בס"ד. שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז, ה'תשכ"ה

הערות

1. 113. אלא, שאצלה הי' ענין זה בקו הקדושה – שלא רצתה למעט במעלותי' כדי שלא יפריע הדבר לעבודתה, וכידוע הפתגם (ראה תו"מ חמ"ב ע' 339. וש"נ) שכשם שצריכים לידע חסרונות עצמו, כך צריכים לידע מעלות עצמו. ואעפ"כ, לגבי מדריגתה, נחשב גם זה לחטא, ולכן לקתה כו'.
2. 114. ואף שפירש רש"י (פרשתנו יג, ג) "אותה שעה כשרים היו" – הרי הדיוק בזה שהיו רק "כשרים", אבל לא "צדיקים" (כלשון המדרש (תנחומא פרשתנו ד. במדב"ר פט"ז, ה)): "צדיק" – אפילו בשם המושאל, שזכויותיו מרובים על עונותיו, ועאכו"כ בשם התואר, שאין לו יצה"ר (תניא פ"א) – יש בו מעלה חיובית; משא"כ "כשר" – גם אם אין בו מעלה מיוחדת, אם אין בו חטא או פסול, ה"ה כשר, וכמו "כל ישראל בחזקת כשרות" (רמב"ם הל' קידוה"ח פ"ב ה"ב), כל זמן שלא מצינו בו חטא, גם אם אין בו מעלה מיוחדת. ולא עוד אלא שהתואר "כשר" נופל גם על בהמה, שעם היותה כשרה, ה"ה נשארת בהמה... ובנוגע לעניננו: אילו היו המרגלים צדיקים , היו באים לידי מסקנא טובה (וכמו בנוגע ל"ארץ אוכלת יושבי'", ש"הקב"ה עשה לטובה כדי לטרדם כו'" (פרשתנו שם, לב ובפרש"י)); אבל כיון שהיו רק כשרים – הנה אף שלא יעברו ח"ו על המפורש בשו"ע, מ"מ, בענין שנוגע לשיקול הדעת, תהי' דעתם נוטה לצד הרע, כמו בהמה כשרה, שנמשכת מטבעה לחומריות כו'. ונמצא, שהתואר "רשעים* הללו" הוא (לא בגלל החטא, אלא) גם קודם החטא (שהרי עוד קודם החטא "ראו ולא לקחו מוסר"), ואדרבה – זוהי סיבת החטא, שבגלל היותם רשעים, לכן היתה דעתם נוטה לצד הרע (וראה הערה 4). * ) שאינו בסתירה ל " כשרים " (שהפכם הם פסולים) , אלא בסתירה ל " צדיקים ".
3. 115. שם, לג.
4. 116. וגם תכונה זו שייכת לכך שהיו "רשעים" – כי, הפירוש ד"רשע" הוא "מוצלח", כמ"ש (שמואל-א יד, מז ובמפרשים) "בכל אשר יפנה ירשיע", יצליח. ומטבע הדברים, קשורה הצלחה עם ישות וגאוה (היפך הביטול דצדיק), שכיון שרצונו לנצח ולהראות את מציאותו כו', ה"ה מתייגע, ו"יגעת ומצאת" (מגילה ו, ריש ע"ב), ובא לידי הצלחה כו'. ובגלל טבע הישות והגאוה של המרגלים (שקשור עם רשעותם) – היו סבורים שלא יתכן ששאר בנ"י יבינו יותר טוב מהם.
5. 117. פרשתנו שם, כח.
6. 118. ועד"ז בנוגע להמבואר בלקו"ת (ריש פרשתנו) בענין טענת המרגלים, שלא רצו ליכנס לארץ ישראל בגלל ששם צריך לעסוק בענינים גשמיים, כל ל"ט המלאכות שיש צורך בהם כדי לאכול "לחם מן הארץ", ולכן רצו להשאר במדבר, לאכול "לחם מן השמים" (בשלח טז, ד), ולקיים תומ"צ במחשבה או אפילו בדיבור, אבל לא במעשה – שכבר מקודם לכן ידעו שהכניסה לארץ קשורה עם התעסקות בענינים גשמיים.
7. 119. ועד"ז בפנימיות הענינים – בנוגע לעבודת הבירורים – לידע באיזה מקום יש יותר ניצוצים כו', ויש צורך להשקיע יותר כחות כדי לבררם ולהעלותם לקדושה.
