוב אלא ללמד על שירות שהיא בעמידה הרי כבר נאמר^תכו לעמוד לשרת ושנה עליו הכתוב לעכב^תכז שנאמר^תכח העומדים שם וגו'):

מה וכן מי שרירו יורד על זקנו^תכט או שעיניו זולפות דמעה^תל וכן סומא אפילו באחת מעיניו לא ישא את כפיו^תלא מפני שמסתכלין בו.

ואם היה דש בעירו דהיינו שהם רגילים בו ומכירים הכל שיש בו אותו מום^תלב בין שאותו מום הוא בפניו בין בידיו ורגליו^תלג ישא את כפיו ואפילו הוא סומא בשתי עיניו^תלד.

וכל מי ששהה ל' יום בעיר במום זה נקרא דש בעירו והוא שהיא עירו שדר בה או שבא לגור בה ושהה בה שלשים יום ואפילו לא בא להשתקע בה להיות מבני העיר אלא בא להיות מלמד או סופר או משרת שנה או חצי שנה נקרא דש בעירו בשלשים יום^תלה לפי שרגילים בני העיר לישא וליתן עמו בדברים ומסתכלין בו והרגל עין הוא בלמ"ד יום כמו הרגל הלשון שנתבאר בסי' קי"ד^תלו אבל אם הולך באקראי לעיר אחרת ושהה בה ל' יום אינו נקרא דש בעירו (עד שישהה בה י"ב חודש^תלז) לפי שאין בני העיר רגילין לישא וליתן עמו^תלח:

מו אם מנהג המקום לשלשל הכהנים טלית על פניהם^תלט אפילו יש בפניו כמה מומין ישא את כפיו כיון שאין לחוש להיסח הדעת^תמ אבל אם אין המנהג כן ורצה זה שמום בו לשלשל טליתו אסור שכיון שהוא משונה מחביריו יבואו להסתכל בו ויסיחו דעתם ואפילו רצו כל הכהנים לשלשל טליתם אין להתיר שכיון שלא הורגלו בני העיר לשלשל טליתם כשישלשלו עכשיו מכירים העם שבשביל זה שיש בו מום הוא ובאין להסתכל בו וכ"ש אם הוא לבדו נושא כפיו ומשלשל טליתו שלא כמנהגם שניכר שבשביל מום שבו הוא ויבואו להסתכל בו^תמא.

וכן אם מנהג המקום שידי הכהנים הן לפנים מן הטלית שעל פניהם^תמב אפילו יש כמה מומים בידיו ישא את כפיו^תמג ויש מי שאומר^תמד שה"ה אם מנהג הקהל לכסות פניהם בטלית אפילו יש בפניו וידיו כמה מומין ישא כפיו ואין נוהגין כן^תמה:

מז היו ידיו צבועות אסטיס ופואה לא ישא כפיו מפני שהעם מסתכלין בהן^תמו אלא א"כ דש בעירו^תמז ואם רוב אנשי העיר מלאכתם בכך ישא את כפיו^תמח אע"פ שאינו דש בעירו:

מח מי שאינו יודע לחתוך האותיות כגון שאומר לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן^תמט שאף שאין עיי"ן בברכת כהנים מכל מקום כשאומר יאר ה' מחזי כאומר יער^תנ שעיי"ן ואל"ף שוין אצלו^תנא וכן מי שקורא לסבולת שבולת ולשבולת סבולת^תנב וכן מי שקורא לחתי"ן ההי"ן^תנג וכן כל כיוצא בזה לא ישא את כפיו אלא א"כ כל בני עירו קוראין כך^תנד כגון במדינות אלו שרובם ככולם אינם יודעים להבחין בין עיי"ן לאל"ף לפיכך לא שייך פסול זה בינינו^תנה.

ויש מי שאומר^תנו שאף במקומות שמצויים הרבה אנשים מאד שאין מבחינים בין שבולת לסבולת נושאים כפיהם (לפי שאין הפסול מחמת שאין יכול לומר האות כראוי אלא מפני שמביא את העם לידי היסח הדעת^תנז שהם תמהים עליו כשמשנה קריאת האותיות ובמקומות שהן רגילים בשינוי זה אין חוששין לו ואין מסיחים דעתם מן הברכה ולפ"ז אין לחוש אם קורא לעייני"ן אלפי"ן אפילו אם כל אנשי המקום קורים כראוי שכיון שאין עיי"ן בברכת כהנים אין לחוש להיסח הדעת.

