אוצר החסידיםשארית יהודהשו"ת יורה דעהסימן ו

סימן ו

טומאת דם ולידה, בפרוזדור ובבית החיצון. חזקת הרגשה ⁷⁷

עי' תוס' פ"ה דנדה (ד' מ"ב ע"ב) ד"ה שהוציא כו' ⁷⁸ , מבואר מדבריהם שהפרוזדור למעלה מבית החיצון, וכמ"ש מהרש"א שם ד"ה וכדרב אושעיא. ואתי שפיר נמי דהקשו ⁷⁹ ממתני' דפ"ב, ולא ממתני' דהכא, דקתני (ד' מ' רע"א) כל הנשים ⁸⁰ כו'.

(ולקושיית מהרש"א ⁸¹ יש לומר דבית החיצון נמי בכלל פרוזדור ⁸² , וכמ"ש הרמב"ם פ"ה ⁸³ ובשעת גמר ביאה האבר נכנס לפרוזדור כו', והתם לעיל מינה ⁸⁴ כתב בית החיצון הוא מקום שיגיע אליו כו', ואם כן הא דקאמר חוץ לפרוזדור היינו נמי חוץ לבית החיצון. ואפשר דמשמע להו דיצא חוץ לבית החיצון נמי מעובדא דרבא (נדה ד' מ"ב ע"ב) דהולד צויץ ⁸⁵ כו', והיינו כמ"ש המגיד משנה ⁸⁶ משום דכיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום ⁸⁷ כו' (נדה ד' ל' ע"ב), וסבירא להו דלא נפתח הסתום עד צאתו חוץ לבית החיצון, דהיינו לאויר העולם שאמרו, אבל קודם צאתו מבית החיצון לא מקרי עדיין יצא לאויר העולם. והא דפריך ברפ"ח דיבמות (ד' ע"א ע"ב) ומי קא חיי ⁸⁸ , היינו משום דלא ידעינן שהוציא ראשו אלא משום דצויץ. ומשום הכי נמי קאמר ברפ"[ה] דנדה ⁸⁹ וכדרבא כו', דאם לא כן מנא ידעינן. והיינו דמשני (יבמות שם) הני מילי ⁹⁰ כו' אבל כו', ולא קאמר הכא במאי עסקינן ⁹¹ כו' ודו"ק. אבל כשהולד בפרוזדור הוא למעלה מבית החיצון, ומשום הכי קשיא להו ממתניתין דפ"ב ⁹² ).

והא דלא קשיא להו מתניתין דפ"ב דקתני דם הנמצא בפרוזדור טמא, אמתניתין דרפ"ה דקתני כל הנשים מיתטמאות בבית החיצון דוקא, ולא בפרוזדור שלמעלה מבית החיצון, משום דיש לומר דההיא מתני' דפ"ב לא מיירי אלא בטומאת הדם ולא בטומאת האשה, וכדקתני ר' חייא (ד' י"ז ע"ב) חייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו, ולא טומאת הנדה לטמא את בועלה, דאע"ג דהאשה טהורה הדם טמא לטמא כל הנוגע בו.

(ולמסקנא דהתוס' ⁹³ דמיירי כשיצא לחוץ, האשה נמי טמאה. וזהו שכתב הרמב"ם ברפ"ט לפנים בפרוזדור כו', משום שיצא לחוץ על ידי העד ⁹⁴ . ומה שכתב שחזקת הדם כו', היינו שבא בהרגשה מן הרחם עד שלא יצא מבין השינים, ולכן טמאה כשיצא הדם. וזהו שכתב בתחלת לשונו עד שתרגיש כו' ויצא הדם כו', דתרתי מילי נינהו, דהרגשה היינו כשיצא מן הרחם עצמו). (וכ"מ בתוס' (ד' ו' ע"א) ד"ה אבל היכא כו' רגילות הוא קצת ⁹⁵ כו'. ומשום הכי נמי ⁹⁶ לא קשה מידי לשמואל (דנ"ז ע"ב) דבעינן שתרגיש כו' ⁹⁷ , דיש לפרש דהרגישה בשעה ששחתה ⁹⁸ , אפילו אם תימצי לומר שהרגישה ממש ואפילו הכי לא היתה טמאה. וכן יש לומר בנמצא על שלה לאחר זמן ⁹⁹ דנתעכב בפרוזדור). וכ"מ בפרש"י.

