138

138 לקוטי

ואין מקום לשאלה ואי' מקום הס"ת באם לא יתקיים ה,לקוח? -- כי הרי כבר פרש"י הטענה ושבכ"ז נתן משה הס"ת לבני לוי ועכצ"ל לפרש"י זה שהסבירם משה שאין מקום לחשש

וא"כ בטוח הי' שסו"ס יהי' ,לקוח". .

ולאידך גיסא, גם אם נפרש ,לקוח" ציווי, מקום לשאלה (אלא שהשאלה תהי': למה בא הציווי בל' מקור). ועוד ועיקר: הנ"ל מעיקרא לא קשה: באם לא יקחו הס"ת -- פשוט שישאר במקום שהי' ע"ע (שלא נתפרש בכתוב) קרוב לארבעים שנה, שהרי תיכף ליצי"מ גאמר ,כתוב זאת זכרון בספר" *י; .ויכתוב משה את כל דברי

ה' "*.

ולכן מובן מה שהוצרך רש"י לפרש שתיבת ,לקוח" כוונתה ציווי ולהביא ראיות לפירושו שמצינו ציווי בא -- בל' מקור.

ה. והוצרך רש"י להביא ראיות מג' לשונות ולא די באחת מהן *:

8) בשלח יז יה

9) משפטים כד, ךד.

0) לכאורה הי" אפשר לפרש דהטעם מה שרש"י אינו מסתפק בההוכחה מ,זכור", כי יש לומר, שדוקא כשהציוי הוא על פעולה תמידית, נכתב הציוי בלשון של מקור (ראה לעיל הערה 14). וכן בנוגע ל,שמור", הציוי הוא שישמרו תמיד (ראה פירש"י ד"יה צרור פינחס שם. "ה שמור תבוא שם),. משא"כ כנדו"ד, שהלקיחה היא רק פעם אחת (אף שמטרתה הוא שתה" לעד כל הימים), אין שייך שיבוא הציוי בל' של מקור. ולכן הוזקק רש"י גם לה" הוכחה מ,הלוך" (ועפי*ז אפשר גם לבאר הטעם, מה שבפ' פינחס שם אנו מביא רשיי ,הלוך", ומסתפק רק ב,זכור שמור"4

אבל -- אינו. כי כבאם, מצד כללי לשון

וילךג

זכירה, אף כשהמכוון בה היא פעולת הזכירה (היינו כאילו נכתב: תזכור) -- בכ"ז אינה ענין של פעולה במעשה. ולכן מהציווי בל' מקור (ש,רחוק" הוא מפעולה בפועל) גבי זכירה אין רא'" מספקת שגם בנוגע לציווי על פעולה שבמעשה (כמו בנדו"ד -- לקיחה) י"ל הציווי בל' מקור.

ולכן מביא ראי' נוספת מל' ,שמוף" -- שתוכנו שמירת (שלילת י:) מעשה בפועל, ובכ"ז נאמר בו הציווי בלי מקור ,שמור", ולכן ממנו הוכחה גם לל' ,לקוח" שהיא פעולה של ממש,

אמנם עדיין יש מקום לדייק שגם מ,שמור" אין ראי' גמורה -- היות ולשון שמירה בכתוב היא עפ"י רוב באופן של שלילת הפעולה: (וכמו הציווי הלזה ד,שמור את יום השבת". שכוונתו לשמור את השבת מלעשות בה מלאכה המחללת אותה). וכפי' רש"ייי דכל השמר לשון לא תעשה

הקודש, לא יבוא ציחי בלשון של מקור (כי ,מקור* שולל את הפעולה, כנ"ל), גם במקום שהפעולה היא תמידית, לא יבוא הציווי בלשון של מקור (כי פשיטא שלא יהי' נכתב ציווי על פעולה בלשון של מקור שהוא שולל פעולה -- בכדי להורות שה" ציווי על הפעולה הוא תמידי). ולכן מוכרח לומר הטעם על מה שההוכחה מ,זכור* עצמה אינה מספקת, לפי שהזכירה אינה פעולה ממש, כדלהלן בפנים.

1) אבל גמצא -- בפשש"מ -- גם בנוגע למעשה חיובי וכפרשיי : ושמרתם .+ תפח תלטוש בצונן (בא יב, יז). ומקרא מלא דיבר הכתוב בפרשתנו (לַא, ב): ושמרו לעשות גו" ובכ"מ,

2) להעיר (ע"ד ההלכה) ממחלוקת (ב"מ צג, א) אי משמר כעושה מעשה דמי אי לאוי

3 ראה יג א.