ועיקר כסברא הראשונה שהפסול הוא מפני שמשתנה משמעות לשון הברכה^תנח ואין היתר אלא במקומות שרובם ככולם קורין כך שאצלם משמעות הברכה כך היא^תנט):

מט קטן^תס אפילו הוא בן י"ג שנה אלא שלא הביא ב' שערות^תסא אינו נושא את כפיו בפני עצמו^תסב שאין כבוד הצבור להיות כפופים לברכתו^תסג אבל עם כהנים אחרים שהם גדולים אפילו אינו בן י"ג שנים שיודע לישא את כפיו^תסד נושא עמהם כדי להתחנך במצות^תסה ורשאי לברך על נשיאת כפיו^תסו כמו שמברך על שאר מצות שהוא פטור מהן מן התורה^תסז ומחנכין אותו בהן מדברי סופרים^תסח.

ומשהביא ב' שערות נושא כפיו אפילו בפני עצמו באקראי ולא בקביעות^תסט עד שיתמלא זקנו^תע משום כבוד הצבור^תעא שאין כבודם שיברכם יחידי בקביעות מי שלא נתמלא זקנו וכל מי שהגיע לשנים שראוי להתמלאות זקנו דהיינו בן כ'^תעב אע"פ שלא נתמלא זקנו דינו כנתמלא ונושא כפיו אפילו יחידי בקבע^תעג.

ואינו נקרא קבע אלא כשנושא כפיו בכל יום אבל במדינות אלו שאין הכהנים נושאין כפיהן אלא ברגל^תעד אפילו נושא כפיו בכל רגל ורגל אין זה אלא באקראי^תעה ורשאי לישא כפיו יחידי אפילו הוא פחות מבן כ'^תעו (רק שצריך לדקדק בשערותיו שלא יבא לידי ברכה לבטלה^תעז):

נ כהן שהרג את הנפש^תעח אפילו בשוגג^תעט לא ישא כפיו שנאמר^תפ ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו ואפילו עשה תשובה^תפא שהרי^תפב נאמר גם כי תרבו תפלה אינני שומע וגו' ויש אומרים^תפג שאם עשה תשובה נושא כפיו ולא מנעו ממנו נשיאת כפים אלא כשעומד במרדו ויש להקל על בעלי תשובה שלא לנעול דלת בפניהם וכן נוהגין^תפד.

ואם העם מרננים אחריו^תפה שהוא שופך דמים ועומד במרדו כיון שלא נתברר הדבר ישא כפיו וכן אם מל תינוק ומת נושא כפיו^תפו כי שמא לא כלו לו חדשיו ואפילו ידוע שכלו לו חדשיו כיון שנתכוין למצוה אין לפסלו מנשיאת כפים^תפז וכן אם דחף אשה הרה והפילה נושא כפיו^תפח שההורג את העובר פטור אפילו אם כלו לו חדשיו^תפט:

נא כהן שהמיר דתו^תצ אפילו לדת הישמעאלים שאינם עובדים עבודה זרה^תצא (קנסוהו חכמים^תצב להיות) מחולל מקדושתו^תצג ואינו נושא כפיו ואינו קורא בתורה ראשון^תצד והוא שלא עשה תשובה אבל אם עשה תשובה אפילו המיר דתו לעבודה זרה וחזר בו חוזר לקדושתו^תצה.

ושאר עבירות חוץ ממימר דתו ושופך דמים אפילו גילוי עריות אין מונעין נשיאת כפים אפילו לא חזר בו^תצו כמו שיתבאר^תצז.

לפיכך ערל נושא כפיו אפילו לא מל עצמו במזיד^תצח ואע"פ שערל פסול לעבודה^תצט אין לפוסלו לנשיאת כפים משום שהוקשה ברכה לשירות כי לא הוקשה אלא לעמידה בלבד כמ"ש למעלה סעיף מ"ד.