אבל לפי מ"ש בחי' הרשב"א רפ"[א] ¹⁰⁰ דלטעמא דחזקה ¹⁰¹ לא אמרינן אי אפשר לה שתראה אלא אם כן תרגיש ¹⁰² , אלא שדרכה בהרגשה ¹⁰³ , ושמואל ¹⁰⁴ הא אית ליה טעמא דחזקה בקדושין (ד' ע"ט ע"א), גבי קדשה עצמה בעיר וקדשה אביה בדרך עיי"ש. וגם הא כל עיקר לישנא דמרגשת אמרי' בגמרא (ד' ג' ע"ב) דאיכא בינייהו למרמי חבית ומקוה ¹⁰⁵ , ולשמואל בלאו הכי איכא למרמי ¹⁰⁶ , ואם כן לית ליה טעמא דמרגשת, אלא דמשום דדרכה בהרגשה אוקמה אחזקה חזקת טהרה, וכמ"ש הרשב"א דמהאי טעמא לא אמרינן ללישנא קמא חזאי ואתא ¹⁰⁷ כו' עיי"ש. ומשום הכי נמי אתי שפיר הא דלאחר זמן טמאה האשה ¹⁰⁸ , דהא דאמרי' (בפ"ב די"ד ע"א) טמאים מספק היינו למפרע ולטמא את בועלה, אבל מכאן ולהבא האשה טמאה ודאי, דלא כתוספות יו"ט ¹⁰⁹ , דהא בגמרא שם רפ"ב (ד' ט"ו ע"א) אוקמיה סיפא ומודים חכמים כו' לרבנן במכאן ולהבא, דסלקא דעתך אמינא הואיל וכתמים דרבנן מכלל דבדם ראייה ממש הוה ודאי, דאם לא כן הא כבר שמעינן מרישא דאין טמאין מספק אלא למפרע, אבל מכאן ולהבא ודאי דמטמא את בועלה, אלא ודאי סלקא דעתך אמינא דשאני התם דהוה טומאת ראייה ודאי, ואם כן האשה טמאה ודאי אע"ג דלא הרגישה לאחר זמן, אלא ודאי כמו שנתבאר דמשום חזקת טהרה בלחוד הוא דמטהרינן בלא הרגשה, אבל כשהדם לפניך ליכא לאוקמי בחזקת טהרה, משא"כ בכל הני דמייתי התם ברפ"ח ¹¹⁰ שפיר מוקמי' לה בחזקת טהרה.

ולס"ד ¹¹¹ דהתוס' מיירי שלא הוציאתו בעד, אלא בשפופרת וכהאי גוונא ¹¹² . או אפשר דסבירא להו דאפילו הוציאתו בעד האשה טהורה, שאין זה דרך ראיה לפירוש הר"ש והרא"ש פ"ג ¹¹³ . ומשום הכי נמי כתב הרמב"ן בה' נדה שלו ¹¹⁴ בזמן הזה שאין בקיאות כו', דמשמע ומבואר להדיא דבזמן שהיו בקיאות אם בדקה בעד למעלה מבין השינים טהורה, אף שודאי הוציאתו. והרמב"ם ¹¹⁵ לא סבירא ליה הכי. (מיהו אפשר לומר דפרוזדור דנקט הרמב"ם היינו נמי בית החיצון, דמקרי נמי פרוזדור בלשונו בפ"ה ¹¹⁶ , וסמך על סתם בדיקה, שאפילו עד בין השינים קשה הבדיקה מאד כמ"ש הב"י סי' קצ"ו ¹¹⁷ וכל שכן למעלה). וכן המגיד משנה בפ"ה ¹¹⁸ הביא דברי הרמב"ן לענין מן הלול ולחוץ דוקא, ואפשר שפירש כן דברי הרמב"ן ¹¹⁹ , ומשום דמבין השינים ולמעלה דוקא איכא לספוקי במן הלול ולחוץ, משא"כ למטה מבין השינים, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה והאבר נכנס לפנים מן הלול כו', ואינו רוצה לומר לפנים ממש, שהרי אינו נכנס אלא בבית החיצון, אלא רוצה לומר כנגד מן הלול ולפנים, לפי שפתח הפרוזדור שממנו יוצאים דמים לכותלי בית הרחם הוא מן הלול ולפנים, והדמים יוצאים מבין השינים ולחוץ ושם הוא מקום שיגיע אליו האבר כמש"ש). דאע"ג דהרמב"ם ¹²⁰ פסק כרבי דאמר (די"ד סע"א) מקור מקומו טהור, היינו בדם מכה וכרבותינו דריש פ"י (דס"ו ע"א) שהעידו כן, אבל דם המקור עצמו טמא וכרבנן דר"ש דריש פ"ה (דמ"א ע"ב), וכן פסק הרמב"ם ¹²¹ כרבנן, והיינו משום דלאו טומאת מגע היא אלא טומאת ראי', כמ"ש הר"ן שם והתוס' ¹²² בפ' בתרא.

