72

בהר

א. כ' הרמב"ם בסוף הל' עבדים (וסיום ספר קנין): "מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך¹, ואע"פ שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהי' אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה, חכמים הראשונים היו נותנין² לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין³ מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן, הרי הוא אומר⁴ כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה, וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים כו' ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו כו'" (ובסיום ההלכה מאריך הרמב"ם ע"ד מדת הרחמים שבזרעו של אברהם אבינו, כדלקמן סעיף ג).

והנה מ"ש הרמב"ם ש"(מדת חסידות ו)דרכי חכמה שיהי' אדם רחמן כו' ולא יכביד עולו על עבדו כו'", שגם "דרכי חכמה" ושכל מחייבים הנהגה זו (וכדיוק לשונו בהמשך הענין "חכמים הראשונים כו'", ולא "חסידים⁵ הראשונים כו'") — יש לבאר בפשטות, ע"פ דברי הרמב"ם בהלכה הקודמת, בדין "יכול הרב לומר לעבדו כנעני עשה עמי ואיני זנך", ד"עבדים שהכניסה לו אשתו בתורת נכסי מלוג חייב במזונותיהן, דעל מנת כן הכניס אותם, שאם לא יזון אותם ימותו ויברחו והרי אינו חייב באחריותן", שמזה מובן איך השכל הישר מחייב הנהגה של רחמנות כלפי העבד, כי אם יתנהג באכזריות יש חשש שיחלה העבד או יברח וכיו"ב.

אלא שעפ"ז צריך ביאור לאידך גיסא — דכיון שגם ע"פ "דרכי חכמה" אין להתנהג עם עבד כנעני באכזריות, למה תלה הרמב"ם ענין זה ב"מדת חסידות", היינו שהנהגה זו תלוי' במדת חסדו ורחמיו של האדון, דהרי גם מי שאינו רחמן אלא הוא חכם ופיקח יתנהג ככה מצד "דרכי חכמה", כדי שלא להפסיד את ממונו, כנ"ל?

[ואף שי"ל שכוונת הרמב"ם בלשון "מדת חסידות" היא שזוהי הנהגה לפנים משורת הדין (כיון שמצד הדין מותר לעבוד עמו בפרך) — מ"מ, ובפרט מהאריכות בהמשך ההלכה ע"ד מדת הרחמים שבזרעו של אברהם אבינו ש"רחמנים הם על הכל" (כדלקמן ס"ג) מובן, שכוונת הרמב"ם בלשון "מדת חסידות" כאן היא גם להנהגה באופן של חסד ורחמים⁶ מרובים].