ומכל מקום הואיל והוקשה ברכה לעבודה^תק במקצת אסרו חכמים^תקא לשיכור לישא כפיו כמו שאסרה תורה לשיכור לעבוד עבודה במקדש כמ"ש^תקב יין ושכר אל תשת וגו' וסמכו^תקג איסור זה למה שנסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין^תקד ונתנו על כהן מברך קולי נזיר וקולי משרת במקדש קולי נזיר מה נזיר מותר בשאר משקים המשכרים ואינו אסור אלא מכל אשר יעשה מגפן היין וגם אין מומין פוסלין בו אף כהן מברך אין מומין פוסלין בו^תקה ואין שאר משקין המשכרים מונעים אותו מנשיאת כפים^תקו כמו במשרת במקדש^תקז אפילו נשתכר עד שאינו יכול לדבר לפני המלך^תקח שנשיאת כפים אינה דומה לתפלה^תקט שהוא עומד ומדבר עם המלך משא"כ בנשיאת כפים שמדבר אל העם (כמ"ש אמור להם) אלא א"כ הגיע לשכרותו של לוט^תקי שאז פטור מכל המצות^תקיא.

וקולי משרת במקדש^תקיב מה משרת מותר ביין כל שהוא ואינו מוזהר אלא על רביעית^תקיג שנאמר שכר יין שיש בו כדי לשכר^תקיד ואף על רביעית אינו באזהרה^תקטו אלא כששתאו דרך שכרות רביעית בבת אחת אבל אם הפסיק בו או שנתן לתוכו מעט מים פטור^תקטז משא"כ בנזיר אף כהן מברך אם שתה רביעית יין בב' פעמים או שנתן לתוכו מעט מים מותר ואם שתה יותר מרביעית אע"פ שהוא מזוג ואפילו שתאו בכמה פעמים לא ישא כפיו עד שיסיר יינו מעליו^תקיז ומה מפיג את היין נתבאר בסי' צ"ט^תקיח.

ויש אוסרים^תקיט שיכור בנשיאת כפים אפילו נשתכר משאר משקין או אוכלים המשכרים ולכתחילה אסור לשתות כלל משקה המשכר קודם נשיאת כפים^תקכ (וכן נוהגים) ולא נתנו קולי נזיר^תקכא אלא לענין מומין בלבד^תקכב:

נב לא היה בו אחד מהדברים המעכבים נשיאת כפים אף ע"פ שהוא רע מעללים ובליעל ועז פנים^תקכג ואינו מדקדק במצות וכל העם מרננים אחריו נושא כפיו^תקכד שמצות עשה היא לכל כהן לישא כפיו ואין אומרים לרשע הוסף רשע (על רשעתך) והמנע מן המצות ואל תתמה ותאמר מה תועיל ברכת הדיוט זה שאין קבלת הברכה תלויה בכהנים אלא בהקב"ה שנאמר ואני אברכם^תקכה ואפילו מרננים אחריו בעבירות חמורות כגון גילוי עריות ואפילו נודע שהרנון הוא אמת ואפילו עובר ואינו חוזר בו כלל נושא כפיו^תקכו (חוץ מחילול שבת בפרהסיא^תקכז שהוא כנכרי לכל דבר^תקכח) לפי שאין שאר עבירות מונעים נשיאת כפים^תקכט אלא ממיר דת (משום קנס^תקל) ושפיכת דמים (משום ידיכם דמים מלאו^תקלא):

נג במה דברים אמורים כשעובר על מצות שישראל וכהנים שוין בהם אבל אם עובר על מצות המיוחדות לכהנים^תקלב קנסוהו חכמים^תקלג ופסלוהו מכל מעלות הכהונה כגון כהן שנשא גרושה^תקלד או חלוצה^תקלה או שנטמא למת שאינו מז' מתי מצוה^תקלו אינו נושא כפיו^תקלז ואין נוהגים בו קדושה אפילו לקרות בתורה ראשון.

ואפילו גירשה או מתה פסול עד שידור הנאה על דעת רבים מהנשים שהוא אסור בהן^תקלח שנדר שהודר על דעת רבים אין לו התרה^תקלט אבל כשלא ידור על דעת רבים שמא ילך אצל חכם וישאל על נדרו לפי שיצרו תוקפו לעריות^תקמ אבל בנטמא למת אין צריך לידור אלא די שישוב ויקבל עליו שלא יטמא עוד למתים^תקמא:

נד יש אומרים^תקמב שכהן שיש לו בת שזינתה ארוסה או אפילו נשואה^תקמג או שהמירה^תקמד שמן הסתם זינתה^תקמה את אביה היא מחללת ואין מחוייבים לקדשו עוד^תקמו לקרות בתורה ראשון ושאר מעלות הכהונה^תקמז אבל מכל מקום נושא כפיו שאין שאר עבירות מונעים נשיאת כפים אפילו הן בו וכ"ש בבתו^תקמח (ולא נהגו כדבריהם^תקמט לפי שלא נאמר^תקנ את אביה היא מחללת אלא כשזינתה בעדים והתראה וכשהעידו בפני סנהדרין אבל עכשיו נוהגין בו קדושה לכל דבר^תקנא):

נה החלל דהיינו הנולד מאיסורי כהונה שהן גרושה זונה חללה אינו נושא כפיו^תקנב לפי שאינו בכיהונו^תקנג והרי הוא כזר לכל דבר כמ"ש באה"ע סימן ז'^תקנד (לפיכך אם נושא כפיו עובר בעשה^תקנה כמו זר שנשא כפיו^תקנו).

ואפילו חלל של דבריהם כגון הנולד מחלוצה אינו נושא כפיו^תקנז אף ע"פ שנשיאת כפים היא מן התורה ועובר בעשה אם אמרו לו לעלות יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה^תקנח.

ומטעם זה כל הפסולים מדברי סופרים אין עולין אפילו אמרו להם כמ"ש למעלה^תקנט אלא שהפסולים שלא מפני פגמם יש להם לצאת מבית הכנסת קודם רצה שלא יאמרו עליהם שהם פגומים כמ"ש שם ומכל מקום אין חיוב עליהם לצאת מבית הכנסת שכיון שחכמים מנעום מנשיאת כפים אין עוברים כלום.

אבל כהנים הנמנעים מנשיאת כפים מחמת המנהג כגון במקומות שנהגו^תקס שבתוך ז' ימי האבלות אינו נושא כפיו מפני שאין שרוי בשמחה והמברך יש לו להיות בשמחה וטוב לב^תקסא כמו שמצינו ביצחק^תקסב שצווה לעשות לו מטעמים קודם שיברך ובמדינות אלו שנוהגים^תקסג שכל זמן האבילות אפילו עד י"ב חודש על אביו ועל אמו וכל שלשים על שאר קרובים^תקסד אינו נושא כפיו אפילו אין שם כהן אלא הוא^תקסה אפילו בימים טובים^תקסו שאינו נקרא שרוי בשמחה שהרי אסור לילך לשמחת נשואין וכיוצא בה וה"ה הקובר מתו ברגל שהרי אסור בשמחה כל ימות הרגל^תקסז אף על פי שעדיין לא חל עליו האבילות^תקסח וכן האונן^תקסט אפילו ביו"ט שהוא חייב בכל המצות^תקע מכל מקום אינו שרוי בשמחה הרי כולם חייבין לצאת מבית הכנסת קודם שקורא הש"ץ כהנים שלא יעברו בעשה^תקעא שהרי מן הדין הם רשאים לישא כפיהם^תקעב.

ויש להם לצאת קודם רצה^תקעג כדי שלא יאמרו עליהם שהם פגומים^תקעד.

ואם אמרו להם לעלות^תקעה או ליטול ידיהם^תקעו חייבים לעלות אם אמרו להם קודם סיום ברכת עבודה כדי שלא יעברו בעשה^תקעז לכן לא יהיו בבית הכנסת כשאומרים לכהנים ליטול ידיהם^תקעח:

נו וכן כהן שהוא פנוי ואינו רוצה לישא כפיו^תקעט מפני שהשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה^תקפ חייב לצאת מבית הכנסת קודם קריאת כהנים שלא יאמרו לו לעלות או ליטול ידיו.

אבל המנהג הוא שנושא כפיו אע"פ שאינו נשוי (ומכל מקום הרוצה שלא לישא כפיו ולצאת מבית הכנסת אין מוחין בידו שיש לו על מה לסמוך^תקפא אבל נשוי שאין אשתו עמו נושא כפיו לדברי הכל^תקפב):

נז נהגו בכל מדינות אלו שאין נשיאת כפים אלא ביום טוב^תקפג משום שאז שרויים בשמחת יו"ט וטוב לב הוא יברך משא"כ בשאר ימים אפילו בשבתות הם טרודים על מחיתם ועל ביטול מלאכתם ואינם שרויים בשמחה^תקפד.

