בס"ד. שיחת ש"פ נשא, ט' סיון, ה'תשכ"ו

73

בלתי מוגה

א. דובר בהתוועדות דחג השבועות ³²⁸ אודות פירוש הבעש"ט ³²⁹ על מאמר המשנה ³³⁰ "הקורא את המגילה למפרע לא יצא", שכאשר קורא את המגילה באמרו שזהו ענין שאירע פעם, לפני שנים רבות, ואילו עתה אינו אלא זכרון בעלמא, אזי "לא יצא", כי, כל עניני תומ"צ הקשורים עם זכרון לענין שאירע פעם, אינם באופן שזהו רק זכרון בעלמא, אלא באופן שאותו ענין חוזר ומתחדש עוד הפעם.

ובפרט ע"פ פירוש האריז"ל ³³¹ על הפסוק ³³² "והימים האלה נזכרים ונעשים", שכאשר "נזכרים" [אפילו "נזכרים" בלבד, ותו לא, אבל "נזכרים"] כדבעי, אזי "נעשים", והיינו, שכל ההמשכות הארות והשפעות שנפעלו ב"ימים האלה" בפעם הראשונה, חוזרים ונמשכים עוד הפעם.

וכן הוא בנוגע לחג השבועות, "זמן מתן תורתנו" – שאין זה ענין שאירע רק בששה בסיון בשנת ב' אלפים תמ"ח, אלא בששה בסיון בכל שנה חוזר ומתחדש הענין דמתן-תורה, כך, שגם עכשיו ישנו אותו "רעש" ("טומל און שטורעם") כמו בפעם הראשונה. וכמו"כ גם בנוגע לשאר הימים-טובים – חג המצות וחג הסוכות. ולא רק בנוגע לימים-טובים עצמם, אלא גם בנוגע לענינים שלפניהם ושלאחריהם, היינו, ההכנות והתוצאות, שגם הם חוזרים ומתחדשים.

ומזה מובן גם בנוגע ליום הש"ק זה שבא מיד לאחרי חג השבועות – נוסף לכך שעיקר העלי' של חג השבועות (ובפרט כשחל באמצע השבוע, כבקביעות שנה זו) נעשית ביום השבת שלאחריו, כי, ביום השבת נאמר ³³³ "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם", שכל הענינים שהיו בימים שלפנ"ז הם באופן של כליון עצום בתכלית כו' – שבו "נזכרים ונעשים" כל הענינים שנפעלו בשבת הראשונה שלאחרי מ"ת.

ב. ביאור מעלת השבת הראשונה שלאחרי מ"ת, לא רק לגבי

74

השבתות שלפני מ"ת ³³⁴ , שהיו קודם ביטול הגזירה ³³⁵ , אלא גם לגבי השבת שבו ניתנה התורה, שהשבת כולו (גם מעלי ³³⁶ שבתא ³³⁷ ) הוא לאחרי מ"ת ³³⁸ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ח ע' 49 ואילך.

ג. ועילוי זה צריך לפעול עבודה נעלית יותר בכל עניני השבת, הן בענין ד"זכור", קום ועשה, והן בענין ד"שמור", שב ואל תעשה ³³⁹ .

וכל זה – מצד אמיתית הענין כשלעצמו, גם אם הוא אינו יודע ומרגיש זאת, כיון שאוחז רק בקבלת עול, ועאכו"כ אם הענין הוא אצלו באופן של "שמיעה", הבנה והשגה, ועד שע"י ההבנה וההשגה נתאמת הענין בתכלית כמו ע"י ראי', בבחינת "רואין את הנשמע" ³⁴⁰ .

ועי"ז נמשך גם בכל שאר שבתות השנה, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לשבת בראשית ³⁴¹ , שבא לאחרי העבודה של חודש תשרי, שאופן העמידה ("ווי מ'שטעלט זיך אַוועק") בשבת בראשית פועל ונמשך ("אַזוי גייט עס אַוועק") בכל השבתות של כל השנה, ומזה מובן גם בנוגע לשבת שלאחרי מ"ת, ובמכל-שכן, כי, השבת שלאחרי מ"ת קשורה עם יצי"מ ("זכר ליציאת מצרים" ³⁴² ), שזהו"ע של הנהגה נסית, שלמעלה מהנהגה טבעית ששייכת לשבת בראשית, וא"כ, בודאי שפועלת על כל

75

השבתות של כל השנה, עד לשבת שלאחרי מ"ת של השנה הבאה עלינו לטובה ולברכה.