8. 120. ובלשון החסידות – כידוע שאין חכם כבעל הנסיון (ראה תו"מ חמ"ג ריש ע' 388. וש"נ), והיינו, שדוקא הנסיון בפועל מאמת את החכמה, משא"כ קודם שבא לידי נסיון בפועל, שישנו רק ענין החכמה, גם אם הוא חכם גדול ביותר. ועד שמצינו בכתבי החסידות מאמר פלאי ("אַ פּלא'דיקן וואָרט") בנוגע למעלת משיח על משה רבינו [אף שבכללות ענינם אחד, שהרי "גואל ראשון הוא גואל אחרון", ו"שילה" בגימטריא משה] – מצד ענין הנסיון כו' (ראה תו"מ חל"ח ע' 93. וש"נ). ועד"ז בנדו"ד, בנוגע לכללות ענין המלחמה לכבוש הארץ – שאינו דומה המעמד ומצב שמוכנים למלחמה למלחמה בפועל , ובלשון הכתוב (מלכים-א כ, יא): "אל יתהלל חוגר כמפתח". וזהו הטעם לכך ש"שתי פעמים מדבר משוח מלחמה אל העם, אחת בספר, בעת שיוצאין, קודם שיערכו המלחמה .. ואחת בעורכי המלחמה כו'" (רמב"ם הל' מלכים פ"ז ה"ב).
9. 121. שבת ד, א. וש"נ.
10. 122. וכמו "שמע בני מוסר אביך" (משלי א, ח), כדי שלא יבוא מלכתחילה לידי חטא.
11. 123. וההוראה מזה, בנוגע להתעסקות עם הזולת גם כאשר בגלל זה יש חסרון (לא חטא ממש ח"ו, אלא חטא מלשון חסרון) בעבודתו (ובמילא – גם בשכר שהי' יכול לקבל על שלימות עבודתו לאחרי ק"כ שנה), ואדרבה, דוקא ע"י ההתעסקות עם הזולת, שזהו"ע הצדקה ברוחניות, נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה (תו"א בראשית א, ב), וכמו במרים, שעל ידי הסיפור בגנותה כו', ניתוספה פרשה בתורה.
12. 124. ראה גם תו"מ חמ"ג ע' 336. וש"נ.
13. 125. נזכר גם ע"ד השייכות לתורת החסידות המרומזת בשם "גן ישראל": "ישראל" – שמו של הבעש"ט, מייסד תורת החסידות הכללית, ו"גן" – ג"ן סדרים שבתורה, וכנגדם ג"ן פרקים בספר התניא, תושב"כ דתורת חסידות חב"ד.
14. 126. ראה גם תו"מ ח"מ ע' 224. וש"נ.
15. 127. כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן משקה לא' התלמידים שהי' באבילות ל"ע על פטירת אמו, באמרו: שיהי' לה "אַ חסידישער גן עדן" (וראה גם תו"מ ח"ט ע' 154. וש"נ).
16. 128. נוסף על פירושו על הפסוק (פרשתנו טו, לט) "וזכרתם את כל מצות ה'", "שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטין וחמשה קשרים הרי תרי"ג" – שזהו ע"ד הרמז . ומה גם שבפירוש זה יש קושי: (א) בכתוב נאמר "ציצת", ויש צורך לפרש אליבא דמ"ד (פסחים פו, ריש ע"ב. וש"נ) "יש אם למקרא" (בתר קריי' אזלינן, דהיא עיקר), (ב) עפ"ז צ"ל שיש חיוב להביט על כל הציצית, יחד עם החוטין והקשרים, והרי ע"פ הלכה אין הכרח בדבר.
17. 129. ולהעיר מהמבואר בדרושי חסידות (ראה אוה"ת וארא ע' קכח. כרך ז' ע' ב'תקפו) שד' לשונות של גאולה הם כנגד ד' עולמות אבי"ע, וכיון שיש צורך בכל ד' הלשונות, ואם חסר א' מהם לא נפעל עדיין הענין דיצי"מ, הרי מובן, שכל זמן שלא נפעל הענין דיצי"מ בעולם העשי', עדיין לא נפעל הענין דיצי"מ גם בעולם האצילות.
18. 130. בא יב, לא.
19. 131. מן הקצה אל הקצה, ובלשון החוקרים – שכאשר מחשבים ענין מקצהו האחד, צריך לחשב גם קצהו השני. ובלשון החסידות – שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר, היינו, שהקצה היותר גבוה קשור עם הקצה היותר תחתון.
20. 132. דובר גם אודות מי שטוען שיש לו נסיונות וקשה לו לקיים תומ"צ, ואומרים לו הענין ד"בא חבקוק והעמידן על אחת כו'" (מכות כד, א) – שאין הכוונה שצריך לקיים רק ה"אחת", אלא שלהיותה כוללת את כל המצוות, ה"ז נתינת כח לקיום כל המצוות. וע"ד משנת"ל במאמר (פ"ג (לעיל ע' 29)), שעצם האמירה "כי יכול נוכל לה" (פרשתנו יג, ל) היא נתינת כח על כללות העבודה דקיום התומ"צ.