1046

58= לקוטי - כיצד יכול הוא לפעול בעצמו שעם היותו בתוך סדרי העולם, לא יתפסו הענינים הגשמיים מקום אצלו, שלא יתענג בהם ושישתמש בהם רק לעבודת ה'? אדרבה - הוא טוען - אדם שעסוק רוב היום בעניני העולם, הרי לא רק שאינו מסוגל לפעול על עצמו להיות כראוי במשך היום, אלא שיותר מכך: "ארץ אוכלת יושביה"; הדבר יבלבל אותו ומפריע לו גם בשעה שעוסק בתורה ותפלה, שגם אז יפלו ברעיונו מחשבות זרות עקב דאגותיו בעניני העולם במשך כל היום.

כלפי דבר זה אומרת התורה כי זו היתה טענת המרגלים: הם סברו שכאשר בני ישראל עסוקים בעניני עולם ושרויים בתוך סדרי העולם, הרי "כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו". אבל לאמיתו של דבר, קיום התורה ומצוות חייב לבוא לידי ביצוע בסדר הטבע*, ועל אף הגבלות הטבע - אם רק "חפץ? בנו ה", הולכים בעולם בשליחותו ובחפצו של הקדוש ברוך הוא'* - ישנו הכח, על ידי הארון הקיים בשלימותו גם עתה - אלא ש"נגנז"'י - לאחד את הטבע עם למעלה מן הטבע ולעשות בתחתונים דירה לו יתברך.

ח. נאמר בתורת הקבלה ומובא בלקוטי תורה?", שהמרגלים רצו להישאר בעולם המחשבה ולא רצו לרדת לדיבור. לדעה אחרת, הסכימו אף לעולם הדיבור, אך לא רצו לרדת במעשה.

ההבדל שבין מחשבה לדיבור הוא: מחשבה היא בין האדם לבין עצמו ואילו דיבור הוא בשביל הזולת. מזה מובן, שיתרון העבודה שבארץ ישראל על העבודה במדבר, מתבטא לא רק בכך שיש צורך בקיום מצוות כפי שהן מלובשות בדברים גשמיים (לא רק בתורה בלבד), וכן בעבודת "כל דרכיך דעהו" (כאמור לעיל) - שכן כל זה יכול להיות כאשר האדם עוסק עם עצמו בלבד; וכל עוד האדם עוסק רק עם עצמו, גם כשהוא מתעסק בדברים גשמיים, הרי זה עדיין בבחינת "מדבר", עולם המחשבה - החידוש שבארץ ישראל הוא: עבודה עם הזולת, התמסרות אל יהודי שני ולעשותו שומר תורה ומצוות.

עלול היצר הרע לטעון: אם אתמסר לזולת ואשפיע עליו, ארגיש ודאי בעצמי שנעלה אני ממנו (ובפרט שבשל כך פלוני יודה לי, יכבד וישבח

אותי) אראה את עצמי "מציאות" ו"יש", ואפול ח"ו בגאוה, מקור כל מיני רע'*; הרי עדיף, איפוא, 2) שלח לח, ב.