* * *

ד. המשך הביאור בענין "רואין את הנשמע ושומעין את הנראה" – הביאור במ"ש בהפטרת פ' נשא ³⁴³ : "לו חפץ ה' גו' לא הראנו את כל אלה וכעת לא השמיענו כזאת", בגלל ש"שומעין את הנראה" (שעניני העולם הם באופן של שמיעה) הו"ע נעלה יותר מאשר "רואין את הנשמע" (שענין האלקות הוא באופן של ראי'); והביאור בשיטת רש"י, שבפסוק13 "רואים את הקולות" מפרש "רואין את הנשמע", כשיטת ר"ע, ובפסוק ³⁴⁴ "לאמר" מפרש "שהיו עונין על הן הן ועל לאו לאו" כשיטת ר"י, כי, המענה "על לאו הן" קשור עם הענין היותר נעלה ד"שומעין את הנראה", ואילו ע"פ פשוטו של מקרא יש הכרח מהפסוק "וכל העם רואים את הקולות" רק על הענין ד"רואין את הנשמע", ולכן יש לפרש בתיבת "לאמר" שהמענה הי' בדיוק כפי ששמעו: "על לאו לאו" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ³⁴⁵ בלקו"ש ח"ו ע' 119 ואילך.

ה. ויש להוסיף ולבאר הוראה בעבודה – ע"פ מוסר, וביותר ע"פ חסידות – מכל האמור לעיל:

אע"פ שבזמן מ"ת נמצא יהודי במעמד ומצב של התעוררות גדולה, ומוכן לכל דבר טוב כו' (וכמו ההתעוררות שביוהכ"פ ³⁴⁶ , ובפרט בשעת תפלת נעילה ³⁴⁷ ) – יכול להיות שלאחרי כן, כשיוצא לעסוק בעניני העולם, יצטרך ללחום עם היצה"ר אפילו על דברים פשוטים ביותר. וכיון שכן, הרי יכול ליפול ברוחו כו'.

ועל זה אומר רבינו הזקן ³⁴⁸ , ש"גם אחרי הדברים והאמת האלה, לא יפול לב האדם עליו כו'" (ואדרבה: נפילת הרוח גופא היא עצת היצר, שעי"ז יוכל לנצחו כו'), כי, בנוגע למעמד ומצב דזמן הגלות נאמר ³⁴⁹ "היינו כחולמים", וכשם שבחלום יכול להיות חיבור ב' הפכים, כך יכול להיות גם בעבודת האדם ³⁵⁰ .

76

ויתירה מזה: "היינו כ חולמים", בכ"ף הדמיון בלבד, כי, באמת אין זה לגמרי כמו חלום, ששני ההפכים שבו אינם אמת, ואילו בנדו"ד, הרי העבודה היא עבודה אמיתית, אלא שכאשר באים לעניני העולם אזי ישנו ההעלם וההסתר של נפש הבהמית כו', אבל אין זה מוכיח שהעבודה אינה אמיתית ח"ו.

וראי' לדבר – ממתן תורה:

מ"ש במ"ת "וכל העם רואים את הקולות" – הי' ודאי באמת, ש"כל העם", אפילו הפחות שבפחותים, ואפילו הערב רב, ועאכו"כ בנ"י, כששמעו מהקב"ה בעצמו "אנכי גו'" ³⁵¹ , הי' זה אצלם באופן של ראי', ועד ש"פרחה נשמתן", והחזירה להם הקב"ה בטל תחי' ³⁵² .

ואעפ"כ, ראו גם את מציאות העולם ("רואין את הנראה" ³⁵³ ), ועד שבאותו רגע ממש הי' גם הדיבור "לא יהי' לך" ³⁵⁴ (שהרי "אנכי" ו"לא יהי' לך" נאמרו בדיבור אחד ³⁵⁵ ), כך, שראו לא רק את מציאות העולם, אלא ראו גם מציאות של עבודה זרה, והוצרכו לענות על זה: "לאו".

[וע"ד שמצינו בנוגע לרשב"י ור"א בנו, שאף שגדלה מעלתם ביותר, וכדברי רשב"י "ראיתי בני עלי' והם מועטין .. אם שנים הן, אני ובני הן" ³⁵⁶ , מ"מ, הוצרכו להיות במערה י"ב שנים, ואח"כ נאמר להם "חיזרו למערתכם" למשך שנה נוספת ³⁵⁷ , בכדי ששייכותם לעולם תהי' באופן של תיקון, ולא באופן של חורבן, ורק אז היו יכולים לפעול מילוי שליחותם בעולם].

