15

שלימה בשבת"", מסוג הדברים, ,שאסרו חכמים כו' גזירה שמא יבוא מהן איסור סקילה*; משא"כ טעם איסור קשירת קשר שאינו של קיימא הוא לפי ש,מד"ס נקרא זה ג"כ של קיימא הואיל ועומד להתקיים איזה זמן", היינו שהוא מסוג המלאכות ;שאסרו*: חכמים כו' מפני שהן דומים למלאכות" **.

ומכיון שאיסורה של מלאכת הקשירה (שאינה ש"ק) אינו משום גזירה שמא יבוא עי"ז לאיסור דאורייתא, אלא רק מפני שדומה היא למלאכה דאורייתא, הרי בזה יש מקום לחלק ולומר דשאני במקום שיש איזה צורך (מצוה וכיו"ב) ; משא"כ במלאכת העקירה או ההנחה (לבדה), שאיסורה מטעם שמא יבוא ע"י לאיסור מה"ת, הרי מסתבר שלזה יש לחוש ולאסור גם כשהמלאכה היא לצורך מצוה.

ואתחנן א

אבל הא גופא דורש ביאור: למה באמת לא גזרו מעיקרא דדינא גם במלאכת הקשירה שאינה של קיימא -- מכיון שהיא חצי מלאכה -- שהרי מקום לחשוש שמא יבוא לעשות קשר של קיימא שהיא מלאכה דאורייתא, ולכן תהא אסורה גם לצורך מצוה 1

והדברים ק"ו": אם גזרו בעקירה או הנחה לבדה, אעפ"י שא"א לבוא ממנה למלאכה שלימה כ"א ע"י פעולה נוספת (להניחה אחרי העקירה, או להקדים לההנחה -- עקירה "), הרל ב"ש שהו"ל לגזור בקשר שאינו ש"ק שבכדי לעבור בו על איסור מהית אין הוא חסר אלא ה,דעת שישאר כן לעולם".

ד והביאור בזה:

בהסברת הטעם*י שהתורה אסרה דוקא קשר של קיימא, י"ל: מלאכת הקשירה תוכנה -- חיבור ואיחוד של שני דברים (חוטים וכיו"ב) ואין הקשר ראוי להקרא בשם חיבור ואיחוד אמתי אלא באופן שנעשה ע"מ ,שישאר כן לעולם". והיינו שהדעת שיהי' קשר

6 ולכן אין לומר בזה מ"ש התוס' (שבת כג, ב ד"ה גזירה (בסופו). וראה תוס' חולין קד, א "ה ומנא. גדה לגו ב ד"ה ורמינהו) ,ושמא אין להשות גד רות של חכמים זו לזו אותם שאינם במלאכה א'*, כי כוונת התוס' שבמקום שאין קושיא עיז, אז אין להשחת גזירות ולהקשות למה פעם גזרו ופעם לא כו', אבל מובן שבמקום שישנה סתירה להגזירה (מצד הסברא וכו') צריכים לתרץ הסתירה ולבאר טעם החילוק. ועפ"ז יובן למה הרבה פעד מים מפרשים חילוקי הגזירות וכיו"ב.

ז) ראה לעיל הערה 22.