ואפילו ביום טוב אין נשיאת כפים אלא בתפלת מוסף שיוצאים אז מבית הכנסת וייטיבו לבם וישמחו בשמחת יו"ט^תקפה.

ויום הכפורים אע"פ שאין בו שמחת אכילה ושתיה נושאים כפים בו כמו ביו"ט^תקפו מפני שיש בו שמחת מחילה וסליחה וכפרה וקדושה וכבוד היום במלבושים נאים^תקפז ומטעם זה^תקפח יש מקומות שנושאים כפים בו אפילו בשחרית^תקפט ויש מקומות שנושאים כפים בו גם בנעילה^תקצ מפני שהוא סמוך ליציאה מבית הכנסת כמו שהוא הטעם בשאר יו"ט^תקצא.

אבל יו"ט ויום כפור שחל להיות בשבת לא היה ראוי לפי זה לבטל נשיאת כפים מיו"ט זה בשביל שיש בו קדושה נוספת של שבת אלא שיש מקומות שנהגו כן שלא לישא כפיהם ביו"ט שחל להיות בשבת^תקצב לפי שמנהג הכהנים לטבול לנשיאת כפים^תקצג וטובלין מערב יו"ט ואין נזקקין לנשותיהם ביו"ט וכשחל בשבת לא רצו לבטל העונה^תקצד ולא רצו לטבול שחרית מטעם שיתבאר בסימן שכ"ו^תקצה (אבל ביום הכפורים שחל בשבת לא שייך טעם זה) ומכל מקום אם ליל יו"ט שחל באמצע שבוע שהוא ליל טבילה ישמש ויטבול ביו"ט אבל הפורשים מנשותיהם בליל יו"ט ואין טובלין בערב יום טוב שבוש גמור הוא^תקצו.

וכל טעמים אלו הם לישב המנהג אף שאין בהם כדאי לבטל מצות עשה של תורה מכל מקום כשאין קוראים כהנים אינם עוברים כלום אבל מכל מקום יישר כחם של בני ארץ ישראל וסביבותיהם שנושאים כפיהם בכל יום כתיקון חכמים ומקיימים ג' מצות עשה בכל יום ואין חוששין לטבול^תקצז.

וכל שחרית ומוסף שאין נשיאת כפים במדינות אלו אומר הש"צ או"א ברכנו כו'^תקצח אפילו הוא כהן^תקצט שלא מנעו לכהן אלא לקרות כהנים ולהקרותן ומן הטעם שנתבאר למעלה^תר אבל לומר כך כהנים עם קדושיך סתם בלא קריאה מותר לכתחילה (ואין לחוש שכשישמעו שיאמר כהנים עם קדושיך יאמרו עליו שהוא אינו בכלל כהנים אלא בן גרושה וחלוצה לפי^תרא שהכל יודעים שנוסח התפלה כך הוא^תרב שמטעם כיוצא בזה מותר לכהן לקרות לכהן אחר לספר תורה כמ"ש בסי' קל"ה^תרג):

נח באלו התיבות נהגו הכהנים שהופכין בהם פניהם לדרום ולצפון יברכ"ך וישמר"ך אלי"ך ויחונ"ך אלי"ך ל"ך שלו"ם^תרד לפי שכל תיבות אלו הם לנוכח לכן הופכין פניהם גם לדרום ולצפון כדי שיתברכו כולם^תרה (ובתיבות שלום מפני שהוא סוף הברכה ועיקרו כי ברכתו של הקב"ה הוא שלום^תרו לכן מברכים לכולם בשלום [)].

ונוהגים להאריך^תרז בסוף^תרח תיבות אלו מפני שכל אחד מהם הוא סוף ברכה בפני עצמה.

ונכון שהאומרים רבונו של עולם^תרט חלום חלמתי כו' שיאמרו בשעה שהכהנים מאריכים בניגון בסוף התיבה^תרי שבסוף הפסוק^תריא שכבר כלתה ברכה זו מפי הכהנים וא"צ עוד להאזין להם אבל בעוד שהם אומרים תיבות הברכה צריך להאזין להם ולכוין ואסור לומר שום דבר^תריב כמ"ש למעלה^תריג.