ומזה מובן גם בנוגע למעמדו ומצבו של יהודי שנמצא בהתעוררות גדולה כו', וזהו בודאי ענין אמיתי, ואעפ"כ, לאחרי כן, זקוק הוא להלחם עם היצר.

אמנם, כל זה הוא רק בהתחלת העבודה, שכיון שצריכה להיות באופן ד"מעט מעט אגרשנו" ³⁵⁸ , הרי זה באופן ש"רואין את הנשמע" (רוחניות ואלקות), ורואים גם מציאות העולם; אבל התכלית היא – שיהי' גם הענין שנתפרש בתורה שבע"פ [וכמ"ש הרמב"ם בהקדמתו

77

לספר הי"ד ³⁵⁹ : "כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני בפירושן ניתנו, שנאמר ³⁶⁰ ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה, תורה, זו תורה שבכתב, והמצוה, זו פירושה .. תורה שבעל פה"] – בדברי המכילתא – שהיו גם "שומעין את הנראה".

וכיון שמפורש הדבר בתורה שבע"פ, הרי זה ענין שישנו כבר "בפיך ובלבבך", וצריך רק להמשיך זאת ב"לעשותו" ³⁶¹ .

וענין זה יכול להיות אצל כל אחד מישראל; החילוק הוא רק שיש מי שיכול להגיע לזה בשעה קלה, ויש מי שזקוק ליגיעת נפש ויגיעת בשר (כמבואר בתניא ³⁶² טעם הדבר), אבל גם הוא יכול להגיע לזה. וכיון ש"לא ידח ממנו נדח" ³⁶³ , בודאי יגיע לזה.

ועד שיקויים היעוד ³⁶⁴ "ואולך אתכם קוממיות", "כשתי קומות" ³⁶⁵ , הקומה של נפש האלקית והקומה של נפש הבהמית (וכמדובר פעם הדיוק שבזה, ששתיהם נכללים בתיבה אחת) ³⁶⁶ , בביאת משיח צדקנו, בעגלא דידן.

* * *

ו. המשך ביאור החידוש של השבת הראשונה שלאחרי מ"ת (כנ"ל ס"ב)

– ע"פ דרשת המכילתא עה"פ ³⁶⁷ "מחללי' מות יומת", "הרי הגוים שהקיפו את ארץ ישראל וחללו ישראל את השבת, שלא יהיו ישראל אומרין הואיל וחללנו את מקצתה נחלל את כולה .. (אלא) אפילו כהרף עין", שהקס"ד "נחלל את כולה" הוא בגלל שהקביעות דשבת (אף ש"מקדשא וקיימא" ³⁶⁸ ) תלוי' בהמנין דבנ"י* [כדמוכח מהדין דה"מהלך בדרך ואינו יודע אימתי שבת מונה ששה ימים ומשמר יום אחד" ³⁶⁹ – לשיטת הרדב"ז ³⁷⁰ שזהו מדאורייתא, ואפילו לשיטת רש"י שזהו מדברי

78

סופרים**], ומציאותו של מנין זה (כמו בספה"ע שמצוותי' אחשבי') היא רק כשנוגע לדיני שבת (מנין ע"פ תורה – היינו בנפק"מ בד"ת ), ולכן, כאשר ע"פ תורה חייבים כל בנ"י לצאת למלחמה, ולא לשבות, בטלה כל המציאות ד"יום השביעי" (שאינה יכולה לחול על חלק מהיום)***.

*) ולחידודא עכ"פ י"ל דילפינן זאת ממכילתא זו.

**) ובדוגמת (להמ"ד ³⁷¹ ) דספירת העומר בזמן הזה דרבנן, וחג השבועות – דקביעותו תלוי' בזה – מן התורה (ומעין – ולא ממש – דקנין דרבנן מועיל לדאורייתא ³⁷² ).

***) המדובר הוא ב"מציאות" (המיוחדת במינה) דהזמן – כבספה"ע, דצ"ל ספירה ע"פ תורה (משא"כ נכרי או יהודי שסופר לא לעומר), וזו עושה הזמן למציאות תורתית. וגם בש"ק נאמר "וביום השביעי", "וישבות ביום השביעי". אלא שחלוקים – דשבת מקדשא וקיימא, ואין זקוקה לישראל דיקדשוה. אבל בנדון המכילתא, דקוב"ה אומר דאף בשבת – וינפש – אין זה שייך לבנ"י בשבת זו (ואדרבה – מחוייבים לא לשבות), א"כ אין כאן ענין תורתי שיעשה מציאות "יום השביעי".

