הלכות מזוזה

הלכות מזוזה

במזוזה הלך אחר היכר ציר

(סי' רפט)

א) שיטות הפוסקים

מנחות (לג, א): "ואמר רב יהודה אמר שמואל במזוזה הלך אחר היכר ציר. מאי היכר ציר, אמר רב אדא אבקתא (אותו חור שבאיסקופה שציר הדלת סובב בו, רש"י), היכי דמי כגון פיתחא דבין תרי בתי, בין בי גברי לבי נשי".

ופרש"י (שם): "בין בי גברי לבי נשי, אדם שחולק ביתו, חציו להילוך אנשים המחזרין בביתו וחציו לאשתו לעשות מלאכתה בהצנע, ויש פתח בין זו לזו, ופתח לכל בית לרה"ר . ואמרינן לקמן (דף לד.) מזוזה דרך ימין לביאה ולא ליציאה, והכא בפתח שבין זו לזו לא ידעינן הי ליחשוב ביאה והי ליחשוב יציאה, אי יציאה מהאי להאי ואי מהאי להאי, אלא הלך אחר חור שבסף שציר הדלת סובב בו, ההוא צד שהחור בו חשיב בית, ודרך ימין כשנכנסין בו נותנין מזוזה".

היינו שרש"י מפרש בגמרא, שאין הולכים בתר היכר ציר אלא במקום ש"יש פתח בין זו לזו ופתח לכל בית לרה"ר", משא"כ אם החדר הפנימי אין לו פתח לרה"ר, לא אזלינן בתר היכר ציר, שהרי אי אפשר להיכנס לחדר הפנימי אלא דרך החדר החיצוני, ואם כן "ידעינן הי ליחשוב ביאה והי ליחשוב יציאה".

אמנם ברמב"ם (הל' מזוזה פ"ו הי"א): "פתח שבין שני בתים הולכין אחר הציר של דלת, במקום שהציר נראה עמו שם קובעים את המזוזה". ולא חילק בין אם החדר הפנימי יש לו פתח לרה"ר או לאו, ונראה מפשטות דבריו שמפרש הגמרא הנ"ל, שבכל אופן הולכים בתר היכר ציר (ראה קובץ יגדיל תורה נ.י. חוב' סד ע' קפא).

ובפרט שכך נראה גם בגמרא עירובין (סח, א): "מבי גברא לבי נשי", ופירש רש"י (שם ד"ה פנו לי מאני): "היו בביתו חדרים פנימיים שאינן פתוחין לחצר והן לצניעות והנשים יושבות שם, ובי גברי הוה פתוח לחצר" (ראה הערות ובאורים גליון 872 ע' 78). ומכל מקום נתבאר בגמרא מנחות (שם), שגם בזה הצריכו לקבוע המזוזה לפי ההיכר ציר.

כדעת רש"י נפסק בשו"ע (יו"ד סי' רפט ס"ג): "מי שחולק ביתו לשנים, ובכל חלק פתח פתוח לרשות הרבים , ובמחיצה החולקת יש פתח מזה לזה, במקום שעושה החור שבסף שציר הדלת סובב בו ומעמיד שם הדלתות הוא הבית, ובדרך ימין שנכנסים לו קובעים אותה".

ומה יהי' דינם של שני חדרים שבכל אחד מהם יש פתח פתוח לרשות הרבים, אבל עיקר הכניסה היא מחדר אחד לחדר השני? יש בזה שתי דעות בפוסקים:

(א) בלבוש (שם ס"ג): "ופתח שנכנסין בו מן הבית לבית החורף שלנו, נראה לי שעושין המזוזה בימין הכניסה שנכנסין מן הבית לבית החורף, שעיקר תשמיש שלנו הוא בבתי החורף שלנו, ולא משגיחין בהן בהיכר ציר כלל, דבין הציר הוא מבחוץ בין הוא מבפנים עושין המזוזה בימין הכניסה, נראה לי".

וכן פסק בש"ך (שם ס"ק ו): "יש פתח מזה לזה, ואינו ידוע איזה חשוב כניסה או יציאה, הלכך אזלינן בתר היכר ציר. וכתב העט"ז ופתח שנכנסים ... ולא משגחינן בהו בהיכר ציר כלל ... עכ"ל, ופשוט הוא".

(ב) אמנם בשו"ת מהרי"ל (סי' צד): "שיש פתח אחד מבית החורף לחצר, וגם יש פתח אחד מחדר הגדול לחצר ... דפיתחא דבין תרי בתים, ויש לכל אחד פתח אחד לר"ה, הלך אחר היכר ציר". והיינו שאף שנתפרש בשאלה שם: "ופעמים נכנסים ויוצאים בה, אבל אין רגילות כל כך ", הרי שעיקר ההליכה היא מהחדר הגדול לחדר בית החורף, מכל מקום אין מתחשבים בזה, אלא כל זמן שיש לכל אחד מהם פתח לרה"ר "הלך אחר היכר ציר".

ועוד נתבאר שם, שגם אם יש פרוזדור קטן בין החדר הגדול לבין בית החורף, הולכים בתר היכר ציר בשני הפתחים שלו (מהפרוזדור לחדר הגדול ומהפרוזדור לבית החורף), כאמור שם: "דלתי פתחי חדר קטן שתיהן היכר ציר דידהו שלא בחדר קטן, אלא חד בבית החורף וחד בחדר גדול, ולפי"ז שתיהן חייבות ויש לקובע[ם] בימין הכניסה לבית החורף ובימין הכניסה לחדר גדול, דפיתחא דבין תרי בתים ויש לכל אחד פתח אח[ד] לר"ה הלך אחר [היכר] ציר".