ואף שחכמים התירו לומר רבונו של עולם על חלומות מפני הסכנה שמא צריך רפואה לחלומו^תריד מכל מקום כיון שאפשר לתקן זה לומר בשעת הארכת הניגון שבסוף התיבה יש לתקן^תרטו.

ואע"פ שרפואתו אינו אלא כשאומר רבונו של עולם כו' בשעת ברכת כהנים ולא לאחר שכלתה ברכה מפי כהנים מכל מקום כל זמן שהם מאריכים בניגון הברת אות אחרונה של התיבה עדיין לא נסתיימה תיבה זו לענין שלא תועיל אז אמירת רבונו של עולם כו' (כיון שהצבור לא ענו עדיין אמן^תרטז) אע"פ שנסתיימה לענין שא"צ להאזין עוד לכהנים כיון שהאזין כבר תחלת הברת אות אחרונה והארכת ההברה בניגון א"צ לשמוע כלל^תריז.

ואע"פ שבתיבת שלום הן מאריכים בניגון קודם שיאמרו מ"ם של שלום וכשאומרים אז רבונו של עולם ומסיימים עם הכהנים א"כ אין שומע המ"ם של שלום כראוי לשמוע בשתיקה וכוונה מכל מקום בתיבת וישמרך ויחונך שאפשר לתקן שישמעו גם האות האחרונה מתקנים^תריח.

ומכל מקום אף שאומרים רבונו של עולם כשהם מאריכים בניגון סוף הפסוק לא יאמר המקרא רבונו של עולם כו'^תריט אפילו אינו ש"ץ שהרי אפילו לענות אמן אסור מפני הטירוף^תרכ ואצ"ל שהש"ץ לא יאמר רבונו של עולם מפני שהוא הפסק בתפלה^תרכא:

נט כל כהן יש לו לעשות שום דבר פעם אחת בשנה להחזיק את עצמו בכהונה כגון ליקח מתנות^תרכב אם אינו יכול לישא כפיו מחמת איזה אונס^תרכג כגון שמלמד לתלמידיו בעת שהצבור נאספים לבית הכנסת^תרכד או שהוא חולה במעיו ואינו יכול לשהות נקביו עד גמר ברכת כהנים^תרכה:

ס אסור להשתמש בכהן^תרכו אפילו בזמן הזה^תרכז וכמועל בהקדש הוא שהרי נאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב^תרכח ואף עכשיו שאין לנו קרבנות בקדושתו הוא עומד.

ואם הכהן הוא מוחל על כבודו מותר שהכהונה שלו היא ויכול למחול כבודו^תרכט וליתן רשות לישראל להשתמש בו ויש מי שאומר^תרל שאינו יכול ליתן רשות להשתמש בו אלא א"כ יש לו איזה הנאה כגון בשכר^תרלא או אפילו בחנם לאדם חשוב שהוא חפץ לשמשו ונהנה מזה שזכה לשרת בקודש אבל אם אין לו שום הנאה מזה אינו יכול למחול שנאמר וקדשתו ודרשו חכמים^תרלב קדשהו בעל כרחו.

(והעיקר כסברא הראשונה שהרי יכול ליתן רשות לישראל לקרות ולברך לפניו אע"פ שאין לו שום הנאה מזה^תרלג כמ"ש בסי' קל"ה^תרלד ור"א^תרלה ואין אומרים וקדשתו בעל כרחו אלא בדברים התלויים בקדושת הכהנים שאינו רשאי לחלל קדושתו ולישא גרושה וכיוצא בה לפי שקדושת הכהנים לא ניתנה להם ליהנות בה גופם כמו שקדושת ישראל לא נתנה להנות בה גופם שמצות לאו ליהנות ניתנו^תרלו אלא גזירת מלך היא עליהם שיהיו קדושים הואיל ונבחרו לשרת למלך הקדוש כמ"ש^תרלז קדושים תהיו כי קדוש וגו' קדוש יהיה כי קדוש וגו' לפיכך אינה בידם למחלה אבל כבוד הכהונה ניתן להם להנאתם לעלות לתורה ראשון וליטול מנה יפה ראשון וכן להקדימם לכל דבר שבקדושה^תרלח כבוד זה הנאת הגוף הוא לפיכך הוא בידם למחול כבודם ורשאי ליתנו לישראל אם רצה^תרלט כי רצונו של אדם זהו כבודו^תרמ):