ולפי זה יש לומר דאף קרקע פרוזדור הוא למעלה מבית החיצון, וז"ש הרמב"ם ברפ"ה ואינו מגיע לראשו שמבפנים, דאף אם תימצי לומר כמ"ש המ"[מ] ¹²³ דהיינו עד בין השינים, שהוא רחוק מעט (ומה שכתב ¹²⁴ לפי האצבעות, היינו משום שבין השינים הוא באדם בינוני ובאשה בינונית כמ"ש התוספות יו"ט ¹²⁵ ), מכל מקום למה איכפל הרמב"ם לאשמועינן הא, והלא כבר נתן סימן דבין השינים, ותרתי למה לי, אלא ודאי לאשמועינן הא שאינו מגיע אפילו לקרקע פרוזדור. והקדים זה למה שכתב לקמן דהאבר נכנס לפנים מן הלול, דלא תימא דהיינו בקרקע פרוזדור, אלא הקרקע פרוזדור הוא סמוך לראשו, בין ראשו ובין מקום שבין השינים, או בבין השינים עצמן.

והשתא אתי שפיר הא דס"ד דגמ' בפ"ב די"ז וי"ח, דרמי ורב יצחק מיירי נמי בקרקע פרוזדור, ומן הלול ולפנים ספיקו טמא, ולא קשיא להו נדה דאורייתא היכי משכחת לה. ועוד הא מתני' היא רפ"ה כל הנשים כו', ובגמ' יליף לה מקרא דמטמאה בפנים כבחוץ, אלא ודאי דאינהו לא מיירו בבית החיצון כלל.

והא דקשי' להו לתוס' (ד' י"ח ע"א) ד"ה כאן כו', לפירוש רש"י אליבא דאביי ללישנא דבתר חששא, אם כן נמצא על שלו כו' על שלה כו', אף על גב דהאבר אינו דש אלא בבית החיצון כדאיתא ריש פרק ה', היינו משום דהא דמן הלול ולפנים אינו אלא ספק הוא משום דאימור אזדקרה, ובשעת תשמיש ודאי איזדקרה. ואף אם תימצי לומר דאפילו על ידי דיקור אינו יורד אלא למעלה מן הלול ולפנים ממש, דהיינו מבית החיצון דוקא, מכל מקום על ידי דישת האבר בכח יכול להיות שירד משם דרך הפתח, או משום דבכלל זה דבין השינים אינו אלא באדם בינוני כמ"ש התוספות יו"ט. וזהו שדקדקו בלשונם מי עדיף כו', כלומר דהסברא נותנת דלא עדיף. והיינו דלא קשיא להו להתוס' מכל בדיקות בעלמא, אלא מנמצא על שלו או על שלה בשעת תשמיש, ומהטעם שנתבאר.

והשתא אתי שפיר נמי דלא תקשי בהאי סוגיא דאמר אביי (דף י"ז ע"ב) אימור שחתה, דאם כן תטמא למפרע, דאפילו בכתמים הקלים שנינו שטמאה למפרע עד שתאמר בדקתי כו'. משום שאין טומאת האשה בבדיקה זו אלא בשעת הוצאת העד וכמו שנתבאר לעיל (או לפי מה שנתבאר דבטומאת הדם איירי, והיינו אם לענין העד טמא שנגע בדם (ונכנס למקדש) והשתא הוא דנגע), אבל למפרע אינה טמאה כלל, מכיון שלא הי' הדם אלא בפרוזדור ולא יצא לבית החיצון וכנ"ל.