וכן פסק בט"ז (שם ס"ק ד): "ומבואר עוד בתשובת מהרי"ל שם, באם יש בית החורף וחדר גדול, כל אחד יש לו פתח לחצר, ובאותו החדר יש בו חדר קטן, ויש לו שני פתחים אחד לבית החורף ואחד לחדר הגדול, אזלינן בפתחי חדר הקטן בתר היכר ציר דידהו ... ואילו לא היה פתח מחדר גדול לחצר, לא אזלינן בחדר קטן בתר היכר ציר היכן הוא".

ב) מנהגינו

לכאורה נראה שכן הוא גם מנהגינו, כדעת המהרי"ל והט"ז, שאם יש יציאה מהחדר הפנימי לחצר (מהדלת או מהחלון), אזלינן בתר היכר ציר – אפילו אם עיקר ההליכה היא מחדר אחד לחדר השני.

ודלא כדעת הלבוש והש"ך הנ"ל, שאז אין מתחשבים עם היכר ציר.

וגם דלא כמשמעות דברי הרמב"ם הנ"ל, ומשמעות הגמרא בעירובין הנ"ל, שאפילו בחדר פנימי שאין לו שום יציאה לחצר אזלינן בתר היכר ציר.

וגם בדעת מהרי"ל וט"ז, לא קיי"ל כוותייהו בכל הפרטים, רק בעיקר ההלכה, וכדלקמן:

באגרות קודש (חי"ב אגרת ד'רלז): "ישנה הוראה בשם רבותינו הנשיאים שהולכים בתר היכר ציר, וכדעת ראשונים בזה. ומוסיפין בזה ששאלום, ומה יעשו אם כל הדלתות שבחדר היכר ציר שלהם לחדר אחר, ואם כן באיזה אופן יכנס לחדר, וענו על זה, יכנס דרך החלון".

וכן הוא באגרות קודש (חי"ט אגרת ז'שכד): "מסורה בפי חסידי חב"ד הוראה מרבותינו נשיאינו, כמדומה לי עד לרבנו הזקן, שהולכים אחרי היכר ציר, ואפילו בנדון כאותו שמתאר יציע (באלקאן) שהכניסה אליו רק דרך אחד מחדרי הבית, ואומרים בזה שעל השאלה איך יכנס, ענו, שיטפס דרך הגג, והרב לנדא שי' דבני ברק, כמדומה שמע בזה הוראה מפורשת מכ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע. דרך אגב גם בהבאלקאן בדירתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר היכר ציר לפנים החדר וקביעות מזוזה באופן הנ"ל".

והיינו שהדלת מהמרפסת לדירת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע ב-770 נפתחת לפנים, והמזוזה היא לימין הכניסה מהמרפסת לבית, אף שכדי להכנס מהחצר למרפסת צריך לסמוך סולם.

המענה של הגר"י לנדא נדפס באגרות קודש (חי"ב ע' תלו): זכיתי בחסדי ה' אשר כל זמן חסותי בצל קדה"ק [...] רבינו זצוקללה"ה נבג"מ זיע"א, הי' קורא לי בכל פעם של קביעת מזוזות להתלוות על ידו וילמדני סדר קביעותה ... כלל זה מסר לי בשם כ"ק מהר"ש – אף פעם לא הזכיר בענין זה איזו שהיא קבלה בשם אדמו"ר הזקן – שמחוץ לדלת הראשונה החייבת במזוזה, צריכים להתחשב רק עם היכר ציר, אבל בדלת הראשונה ממש, קובעים מימין אפילו אם היא נפתחת לחוץ. והוסיף לספר, כי בדירתו טרם שהוסיפו עלי', הי' חדר – והוא החדר שהי' מקבל אחר כך שם ליחידות, שכל הדלתות הי' נפתחות החוצה, וכ"ק מהר"ש בעצמו קבע שם בכל הדלתות את המזוזות לפי היכר ציר, כלומר שלא הי', לפי זה, אף דלת אחת של כניסה לתוך החדר, וכ"ק רבינו שאל את אביו, אם כן מאין יכנסו? ועל זה ענה לו כ"ק אביו אדמו"ר מהר"ש: "וואס ארט דאס מיך, זאל ער שפרינגען דורכן פענסטר".

גם התפרסם בזה בכפר חב"ד (גליון 743 עמ' 13, וראה גם קובץ רז"ש עמ' 56) שאלת הגרז"ש דווארקין אצל הרבי: "נשאר בזכרוני מימי ילדותי שהייתי נער קטן לפני בר-מצוה, איך פלעג זיך וואלגערין בהחדרים החיצונים שבבית כ"ק אדמו"ר נבג"מ (הרש"ב), זוכר אני שהי' שם חדר אחד שקביעות המזוזה הי' שם שלא כהרגיל, והרבה אורחים רבנים תמהו על זה, ושמעתי אז ששאלו לכ"ק אדמו"ר נבג"מ על זה, והשיב להם שיש לו בקבלה מכ"ק אביו אדמו"ר מוהר"ש נבג"מ שלעולם צריכים לקבוע המזוזה לימין ההיכר ציר, אפילו שאין להחדר רק פתח אחד וההיכר ציר הוא לצד היציאה (כי אם יש להחדר ב' פתחים אז גם המחבר סבירא לי' כן), ושאלוהו הלא מוכרחים לכנוס תחילה, השיב שיכולים לכנוס דרך החלון, ושאלו ואם החלון גבוה מאד, השיב יכולים לסמוך סולם … ובאם השמועה אמת, לפי זה חדר בפתח אחד שההיכר ציר הוא מצד היציאה, אבל אין שם חלון כלל צריכים לקבוע לימין הכניסה. ובקשתי מכ"ק אדמו"ר שליט"א להודיעני בזה פשר דבר".

