קפו

מקשה מרפב"י הי' רפב"י מתרץ כו', ואחר ישיבתו במערה כשהי' רפב"י מקשה הי' רשב"י מתרץ כו', הרי ניתוסף לו חכ' יתירה גם כשלא הי' לו לפני מי להשפיע, וכמו שמצינו בסנהדרין כשהיו נושאים ונותנים יש⁹⁷⁵ בזה מחלוקת <44>

ּ רש"י והרמב"ם⁹⁷⁴ אם כל א' לעצמו או עם בן זוגו ולא ע"ד השפעה לזולתו, אלא שבחי' החכ' אינו מוכרח כשיש זולת דוקא כ"א גם בינו לבין עצמו הוא ג"כ שייך, ועד"ז יובן למעלה שבחי' המדות הוא כשיש זולת דהיינו כשנבראו הנבראים, וכמ"ש בע"ח כשעלה ברצונו⁹⁷⁶ כו' מצד טבע הטוב⁹⁷⁷ להטיב⁹⁷⁸ שבשביל השפעת המדה נאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים ונוצרו היצורים ונעשו הנעשים, כי מבלעדי אבי"ע לא יתכן כלל ענין מדת הטוב כו', אבל חכ' קדש מלה בגרמי' גם כשלא היו הנבראים כלל, וכמארז"ל אלפים שנה קדמה תורה לעולם שגם כשלא נבה"ע כלל הי' חכמת התורה כו', ונמצא שקריאת החכ' בשם קדש להיותה מובדל לגמרי מבחי' הזולת, וכמו שקדש פירושו מובדל⁹⁷⁹ כמ"ש ויבדל אהרן להקדישו⁹⁸⁰ קדש קדשים כך החכ' היא למעלה מהשגה אשר אין נתפס ואין מושג כלל רק מאיר למעלה משכלו ובינתו ומאין תמצא כו' ועש"ז נק' החכ' ג"כ אין⁹⁸¹ כמ"ש בכ"ד, ולכאו' צ"ל שממ"ש מאין תמצא יובן שהחכ' אינו אין אלא שהיא תמצא מאין, אך הענין הוא שלשון תמצא אינו נופל כ"א כשלא נשתנית כלל מהמקור, ועד"מ המוצא מציאה שחייב להכריז⁹⁸² שענין ההכרזה הוא בכדי שמי שנאבד אצלו דבר זה יאמר סימנים⁹⁸³ שהוא שלו שהסימנים מוכיחים שדבר זה הי' אצלו תחילה והיא שלו שאל"כ לא הי' חייב להחזיר לו כלל, ועד"ז הוא בענין החכ' שאומרו שהיא מאין תמצא לשון מציאה מובן שלא נשתנית כלל מכמו היותה תחילה בבחי' האין הממציא החכ' אלא שנתגלה ויצא מאין שאינו מושג כלל כמו שלא נודע מחפץ המציאה קודם שנאבדה אצל בעל האבידה ובאה לידי גילוי המוצא המציאה ע"י שאבדה, רק שבמשל הרי בא זה לידי