הערות

77. בא לבאר דין טומאת דם נדה ולידה, אי הוי מיד כשהגיע לפרוזדור, או כשהגיע לבית החיצון, או לאויר העולם. וגם אי מיירי שהרגישה, ואיך יכולה לראות הדם שנמצא בפרוזדור אם לא יצא לחוץ. בכמה מנושאים אלו והשייך להם דן רבנו הזקן בארוכה בסי' קפג קו"א ס"ק ג-ד, ובמהדו"ב שם. וכאן מבאר הדברים לפי הקס"ד והמסקנא שבתוס' נדה מב, ב ד"ה שהוציא; ולדעת הרשב"א שם ב, ב ועוד.
78. אהא דתנן (נדה מ, א): "כל הנשים מטמאות בבית החיצון", תניא התם (מב, א): "הנדה כו' והיולדת כולם מטמאות בפנים כבחוץ", ומפרש בגמרא (מב, ב): "כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור", מבאר בתוס' שם: "אבל בפרוזדור עצמו טהורה". מבואר מדבריהם שהפרוזדור הוא למעלה מבית החיצון, ודוקא כשהוציא ראשו לבית החיצון מקרי לידה, ולא בפרוזדור.
79. בתוס' שם: "וא"ת והא אמר לעיל בפ"ב (דף יז:) דם הנמצא בפרוזדור ספקו טמא".
80. "מטמאות בבית החיצון"; אלא ודאי בית החיצון הוא למטה מפרוזדור, וסגי אף לטומאת לידה, משא"כ פרוזדור לא מהני לטומאת לידה רק לטומאת נדה.
81. שלדעת התוס' "פרוזדור דשמעתין הוא בית החיצון, דהשתא יצא ראשו חוץ לפרוזדור היינו יצא ראשו חוץ לבית החיצון".
82. ראה שוע"ר סי' קפג קו"א ס"ק ב (ד"ה ולפי דעת הרמב"ם) שמוכיח מלשון הרמב"ם שפרוזדור נקרא רק צואר הרחם, ולא כותלי בית הרחם – שנקראים בית החיצון, "דלא כתוספות יו"ט שכתב לדעת הרמב"ם דכל בית החיצון נקרא פרוזדור". וכ"כ במהדו"ב שם (ד"ה אבל אם) "בפרוזדור, שהוא צואר הרחם שלמעלה מכותלי בית הרחם שלמטה". אמנם אח"כ מסיק רבינו שם (הגהה ב בתחלתה) שאפשר לפרש כדעת התוספות יו"ט. וכאן דן, אם בית החיצון כולל רק כותלי בית הרחם, או שכולל גם את צואר הרחם שלמעלה מכותלי בית הרחם.
83. מהל' אסורי ביאה ה"ד.
84. ה"ב: כל הנשים מתטמאות בבית החיצון ... עד מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה.
85. פרש"י: שמעתי את הולד צועק בתוך המעיים.
86. הל' מילה פ"א הט"ו.
87. נפתח הסתום (פיו, רש"י) ונסתם הפתוח (טבור, רש"י).
88. שאחרי שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור, והוא עדיין במעי אמו, לא יוכל לחיות כך ח' ימים.
89. מב, ב: וכי ההוא דאתא לקמיה דרבא ... שמעית ולד דצויץ ... האי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא.
90. הני מילי היכא דלא מעוי (צועק, רש"י), אבל היכא דמעוי מחייא חיי.
91. כי כל זמן שלא הוציא רשאו חוץ לפרוזדור לא צויץ, ואין שייך לומר בזה הכא במאי עסקינן.
92. מה שהקשה תוס' (נדה מב, ב ד"ה שהוציא) ממשנה דפ"ב (יז, ב: נמצא בפרוזדור ספיקו טמא), ולא הקשה ממשנה שלפנינו בפ"ה (מ, א: כל הנשים מטמאות בבית החיצון), כי בזה היה אפשר לפרש שדינו כמו בלידה, דהוי דוקא כשיצא חוץ מפרוזדור, כנ"ל.
93. תירוץ התוס' שם: התם ספקו טמא כשיצא לחוץ.
94. דלא כמבואר בקו"א סי' קפג ס"ק ג (ד"ה ומה) לדעת הרמב"ם, דמיירי לענין לטמאה למפרע, לפני שיצא לחוץ ע"י בדיקה.
