13

בקרבן שענין הקרבן הוא: אדם כי יקריב גו' לה' -- הוא בשני צדדים: מצד האדם המקריב -- האם הובא הקרבן ע"י האדם באופן של שלימות הראוי' מצד המקריב, או שהוא ,ממעיט" בו; מצד הקב"ה -- אם הקרבן נתקבל לרצון למעלה בעלימות - וע"ד שישנו אופן דכיפר ולא כיפר ::, חילוק דריצוי חטאת ועולה יי ועוד.

ובזה החילוק בין המשנה והגמ': במשנה המדובר בענינו (ופעולתו) העיקרי של הקרבן -- כפי שנתקבל למעלה -- ולכן באה הוכחת המשנה ממה שנאמר ,אשה ריח ניחוח" בכל א' מג' סוגי הקרבנות, אף שזה מרבה וזה ממעיט, ,לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים" -- והיינו שלענין ה;ריח ניד חוח" שבהקרבן וקבלתו לרצון למעלה, כולם שווים *'.

והנה בהקרבת הקרבן צ"ל גם ,הקרבת האדם" *, עדמש"נ ,לרצונכם".

2) זבחים !, א.

3) שם , ב. וראה אגה"ת פ"יב.

4) וי"ל שזהו גם דיוק ל' המשנה ,(ובלבד שיכוין לבו) לשמים" דלכאורה מיותר, אלא דכוונת המשנה להדגיש שה" שויון הוא לפי שמכוין לבו לשמים, ומצד הקב"ה (שבזה קאי במשנה, כבפנים) הגה אחד המרבה כו'. וראה בחדא"ג מהר"ל מפראג (כאן) : כי אצל השי"ת הכל אחך, הרבה ומעט, ולפיכך אם אינו מכוין לבו לשמים בזה יש הפרש בין הרבה למעט, אבל לא כאשר מכוין לבו לש"ש, ומצד השי"ת הכל אחד. ולהעיר משבועות (טן; א): ,מי איכא חשיבותא קמי שמיא והתניא כו' א' המרבה וכו"".

5) וכידוע תורת אדה"ז: אדם כי יקריב -- מכם קרבן לה' (לקו"ת ויקרא

\יטָרא ג

-- כפשוטו שמביא מכספו כו' וכן, בל' הרמב"ן*י, ,דמו (דהקרבן) תחת דמו נפש תחת נפש כו'".

ובהקרבת האדם -- הרי דוקא בקרבן מנחה נאמר נפש כי תקריב -- כאילו הקריב נפשויי, ומחדש קרא שגם מקרבן בהמה ועוף הוא ריח ניחוח כמו הממעיט.

ואח"כ, בתור הוספה לזה, באה השאלה בגמ': ,מאי קראה?" היינו היכן מלמדנו הכתוב עוד פרט בענין ד,א' המרבה כו'? שאינו מוכח מהכתוב המובא במשנה:י, והוא: שגם בהבאת הקרבן שמצד האדם (המביא הקרבן) אין הפרש בין המרבה וה-

ממעיט. ופשיטא לי' שכן הוא ושאלתו היא רק ,מאי קראה" -- כי מאחר

שעיקר ענינו של קרבן מצד האדם הוא ,שיכוין את לבו לשמים":י הרי הסברא נותנת דבאם הכוונה היתה בשלימות, גם ההבאה של הקרבן שמצד האדם ,הממעיט? -- שלימה היא.