והרבי השיב: "גם אני שמעתי ע"ד הנ"ל – והבאלקאן שבקאבינעט דכ"ק מו"ח אדמו"ר מוכיח". אמנם באשר לשאלתו אודות חדר שאין שם חלון כלל לא השיב בפירוש, וכנראה הסכים בזה לדברי הגרז"ש בשאלתו שצריכים לקבוע המזוזה לימין הכניסה, שהרי בו אין שום חלון – רק כניסה אחת. וכן אם החלון סגור בגדר של ברזל וכיו"ב באופן שאי אפשר להכנס בו, אין להתחשב בהיכר ציר.

ג) הלימוד מדירת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע

מכל מקום יש המסתפקים בזה עדיין, ורוצים לפרש שמנהגינו הוא כמשמעות שיטת הרמב"ם המובא לעיל, שאפילו אם אין פתח מחדר הפנימי לחצר אזלינן בתר היכר ציר (ראה מה שהרבו לדון בזה בקובץ הערות ובאורים גליונות 871-883; 999-1000. פרדס חב"ד חוב' יב ע' 153).

אמנם לא נראה כן מדברי רבותינו, וההכרח לבאר:

כיון שהלימוד הוא מהנהגת דירת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע וע"פ הוראתו, לכן מהנכון להודיע שיש בדירה זו יוצא מן הכלל בשני דלתות, אשר קביעות המזוזה היא שלא על פי היכר ציר, וכפי הנראה לא היה שינוי בזה מתקופת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע ועד היום (בסעיף זה יתבאר דין הדלת לחדר הפנימי שאין בו חלון לחוץ, ובסעיפים הבאים יתבאר דין דלת הכניסה מהחצר ומחדר המדרגות ומהמרפסת אל הדירה).

בדירה הנ"ל יש פרוזדור אחד כללי, וממנו נכנסים לפרוזדור קטן, אשר לו שתי כניסות, האחת לחדר היחידות והשניה לחדר השינה.

שתי הדלתות נפתחות אל תוך חדר היחידות ואל תוך חדר השינה, והמזוזה היא לימין הכניסה כמובן. אמנם הדלת שבין הפרוזדור הכללי לפרוזדור הקטן הנ"ל, הדלת נפתחת לחוץ, כלומר אל צד הפרוזדור הכללי, ואעפי"כ נקבעה המזוזה לימין הכניסה לפרוזדור הקטן, שלא על פי היכר ציר. ודבר זה אומר דרשני.

פרוזדור קטן זה אין לו שיעור ד' על ד', וחיובו במזוזה הוא רק מטעם בית שער, שעל ידו נכנסים מפרוזדור הגדול אל חדר היחידות ואל חדר השינה, או לאידך שנכנסים על ידו מחדר היחידות וחדר השינה אל הפרוזדור הגדול (שבזה תלוי אם המזוזה נקבעת לימין הכניסה לפרוזדור הגדול או לימין הכניסה לפרוזדור הקטן). ולכאורה הי' צריך לקבוע המזוזה על פי היכר ציר. אמנם לפועל נקבעה המזוזה לימין הכניסה, שלא על פי היכר ציר.

ונראה הביאור בזה:

אילו הי' חלון מהפרוזדור הקטן לחוץ היו קובעים את המזוזה בשלשת הדלתות על פי היכר ציר, אמנם כיון שמלבד שתי הדלתות של הפרוזדור הקטן הנ"ל, שדרכם נכנסים אל חדר היחידות וחדר השינה, אין בפרוזדור הקטן הזה שום דלת או חלון, רק הכניסה הראשית שמהפרוזדור הכללי, ולכן המזוזה היא לימין הכניסה, שלא על פי היכר ציר.

ואף שיכולים ליכנס לפרוזדור הקטן דרך חדר היחידות; אבל זה אי אפשר לאמר, שהרי דלת זו שבין הפרוזדור הקטן לחדר היחידות נפתחת לפנים, ולא לחוץ, כלומר שנכנסים מהפרוזדור הקטן לחדר היחידות ולא להיפך, והרי אי אפשר לומר שזהו חדר שיש שלש יציאות ממנו ואין לו שום כניסה, ולכן לא נשארה כניסה לפרוזדור הקטן הזה רק מתוך הפרוזדור הכללי, ובאופן זה קובעים את המזוזה לימין הכניסה, שלא על פי היכר ציר.

ואף שעדיין יש לדון בסברה זו, על פי המובא לעיל משו"ת מהרי"ל ומהט"ז, שגם בפרוזדור קטן שבין החדר הגדול לבין בית החורף, הולכים בתר היכר ציר בשני הפתחים שלו (מהפרוזדור לחדר הגדול ומהפרוזדור לבית החורף). מכל מקום המסקנא היא כאן שבאופן זה אין מתחשבים בהיכר ציר מטעם הנ"ל, דהוי כמו חדר פנימי שאין לו שום יציאה לחוץ.

עאכו"כ באופן שדן בה הגרז"ש בשאלתו, כאשר החדר יש לו רק כניסה אחת ואין לו שום חלון, שקביעת המזוזה היא לימין הכניסה, שלא על פי היכר ציר, כפשוט.