באם אין ציווי וכו' – אין תוכן (תורתי) בהמנין ובהמציאות דהזמן (בתור שבת), והיינו בדוגמת המונה הימים דקודם חג השבועות (ומכוון) שלא לספה"ע.

ובנוגע לשבת דמ"ת – הרי הציווי דשבת בסיני, ביטל את הציווי במרה, ונמצא, שהשעות שלפני מ"ת לא נקבעו בתור יום השביעי (בנוגע מכאן ולהבא); וכיון שקודם שנאמר הפסוק "מחללי' גו'" לא חלה מציאות השבת על חלק מהיום, נמצא, שגם השעות שלאחרי מ"ת לא היו שבת. ולכן, ענין השבת מצד מ"ת הי' לראשונה בשבת שלאחרי מ"ת –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש הנ"ל ס"ב ³⁷³ .

[כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר, שענין הנ"ל הוא בתור השתתפות בה"כינוס תורה" בשייכות לחג השבועות, זמן מ"ת ³⁷⁴ ].

* * *

ז. מאמר (כעין שיחה) ד"ה וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר.

* * *

79

ח. כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר, שכיון שנמצאים כאן חתנים ³⁷⁵ ומחותנים – ינגנו ניגון ששייך לחתנים.

ואח"כ אמר, שזהו ענין ששייך גם למ"ת, כדאיתא בגמרא ³⁷⁶ שכל המשמח חתן "זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות".

וכיון שמשתדלים לקשר כל ענין עם כ"ק מו"ח אדמו"ר – יש להעיר, שה' פעמים קול בגימטריא תר"פ ³⁷⁷ – "בן פרת יוסף" ³⁷⁸ .

ויה"ר שיהי' אצלם ענין הפירות – "פרו ורבו גו'" ³⁷⁹ , "דור ישרים יבורך" ³⁸⁰ .

[כאשר א' המחותנים התחיל לנגן בקול גדול – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א: כיון שישנם חמשה חתנים, צריך להיות "חמשה קולות" ³⁸¹ ].

* * *

ט. בנוגע להמנהג בתקופה האחרונה ללמוד פירוש רש"י בפרשת השבוע, הנה כיון שפרשת השבוע היא פרשת נשא, שזהו גם מלשון נשיא, ומתאים גם עם המדובר בפרשה אודות הנשיאים שהתנדבו "שש עגלות צב ושני עשר בקר" ³⁸² בשביל לשאת את המשכן, וכן התנדבו קרבנות לחנוכת המזבח (שבזה מודגש ששם הסדרה שייך לכל הסדרה עד לסיומה) – נתעכב עתה על פירוש רש"י בנוגע לקרבנו של יששכר, שמביא מיסודו של רבי משה הדרשן כמה רמזים בנוגע לפרטי קרבנות הנשיאים (לאחרי שמבאר בקרבן הראשון כמה פרטים בנוגע לקרבנות עצמם).

י. הביאור בפירוש רש"י ³⁸³ , "וביסודו של רבי משה הדרשן מצאתי וכו'" – דלכאורה אינו מובן: למה לא מספיק לכתוב שהנשיא השני הקריב אותם הקרבנות ³⁸⁴ (וכן בכל שאר הנשיאים), ומהו הצורך לחזור

80

ולפרש את כל פרטי קרבנות הנשיאים? ומזה מוכח, שלכל נשיא היו כוונות ורמזים מיוחדים. אך עפ"ז אינו מובן: אם ברוחניות היו חלוקים זמ"ז – מדוע בגשמיות ³⁸⁵ היו כולם בשוה? ולכן מביא רש"י הרמזים ש"ביסודו של רבי משה הדרשן" (ולא דברי המדרש ³⁸⁶ אודות הכוונות והרמזים של כל נשיא בפ"ע), שמזה מובן, שקרבנות אלו מורים על ענין אחד כללי שמתחלק לכו"כ פרטים; והביאור בשני סוגי הקרבנות: העגלות והבקר שהביאו כל הנשיאים ביחד, והקרבנות שהקריב כל נשיא עבור שבטו ³⁸⁷ – מצד שתי התכונות שיש לנשיאים: "הם נשיאי המטות", "שהיו שוטרים עליהם במצרים והיו מוכים עליהם", ו"הם העומדים על הפקודים", "שעמדו עם משה ואהרן כשמנו את ישראל" ³⁸⁸ ; וההוראה שגם תפלת היחיד צריכה להיות קשורה עם כלל ישראל, כמודגש בהקדמת קבלת מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" ³⁸⁹ קודם התפלה ³⁹⁰ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ח ע' 41 ואילך.

______  ______