328

ומה שהעיר במכתבו וכן בספרו ח'ב ערכ"ד, בדברי היש"ש לב"ק (צ'א, ב) בדין שאסור לחבול ולבייש עצמו בעבור צורך ממון.

ומפרש דאין דברי היש"ש אמורים אלא אם מבייש או חובל בעצמו בדרך ליצנות וכיו"ב, אבל, אם הביוש או החבלה באה ע"י מלאכה מותר.

ומזה קשה לו על מש"כ בשו"ע רבינו הזקן הלכות נזקי גוף ונפש ס"ד בקו"א, דמדאמר רב לר"כ פשוט נבלה כו' ומיעקב שאכלו חורב וקרח משמע דמותר ביוש וצער לצורך ממון.

ותמה אקרא על כת"ר, מנ"ל חילוק הנ"ל בדברי היש"ש, ומה ענין ליצנות וביטול תורה לנדו"ד דחובל בעצמו (ואין היש'"ש תח"י לעיין בלשונו),

ואדרבה זיל בתר טעם האיסור לחבול בעצמו שהוא משום כי .אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו ולא לביישו ולא לצערו" (שו"ע אדה") היינו שבענין צער הגוף דינו כמו גופו של חבירו,

ויותר מבואר טעם הדבר ברדב"ז על הרמב"ם (הל' סנהדרין פי'ח ה"ו) אין נפשו של אדם קנינו אלא קנין הקב"ה, ועייגיכ רמב"ים הל' רוצח (פ"א. ה"ד).

ומה שהביא ראי' לדעתו ממש"נ בזעת אפך תאכל לחם אדם לעמל יולד, וכיו"ב,

הנה פשוט שתלוי בזה אם כן הוא מנהגו של עולם, שאז הרי נתן הקב"ה רשות להשתמש בקנינו באופן כזה, כיון שאמר ששת ימים תעשה מלאכה. אבל אם מוסיף על הנ"ל -- ה"ז חובל בקנינו של הקב"ה בלי רשותו -- ומזה גופא שהתפאר יעקב אכלני חורב וקרח וגו' ושהוצרך רב להזהיר פשוט נבלה וכו' מוכח שאינו נהוג ורגיל כלל. ועיין ב"מ צ"ג, ב: נטירתא יתירתא כו' (ולכאורה תלוי במחלוקת רבה ור"ח שם). ועייג'כ בתנחומא מקץ עה'כ וא"ל שדי, ברח מפני עשו ללבן ראה כמה צרות הייתי ביום אכלני חורב וגו', ובפי' הטור עה"ת (ויצא ל"א ל"ט) פירש ג"כ שעשה יעקב מה שלא הי' חייב בזה.

עוד העיר על מש"כ בתניא פ"א וכ"כ ג"כ בטורי אבן לר"ה (כט א) דהעובר על איסור קל של ד"ס נקרא רשע וכ"ש וק"ו במבטל מ"ע דנקרא רשע.

ומקשה דלמה להו ללמוד זה בק"ו והרי מפורש הדבר בשבועות (יב; ב) וזבחים (ז, ב) דאמרז'ל ;האי עשה ה"ד אי לא עביד תשובה זבח רשעים תועבה".