517

משנ"ה, סק"א. בר ישראל - מתחיל באיש:: בר ישראל כו' לקדושה כו' וכלי המשנה האיש מקדש -- שהרי כן הוא לשון הכתוב: כי יקח איש אשה גו'. ראה ג"כ ל' הרמב"ם ריש הל' אישות.

[ומה ששינה ברפ"ק דקידושין: האשה נקנית -- תירצו בגמרא שם].

ובפרט בכאן שממשיך: מיבעיי ליי לקדושה כו' וברוכי כו' ומימסר כו' -- אשר כ"ז פעולות האיש הן.

ולהעיר מדרזיל הובאה בפירש"י (ש"א כ, ל). יש לברר אם זהו סגנונו דבה"ג ,בר ישראל דבעי" דלכאורה פשיטא הוא.

ולקמן מובא מאו"ז הגירסא ,,מאן דבעי". ואולי נקטו אגב דסיום הענין: ממקור ישראל.

בפנים. ומימסר לה כתובה. זמז מסירת הכתובה -- כמה דיעות בזה: רמב'"ם הלי אישות פ"י. טוש"ע אהייע ססיו וש'נ בנ"כ.

והנה בכל אופן תמוה שלא הוזכר כאן ע'"ד ברכת חתנים אם לאחרי המסירה או לפניה.

ולדידי השמטת המעתיק והדפוס דמוכחה היא.

ובשאילתות (חיי שרה, טז): מאן דבעי למינסב איתתא מיתבעי לי' לקדושי ברישא וברוכי ברכת אירוסין בעשרה וברכת חתנים בעשרה ומימסר לה כתובה. ועל דרך זה צ''יל כאן.

ואתי שפיר גם המשך הענין: דאר"נ כו' מנין לברכת חתנים.

ובהעמק שאלה על השאילתות שם מגי' ומוסיף בבה'"ג כאן תיבת בעשרה, אחרי התיבות ברכת אירוסין, ומפרש כוונתו להביא ראי' מב"ח (דלא איירי בה כלל) דצריך עשרה על ב"א דצריך עשרה - ומלבד דהו"ל לבה"ג לפרש זה - הרי נשארה הפליאה דהשמטת ענין ב''ח.

משנ"ה סק"ב. ורבינו לא גרס בר נתזי. וכן לא גרס זה בשאילתות שם. ופי' בהעמק שאלה דעכצ"ל דתיבות ב" דבש"ס טה"ד הוא, כי רהב'ינ מלך אחרי ר' אשי שנולד כשמת רבא חבירו של ר' נחמן. -- וכבר העיר בסה"ד (מע' רב הונא ב"נ) דמצינו דרהב'נ הקשה לרבא (נדרים יב, א) ואולי זקן גדול הי' כו', ואולי שנים היו.

אבל ברש"י נדרים שם נדפס ר' הונא סתם בהשמטת התיבות בר נתן. ויל"ע בכייז בדקדוקי סופרים.

משנ"ה סק"ג. ע"י חופה וקידושין. ע"פ מרז"ל מילתא אלבישייהו יקירא, מעתיק הנני מש"כ בזה במאמר אדמו"ר הזקן (בעל התניא), בספרו תורה אור (צח, ד) וז"ל: מה שאומרים מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקדושין, והקשו למה שינו הסדר להקדים חופה לקדושין, אלא כי החופה הוא בחינת מקיף והוא ענין שכפה עליהם הר כגיגית שזה בחינת התגלות המקיף כנ"ל, ולכן הוצרך להקדים החופה לקדושין