גם מספרים (קובץ הערות ובאורים גליון 879 ע' 59): "כאשר ישבו בשבת תחכמוני בישיבת תות"ל המרכזית 770 [כמדומני בשנת ה'תשכ"א], ושהו בחג הפסח בחצרות קדשנו, אירע כך: רבינו זי"ע (כמנהגו לבקר את אולם חדר האוכל שבו היו התמימים עורכים שם את הסדר לפני שהלך לביתו בליל התקדש חג הפסח) נכנס לחדר אוכל והביט על הפתח שהיה בין המטבח ששם הכינו ובשלו את המאכלים וכו' והחדר שבו אכלו התמימים וערכו את שולחן הסדר. המזוזה נקבעה על צד ימין הכניסה מהאולם למטבח, ולא לפי היכר ציר [שעל פיו היו צריכים לקבוע המזוזה על צד ימין הכניסה מהמטבח לחדר אוכל]. רבינו הביט בחזקה על מזוזת הפתח ושאל בתמיהה: "ס'איז נישט דא קיין פענסטער אין קיך?". והיינו שאין הכי נמי, אם לא היה שם חלון לא היו מתחשבים בהיכר ציר, אבל כיון שיש שם חלון הולכים אחר היכר ציר.

ד) הדלת שמהחצר לבית

בשו"ת מהרי"ל (סי' צד): "ופתח שבין בית לחצר, אם יש לחצר פתח אחר לרה"ר, אז אית לן למיזל בתר היכר ציר. אבל אם אין לחצר פתח לרה"ר, אז יש לקובעה בימין כניסה מבית לחצר". והיינו שבכניסה מהחצר הקדמית לבית הולכים לפי היכר ציר, ואילו בכניסה שבין הבית לחצר האחורית הסגורה, אין מתחשבים בהיכר ציר.

וכן פסק בט"ז (סי' רפט ס"ק ד): "ומזה יש ללמוד במזוזה שעושה בפתח הפתוח מבית לחצר, אם יש לילך אחר ימין של הנכנס לבית או לאחר ימין הנכנס מחצר לבית. והדין הוא כך, אם החצר סתום מכל צדדיו בלי פתח רק מבית לתוכו, אז הוה החצר כמו חדר ולא אכפת לן בהיכר ציר הדלת, דאפילו אם היה היכר ציר בתוך הבית אזלינן בתר ימין הנכנס מבית לחצר ושם עושה המזוזה. אבל אם יש פתח מחצר למבוי אחר או לרה"ר מלבד פתח הבית לתוכה, אז אזלינן בתר היכר ציר, דבאיזה צד דיש היכר ציר הפתח נחשב כמו בית ואזלינן בתר ימין הנכנס לתוכו. וכן הוא בתשובת מהרי"ל סי' צד".

אמנם בס' המנהגים – חב"ד (עמ' 81): "קביעות המזוזה מצד ימין ע"פ היכר ציר – מלבד הפתח הראשון ". היינו שבפתח הראשון שמהחצר לבית אין מתחשבים בהיכר ציר.

וביתר פירוט באגרות קודש (חי"ב אגרת ד'רכז): "הנהוג למעשה בבית הרב – הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר – עפ"י הוראת אביו (אדמו"ר מהורש"ב) ולמעלה בקודש, אשר ( חוץ מהפתח היוצא לחוץ ) קביעת המזוזה רק עפ"י היכר ציר".

ועוד שם (חי"ב אגרת ד'רלז): "ישנה הוראה בשם רבותינו הנשיאים שהולכים בתר היכר ציר ... אבל הנ"ל הוא מלבד הדלתות היוצאות לחצר או לרה"ר ". היינו שבכל הדלתות שמהחצר או מרה"ר לבית אין מתחשבים בהיכר ציר.

ועד"ז שם (חי"ד אגרת ה'שכג): "במ"ש הוראת הרב לנדא שי' בענין קביעות המזוזה שאזלינן בתר היכר ציר, זאת אומרת לאן הדלת נפתחת, כן הוא מנהגנו לבד הדלת היוצאת לחוץ ".

וכדי לבאר הטעם דלא קיי"ל בזה כמהרי"ל וט"ז, יש להקדים:

ביומא (יא, א): "בשעריך, אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ואחד שערי מדינות ואחד שערי עיירות ... חייבין במזוזה". הרי שגם החצר (שאין לה תקרה) חייבת במזוזה.

ואילו במנחות (לג, ב): "פתחי שמאי פטורין מן המזוזה ... דלית להו תקרה". ומביא רש"י שם ב' פירושים: "תקרה, אסקופה עליונה. ל"א תקרה שאין הבית מקורה".

לפי פירוש הראשון, שער החצר חייב במזוזה כיון שיש לו משקוף. ואילו לפי פירוש השני גם שער החצר (שאין לה תקרה) היתה צריכה להיפטר ממזוזה. ועל כך כותב התוס' (שם ד"ה דלית להו תקרה): "פירוש מקום שהפתח שוקף שם מלמעלה ... ומה שפירש הקונטרס לשון אחר דלית ליה תיקרה שאין הבית מקורה, קשיא מי גרע משערי חצירות דחייבין במזוזה כדאמר פרק קמא דיומא (דף יא.)".

תירץ על כך הרא"ש (הלכות קטנות הל' מזוזה סי' יא): "דאין ראיה מחצר לבית, דחצר דרכו להיות כך ומשמש לדירת הבתים, אבל בית אינו ראוי לבית דירה כשאינו מקורה. וכ"כ הרמב"ם ז"ל דבית שאין לו תקרה פטור מהמזוזה".

והיינו מה שכתב הרמב"ם רמב"ם (הל' מזוזה פ"ו ה"ה): "בית שאין לו תקרה פטור מן המזוזה". (ושם ה"ח): "לפיכך אחד שער חצרות ואחד שערי מבואות ואחד שערי מדינות ועיירות הכל חייבים במזוזה, שהרי הבתים החייבין במזוזה פתוחין לתוכן".

וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' רפו ס"ז): "מרפסת שהיא דרך לעלות בה לעליות ובית שער והגינה פטורים, ואם בית פתוח לאחד מאלו חייבים. ויש אומרים שבית שער חייב אפילו אין בית פתוח לו". והיינו שפוסק כדעת הרמב"ם והרא"ש, אלא שמביא גם "יש אומרים", שהיא דעת התוס' הנ"ל.

והנה לדעת התוס' (ויש אומרים שבשו"ע), שגם החצר מצד עצמו חייב במזוזה, אם כן שפיר כתבו מהרי"ל וט"ז, שבפתח שבין החצר לבית אזלינן בתר היכר ציר. משא"כ לדעת הרמב"ם ורא"ש (ודעה העיקרית שבשו"ע), שהחצר מצד עצמה פטורה ממזוזה, וכל חיובו במזוזה הוא רק מחמת שהוא "משמש לדירת הבתים", היינו מה שנכנסים דרכם לבתים, שוב אי אפשר להתחשב כאן בהיכר ציר, כי בכל אופן, מה שנכנסים מהחצר לבית מחייב את החצר במזוזה, אבל מה שנכנסים מהבית לחצר אינו מחייב את החצר במזוזה. וכיון שהכניסה מהחצר לבית היא המחייבת את המזוזה, שוב אין לקבוע את המזוזה אלא בימין כניסתו לבית.

ולכן נתבאר בס' המנהגים ובאגרות קודש, שב"פתח הראשון" וב"דלת היוצאת לחוץ", וב"דלתות היוצאות לחצר או לרה"ר", אין מתחשבים בהם בהיכר ציר, והמזוזה היא תמיד בימין הכניסה לבית.

*

ככל הדברים האלה נתבאר בברייתא ובגמרא לענין הדלת שבין הבית לגינה. אלא שיש שם כמה דעות בברייתא ובגמרא, וכאן נסכם את הדברים למסקנא:

מנחות (לג, ב): "תנו רבנן בית שער הפתוח לגינה (הפטורה ממזוזה) ולקיטונית (חדר החייב במזוזה), רבי יוסי אומר נידון כקיטונית (וצריך מזוזה), וחכמים אומרים נידון כבית שער (כאויר הגינה ואין צריך מזוזה). רב ושמואל דאמרי תרוייהו מגינה לבית כולי עלמא לא פליגי דחייב, מאי טעמא ביאה דבית היא, כי פליגי מבית לגינה, מר סבר קיטונית עיקר (וחייב), ומר סבר גינה עיקר (ופטור) ... והילכתא כרב ושמואל לחומרא".

פירשו רש"י ונמוקי יוסף (שם), והובאו בב"י (סי' רפו): "מגינה לבית, אם כשהוא פותח פתח מגינה לבית, כלומר דיש היכר ציר בבית, חייב במזוזה. מבית לגינה, כלומר שהיכר ציר הוי בגינה ... קיטונית עיקר, ואע"ג דציר סובב על גינה. דכי אמרינן לעיל הלך אחר היכר ציר, הני מילי בפתח דבין תרי בתי דתרווייהו עיקר, אבל הכא קיטונית עיקר וחייב".

ונתפרש יותר בשיטה מקובצת (שם, בשם תו"ח): "אבל לפסול כשהיכר ציר במקום פטור, ודאי לא אזלינן בתריה. ומאן דפטר סבר דאף לפטור אזלינן בתר היכר ציר".

ומטעם זה לא אזלינן בתר היכר ציר גם בדלת הכניסה מהחצר לבית, כי החצר מצד עצמו הוא מקום פטור, כמו הגינה, "דכי אמרינן לעיל הלך אחר היכר ציר, הני מילי בפתח דבין תרי בתי דתרווייהו עיקר, אבל הכא" בית עיקר, ולכן קובעים את המזוזה בימין הכניסה מהחצר לבית.

ה) הדלת שמחדר המדרגות לבית

אמנם בלקוטי שיחות (חכ"ד ע' 374): "יש להתחשב בהכניסה צדדית בהיכר ציר". ויש הרוצים לפרש הכוונה, שגם בכניסה הצדדית מחצר לבית אזלינן בתר היכר ציר. ואם כן הוא סותר את מה שהובא לעיל מאגרות קודש בכמה מקומות, אשר אין להתחשב בהיכר ציר בדלתות היוצאות לחוץ, לחצר או לרה"ר. וראה קובץ הערות ובאורים (גליון 879 ע' 62-63) שלא נתבררו אל נכון פרטי מענה זה.

אמנם כבר הובא לעיל, שכל הלימוד בזה הוא מהנהגת דירת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע וע"פ הוראתו, ובאמת לא מדובר שם בדלת מהחצר לבית, אלא מחדר המדרגות לדירה, שיש בדירה זו שני פתחים מחדר המדרגות אל הדירה: א) מחדר המדרגות הראשי והמעלית אל הדירה. ב) מחדר המדרגות הצדדי אל הדירה.

שתי הדלתות נפתחות לחוץ, ואעפי"כ יש חילוק ביניהם, אשר בכניסה הראשית המזוזה היא לימין הכניסה, ובכניסה השנית המזוזה היא לימין היכר ציר. שעל זה נכתב בלקוטי שיחות (שם): "יש להתחשב בהכניסה צדדית בהיכר ציר".

והחילוק ביניהם פשוט, שכאן לא מדובר בכניסה מהחצר ממש, שבכניסה מהחצר לבית אין שום הפרש בין כניסה ראשית לכניסה צדדית, שאין מתחשבים בהם בהיכר ציר. משא"כ בדירת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, מדובר בשני הכניסות מחדר המדרגות אל הדירה, ועל זה נאמר שבכניסה הראשית קובעים את המזוזה לימין הכניסה ובכניסה הצדדית יש להתחשב בהיכר ציר.