95. "שרגילות הוא קצת שנעקר הדם לפני ראייתה".
96. עתה בא לבאר תירוצים נוספים, לדעת שמואל (נז, ב) דבעינן הרגשה, וכן נפסק בשו"ע (סי' קפג), שא"כ מה טעם נמצא בפרוזדור טמאה מספק, אף שלא הרגישה. שהאריך רבנו הזקן ביותר בסי' קפג ס"ק ג, ובקו"א שם ס"ק ב, ובמהדו"ב שם. וכאן בא לבאר לדעת התוס' הנ"ל (מב, ב ד"ה שהוציא), ולדעת הרשב"א בריש פ"א דנדה.
97. וא"כ יוקשה, דכיון שהרגישה מדוע מבואר במשנה (יז, ב) שנמצא בפרוזדור ספקו טמא, וכיון שהרגישה מדוע אינה טמאה ודאי.
98. וכמבואר בגמ' שם (יז,ב): דדלמא שחתה ומחדר אתא. וראה מהדו"ב שם בתחלתו, שמכאן מוכח שנטמאה אפילו לא הרגישה. אמנם לפי מ"ש תוס' שאינה טמאה עד שיצא הדם לחוץ, אם כן יש לפרש דהרגישה בשעה ששחתה.
99. דתנן (יד, א): נמצא על שלה לאחר זמן טמאין מספק.
100. נדה ב, ב ד"ה הא דאמרינן הכא: להני לישני דלקמן מימר קאמר שמאי דלעולם אין אורח בא אלא בהרגשה ... אבל השתא לאו למימרא שלא תראה אלא בהרגשה אלא לומר דכיון דדרכן לראות בהרגשה וזו בחזקת טהרה עומדת לא נחוש לה לטמאה למפרע.
101. נדה ב, א: העמד אשה על חזקתה ואשה בחזקת טהורה עומדת [שהוא התירוץ הא' שבגמ' שם, להא דאינה טמאה למפרע טומאה ודאית].
102. שם ג, א: הואיל ואשה מרגשת בעצמה [שהוא תירוץ הב' לקושיה הנ"ל].
103. שגם לתירוץ הא' דחזקה צריכים אנו לטעם שדרכה בהרגשה.
104. אף שסובר דבעינן שתרגיש, כנ"ל, מכל מקום אזיל לשיטתו דאית ליה כו'.
105. שלטעמא דחזקה, מקשה הגמרא שם (ב, ב) מדין חבית ומקוה שאין מטהרין בהם מטעם חזקת מעיקרא.
106. דהוא סובר בקדושין שם טעמא דחזקת מעיקרא.
107. שם ב, ב: איכא למימר חזאי ואתא.
108. דתנן (יד, א): נמצא על שלה לאחר זמן טמאין מספק.
109. נדה פ"ח מ"ג, שכיון שלא הרגישה הוי טומאתה בספק (הובא בשוע"ר סי' קצ ס"ק א).
110. נז, ב (שמקשין מכמה ברייתות על שמואל דבעי הרגשה).
111. אחר שסיים לבאר דין הרגשה, חוזר לדין מטמאה בפנים כבחוץ, לבאר איך אפשר למצוא דם בפנים, מבלי להוציא העד עם הדם שעליו לחוץ. ובזה דן רבנו הזקן בסי' קפג קו"א ס"ק ג (ד"ה ומה שכתב).
112. שבסי' קפח ס"ג, דטהורה.
113. סי' ב, בשם הר"ש, שהטעם שהכניסה שפופרת והוציאה בה דם טהורה היא כיון שאין דרך ראיה בכך (ולא מטעם הפסק השפופרת בין בשר לדם). ב' השיטות נתבארו בשוע"ר סי' קפח ס"ק ט-י. וראה קו"א סי' קפג שם, שאף לדעת לדעת הרמב"ם דבעי הפסק, משכחת לה במוך כו'.
114. פ"ג ה"ב. הובא בשוע"ר סי' קפג ס"ק ד.
115. פ"ה ה"ב. הובא בשוע"ר שם.
116. ה"ב. וכדלעיל ד"ה ולקושיית.
117. ד"ה ומ"ש שתכניסהו עד מקום שאבר התשמיש מגיע כו' ודברים אלו קשים בעיני שאי אפשר לאשה להכניס העד כ"כ בעומק.
118. ה"ה.
119. ראה בארוכה באר החיים (על הל' נדה להרמב"ן).
120. הל' אסורי ביאה פ"ח הי"ד.
121. הל' אסורי ביאה פ"י ה"ה.
122. עא, א ד"ה מקור.
123. שם פ"ה ה"ב.
124. הרמב"ם שם פ"ה ה"ד.
125. פ"ה מ"א ד"ה בבית החיצון.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 5 עמודים.