ו) הדלת שמהמרפסת לבית

ועדיין יש לעיין מ"ש באגרות קודש (חי"ט אגרת ז'שכד): "דרך אגב גם בהבאלקאן בדירתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר היכר ציר לפנים החדר וקביעות המזוזה באופן הנ"ל".

וכ"ה בס' המנהגים – חב"ד (עמ' 81 בשוה"ג): "אפילו בפתח גזוזטרא שרק פתח אחד לה – כבדירת כ"ק מו"ח אדמו"ר – ע"פ הוראתו (רשימת כ"ק אדמו"ר שליט"א)".

וכן הובא לעיל מענה של הרבי: "והבאלקאן שבקאבינעט דכ"ק מו"ח אדמו"ר מוכיח".

היינו המזוזה היא לימין הכניסה מהמרפסת לבית כיון שהיכר ציר הוא לפנים. יוצא מכך, שאילו הדלת היתה נפתחת לחוץ (למרפסת), גם אז היו הולכים בתר היכר ציר, וקובעים המזוזה לימין הכניסה מהבית למרפסת.

אף שגם המרפסת אין לה תקרה, ואין חיובה מצד עצמה אלא מחמת הכניסה מהמרפסת לבית, ולפי זה לכאורה לא הי' צריך להתחשב בזה בהיכר ציר, אלא בכל אופן יקבעו את המזוזה לימין הכניסה מהמרפסת לבית.

ובאמת תלוי זה במחלוקת הנ"ל בין התוס' לרמב"ם ורא"ש, וגם לענין המרפסת נתפרשה מחלוקת זו בתוס':

ביומא (יא, א): "יכול שאני מרבה אף בית שער אכסדרה ומרפסת ת"ל בית מה בית מיוחד לדירה יצאו אלו שאין מיוחדין לדירה".

ואילו במנחות (לג, ב): "בית שער אכסדרה ומרפסת חייבין במזוזה".

כתבו על זה התוס' (שם ד"ה אכסדרה): "ותימה דבפ"ק דיומא (דף יא.) תניא יכול שאני מרבה אף בית שער אכסדרה ומרפסת תלמוד לומר בית כו'. וי"ל דהתם מדאורייתא והכא מדרבנן. והר"ר יצחק אלפס תירץ דהכא בפתוחה לבית ".

וכן פסק הרמב"ם (הל' מזוזה פ"ו ה"ז): "בית שער אכסדרה ומרפסת והגינה והדיר פטורין מן המזוזה מפני שאינם עשויין לדירה, אם היו בתים החייבין במזוזה פתוחין למקומות אלו חייבין במזוזה".

וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' רפו ס"ז): " מרפסת שהיא דרך לעלות בה לעליות ובית שער והגינה פטורים, ואם בית פתוח לאחד מאלו חייבים .

ונתבאר בדברי הש"ך (שם ס"ק ט) והט"ז (שם ס"ק ז), שדין מרפסת וגינה אחד הוא "ואע"פ שבגמרא לא הוזכר גינה אצל אלו, מכל מקום סבירא ליה לטור דכחדא נינהו".

הרי שגם כאן סוברים התוס' שחיוב המזוזה במרפסת הוא מצד עצמה, ואילו הרי"ף והרמב"ם והשו"ע והש"ך והט"ז סבירא להו (כדעת הרמב"ם והרא"ש הנ"ל לענין חצר, וכדין המובא לעיל לענין גינה), שכל חיוב המזוזה במרפסת הוא רק מחמת שהיא "פתוחה לבית". ואם כן גם כאן לא היינו צריכים להתחשב בהיכר ציר, אלא לקבוע את המזוזה לימין הכניסה מהמרפסת לבית.

*

על דברי אלה השיב ה"ר שבתי יונה פרידמן:

נשאלתי לגבי מקום קביעת מזוזה במעבר מהבית למרפסת, באיזה צד קובעים אותה.

וראיתי שבגיליון התקשרות תרצ"ה כתב הרב ש"ב שי' לוין, שבשו"ע (יורה דעה סי' רפ"ו ס"ז) פסק (הדעה העיקרית) שרק אם המרפסת פתוחה לבית חייבת, ומשמע שזהו רק מצד הבית ולא מצד המרפסת עצמה, ולפי זה תמיד צריך לקבוע המזוזה במרפסת לכיוון הבית. ולכן מתמיה שם מדוע מוכיח הרבי מצורת קביעת המזוזה במרפסת ביתו של הרבי הריי"צ – שהייתה לכיוון הבית, כיוון שהדלת נפתחה לבית ומנהגינו לקבוע המזוזה על פי היכר ציר, הרי תמיד במרפסת צריך לקבוע לכיוון הבית.

ולענ"ד הדברים אינם תמוהים כלל, כיוון שהמקרה שעליו מדובר בשו"ע הוא – שהמרפסת היא מעבר לתוך הבית, כמו שאר המקרים המוזכרים שם (גינה וחצר), ולכן שייך לומר שצריך לקבוע את המזוזה לכיוון הבית, מה-שאין-כן במרפסת שהיא סגורה והיא חלק מהבית, אפשר לומר שהיא נקראת "חדר בפני עצמו" וחייבת במזוזה, ואם הדלת נפתחת לכיוון המרפסת – צריך לקבוע את המזוזה מימין הכניסה לכיוון המרפסת, וכן פסקו למעשה בשו"ת מנחת אלעזר ח"ב ס"מ ושו"ת מנחת יצחק ח"א ס"ח ועוד (ראה פתחי שערים (החדש, על הל' קביעת מזוזה) סי' רפ"ט אות עו וחובת הדר פ"ח הערה ו (ומביאים שם שיש שכתבו לקבוע לכיוון הבית, אבל רוב הדעות לא פסקו כן)).

ומה שכתב שם, שכיון שהמרפסת בדירת הרבי הריי"צ אינה מקורה – אינה חייבת כלל במזוזה, כמ"ש בשו"ע שם סי"ד. הנה בשו"ע כתב זאת לגבי בית שאינו מקורה, כיוון שבית רגיל להיות מקורה ולכן פטור אם אינו מקורה, משא"כ במרפסת או חצר שאינה מקורה – שדרכה בכך (ראה בכל זה בפתחי תשובה שם ס"ק י"ג).

ועל פי זה אפשר להסביר מה שתמה שם, מדוע הרבי (שערי הלכה ומנהג ח"ג סי' קכה) מחלק לגבי מקום קביעת המזוזה בין דלת ראשית לדלת צדדית (שבדלת ראשית קובעים תמיד לכיוון הבית, משא"כ בדלת צדדית) – כי בדלת ראשית, כיון שכל ענינה הכניסה לבית, לכן תמיד יקבע לכיוון הבית, משא"כ בדלת צדדית שפתוחה לחצר סגורה, אם פונה הדלת לכיוון החצר – יקבע לכיוון החצר.

ועוד העיר:

מעיון (קצת) במקורות נראה שישנם ג' סוגי מרפסות וחצרות:

א) חצר בפני עצמה שאינה פתוחה לבית, ועל זה הוא הדיון בגמ' תוס' והרמב"ם (עיין כס"מ שם) ושו"ע סי' רפ"ו האם חייב בכניסה אלי' או לא.

ב) חצר שמובילה מרה"ר לבית, שבזה לכו"ע (שיטות הנ"ל) חייב, אבל כיון שכל ענינה הכניסה לבית, אפשר לומר שיקבע לכיוון הבית.

ג) חצר אחורית סגורה ומשמשת תשמישי חצר, דינה כחדר, ורוב השיטות – הט"ז וספרי השו"ת שהזכרתי, סוברים שיקבע לכיוון החצר (ואם שיטת השו"ע היתה אחרת מהט"ז וכו' היו צריכים להזכירו בדבריהם וכיצד חולקים עליו).

ואם כן המרפסת בדירת הרבי הריי"צ היא כסוג ג' הנ"ל שלרוב הדעות (אם יש בו דע"ד) יקבע לכיוון המרפסת, אלא אם כן הדלת נפתחת לבית.

ועל פי כל זה אולי אפשר לומר, שמה שכתב הרבי שבכניסה צדדית יש להתחשב בהיכר ציר, מדובר שפתוחה לחצר אחורית סגורה.

לסיכום: הרב לוין שי' נוטה לדעות שאין סוברים כמותם, ולכן קשה לו על דברי הרבי; משא"כ לענ"ד הרבי סובר כרוב הדעות, ולכן לא קשה.

והשבתי לדבריו:

לא מצאתי בפוסקים ולא בסברא לחלק בין שלושת סוגי המרפסת הנ"ל, שלדעת התוס' יש בשלשתם חיוב מזוזה מצד עצמן, ואם כן הולכים בהם לפי היכר ציר, ולדעת הרמב"ם אין בהם חיוב מחמת עצמן כיון שאין להם תקרה, וכל החיוב הוא רק מחמת הכניסה לבית, ולכן בראשון פטור, ואילו בשני ובשלישי אין להתחשב בהיכר ציר.

אלא שלפי זה צ"ל שמהרי"ל וט"ז סבירא להו כתוס', שהיא דעת וי"א שבשו"ע (סי' רפו ס"ז). וקצת יש משמעות כדעה זו בלשון הרבי בנוגע למרפסת, וצ"ע.

וזו אינה צריכה לפנים, שמ"ש הרבי אודות "כניסה צדדית", לא מיירי במרפסת או חצר סגורה, שזו אינה נקראת "כניסה"; אלא מיירי בשתי כניסות מהפרוזדור לדירה, וכמו בדירת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, שמשם למד חילוק זה.

והנפקא מינה מכל זה למעשה, הוא במרפסת סגורה, שהדלת שלה אין לה היכר ציר, שלפי האמור לעיל הי' לכאורה צריך לקבוע המזוזה לימין הכניסה לבית. אבל לפי דיוק הנ"ל בדברי הרבי, אפשר שעדיף לקבוע לימין הכניסה למרפסת הסגורה.

* * *

מנהגי יארצייט

(סי' שעו ס"ד)

א) מנהגי אבלות

ברייתא (נדרים יב, א): "הריני שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו ". הרי שבזמן הש"ס רגילים היו במנהגי אבלות ביארצייט, שלא היו אוכלים בשר ושותים יין, כמו שאנו נוהגים בתשעת הימים. אמנם במנהגינו לא הובא מנהג זה ביום היארצייט.

ב) תענית

אחר כך נוסף המנהג שהיו מתענים ביום זה, כנזכר בשוע"ר (סי' רמט סי"ג): "המתענה ... ביום שמת בו אביו ואמו , אם בפעם הראשון שאירע התענית בערב שבת השלימו עד צאת הכוכבים צריך לנהוג כן לעולם בכל פעם שיארע בערב שבת משום שהוא כמו נדר". וכן נזכר בשוע"ר (סי' תכט סי"ז): "נוהגין במדינות אלו להרבות קצת באכילה ושתיה ביום שלאחר החג בכל שלש רגלים, ואין מתענין אפילו חתן וכלה ביום חופתם, ולא תענית יום שמת בו אביו ואמו ". אמנם במנהגינו לא הובא מנהג זה ביום היארצייט, ולא שאר מנהגי האבלות, כי אם מנהגי עליית הנשמה להנפטר, כדלקמן.

ג) נר נשמה

בזמן הרש"ל הי' נהוג להדליק נר נשמה ביום היארצייט, כמובא בשו"ת שלו (סי' מו): "שמעתי מזקן שהורה לומר לגוי בערב שבת בין השמשות שידליק נר בבין השמשות ששכח להדליק מבעוד יום שהוא יום שמת בו אביו , כמו שרגילין להדליק בו נר בכל ארץ אשכנז, והטעם מאחר שהעולם נזהרים בו באותו נר חשבינן ליה כצורך גדול". וכן הובא גם בשוע"ר (סי' רסא ס"ב): "מותר לומר לנכרי להדליק נר לצורך שבת בין השמשות, שזהו לצורך מצוה, ומותר לומר לו להדליק בין השמשות נר של יום מיתת אביו או אמו , שמאחר שהעולם נזהרים בזה הרי זה כצורך גדול, וכל שהוא צורך גדול בענין שאם לא יעשנו יהיה לו צער לא גזרו עליו בבין השמשות אע"פ שאין בו צורך שבת כלל". וכן הוא גם מנהגינו להדליק נר נשמה ביום היארצייט, ובהוספת נרות בשעת התפלות, כמובא בס' המנהגים חב"ד (ע' 79): "תיכף אחר השקיעה מדליקין נר שידלק עד למחרתו בצאת הכוכבים. בשעת התפלה מדליקין חמשה נרות".

ד) תפלה לפני העמוד

באותה תקופה הונהג גם, שבעל היארצייט מתפלל לפני העמוד, כמובא ברמ"א (יו"ד סי' שעו ס"ד): "נהגו שאם מגיע לאדם יום שמת בו אביו ואמו , שאומרים עליהם קדיש יתום לעולם. ומי שיודע להתפלל כל התפלה ... יתפלל, ויותר מועיל מקדיש יתום שלא נתקן אלא לקטנים". והובא גם בשוע"ר (סי' נג סכ"ו): "נוהגין שהמוהל דוחה האבל מלהתפלל ... ויום שמת בו אביו ואמו שקורין יאר ציי"ט קודם למוהל". וכן הוא גם מנהגינו, הן באמירת הקדיש ביום היארצייט והן בתפלה לפני העמוד.

ה) עליה לתורה

בזמן הלבוש הי' נהוג שבעל היארצייט עולה לתורה, כמובא בלבוש (סוס"י רפב): "כל מי שיש לו יאר צייט (פי' יום שמת בו אביו או אמו) חייב לעלות". עדיין לא נזכר כאן המנהג לעלות למפטיר בשבת שלפני היארצייט, זה נזכר לראשונה על ידי החיד"א בספרו ברכי יוסף (סי' רפד ס"א): "ועתה נתפשט עוד באיזה מקומות דבהגיע תור זמן פטירת אב ואם בכל שנה הבן מפטיר בשבת הקודם". וכן הוא גם מנהגינו, כמבואר בס' המנהגים חב"ד (ע' 79): "שבת שלפני יום היארצייט, או ביום היארצייט אם חל בשבת, עולים לתורה למפטיר. אם יום היארצייט הוא ביום הקריאה עולה לתורה".

ו) קביעות זמן היארצייט

אודות קביעות יום היארצייט נתבאר ברמ"א (יו"ד סי' תב סי"ב): "מצוה להתענות יום שמת בו אביו או אמו. ומתענין יום המיתה ולא יום הקבורה". והיינו שאף שלענין "שבעה" ו"שלושים" מונים מיום הקבורה, כמבואר ברמ"א (סי' שעו ס"ד): "ומונין שבעה ול' מיום הקבורה". מכל מקום לענין יארצייט מונים מיום הקבורה.

וכתב על זה הט"ז (שם ס"ק ט): "כתב בתשובת מהר"ר בנימין [משאת בנימין סי' פד], נראה דהיינו דוקא משנה ראשונה ואילך, אבל בשנה ראשונה לעולם עושין היאר ציי"ט ביום הקבורה ולא ביום המיתה, דאם לא כן לפעמים לא ישלים אבילות של י"ב חדש ... ולא אאמין שיצאו דברים אלו מפי אותו צדיק, דודאי לא מונה שום אדם י"ב חודש רק מיום המיתה ... ומה לנו במה שלא יתאבל י"ב חודש במילואם אם אי אפשר בכך".

אמנם חלק עליו הש"ך בנקודת הכסף (שם): "תמה על המשאת בנימין שלא כדת ... דהרי משפט רשעים הוא מיום קבורה, ולכך אין האבלות מתחיל אלא מיום הקבורה ... צריך להתאבל כל י"ב חדש, שהוא ימי דין שלו, דהיינו מיום הקבורה, וזה ברור".

מנהגינו כדעת הט"ז, ולא רק לענין יארצייט ולענין סיום י"ב חדשי האבלות, אלא אפילו לענין סיום י"א חדשים, כמבואר בס' המנהגים חב"ד (ע' 79): "סיום הי"א חדשים (אמירת הקדיש בכלל זה) הוא גם כן מיום המיתה, ולא מיום התחלת אמירת קדיש (אפילו היא לאחרי כמה ימים). יארצייט – ביום המיתה אפילו בשנה ראשונה, וגם אם הוא מרוחק מיום הקבורה".

* * *

אבן העזר

(הלכות אירוסין ונישואין נלקטו בספר "סדר תנאים, ווארט, אירוסין ונישואין")