בס"ד. ש"פ עקב, כ"ף מנחם-אב (מאמר א), ה'תשכ"ו

252

(הנחה בלתי מוגה)

ואכלת

ושבעת וברכת את ה' אלקיך וגו' ⁵⁴⁰ , ואיתא בזהר ⁵⁴¹ פקודא דא לברכא לי' לקב"ה על כל מה דאכיל ושתי ואתהני בהאי עלמא. והיינו, שלדעת הזהר (בשם רעיא מהימנא, משה רבינו) למדים מהפסוק ואכלת ושבעת וברכת גו' שיש חיוב מן התורה לברך על כל מאכל ומשקה וכן על כל דבר הנאה שבעולם, ודלא כפסק ההלכה בשו"ע ⁵⁴² , וכן בשו"ע של רבינו הזקן ⁵⁴³ , וגם בסדר ברכת הנהנין ⁵⁴⁴ [ששייך לסידור שהוא בבחי' משנה אחרונה, שהלכה כמותה גם לגבי השו"ע ⁵⁴⁵ , ומתאים יותר ע"פ חסידות ⁵⁴⁶ ], שרק ברכת המזון היא מן התורה, ואילו הברכה שלפני האכילה, וכל ברכות הנהנין, אינם אלא מדברי סופרים. וכדעת הזהר מצינו גם בגמרא במסכת ברכות ⁵⁴⁷ , דתנו רבנן מנין לברכת המזון מן התורה, שנאמר ואכלת ושבעת וברכת וכו'. אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין, אמרת קל וחומר, כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כל שכן (בתמי'). רבי אומר אינו צריך (לקל וחומר זה), (שהרי נאמר) ואכלת ושבעת וברכת. ואף שבתוס' ⁵⁴⁸ ובשיטה מקובצת ⁵⁴⁹ איתא שקרא אסמכתא בעלמא, הרי כתב הרשב"א ⁵⁵⁰ שרבי (ועוד תנאי שם) ס"ל דהויא דאורייתא, אלא שלא קיי"ל הכי כו'. והרי מצינו בכ"מ בזהר שנקט כדעה אחת בגמרא, אף שאין הלכה כמותה, כיון שאלו ⁵⁵¹ ואלו דברי אלקים חיים ⁵⁵² .

ב) ויש

לבאר הטעם שלדעת הזהר יש חיוב מן התורה לברך גם לפני האכילה, אף שההלכה היא שהברכה שלפני' היא רק מדברי סופרים. ובהקדים הביאור במארז"ל בנוגע למחלוקת ב"ש וב"ה שסופה

253

להתקיים ⁵⁵³ , כידוע הקושיא בזה ⁵⁵⁴ , איך אפשר לומר שסופה להתקיים, הרי אמרו ⁵⁵⁵ שב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ומה שתירצו ⁵⁵⁶ משום שאלו ואלו דברי אלקים חיים, ויש לדברי בית שמאי ג"כ שרש למעלה באצילות, אין זה תירוץ מספיק על לשון סופה להתקיים, כי, פשטות הלשון סופה להתקיים הוא בנוגע להקיום בעוה"ז, שהרי התורה לא בשמים היא ⁵⁵⁷ , ולא די בכך שיש לזה שרש למעלה כו'. אך הביאור בזה ⁵⁵⁸ , כפי שפירש האריז"ל ⁵⁵⁹ שלעתיד בזמן המשיח תהי' הלכה כבית שמאי (כי, הב"ד דלעת"ל, שיהי' גדול יותר בחכמה ובמנין, יוכל לבטל את הפס"ד הקודם שב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ולחזור ולפסוק הלכה כב"ש ⁵⁶⁰ ), וזהו סופה להתקיים ממש. ועד"ז י"ל בנדו"ד, שזה שפסק ההלכה שהחיוב לברך על כל מאכל ומשקה ועל כל מה שנהנה מעוה"ז הוא רק מדברי סופרים, ולא מן התורה, הוא מפני שבזמנינו, לאחרי החורבן כו', לא זכינו שיהי' פסק ההלכה כדעת רבי ושאר התנאים שס"ל דהוי דאורייתא, אבל מצד פנימיות התורה, אפשר שפיר לומר שיש חיוב מן התורה לברכא לי' לקב"ה על כל מה דאכיל ושתי ואתהני בהאי עלמא. ולכן, כאשר איש ישראל עומד בדרגא כזו שהנהגתו היא ע"פ פנימיות התורה, אזי כל ברכות הנהנין חשובים וחמורים אצלו כמו ברכת המזון שחיובה מן התורה.

ויש

לבאר זה ע"פ המבואר בלקו"ת ⁵⁶¹ בענין חיוב ברכת המזון מן התורה, שע"י אכילת הלחם מבררים את ניצוצות הקדושה שבלחם ששרשם מעולם התהו שלמעלה מתיקון כו', ועי"ז יש בכחו לברך את הקב"ה כו'. ועפ"ז י"ל, שכאשר איש ישראל נמצא בדרגא נעלית, שעבודתו היא באופן דבכל מאדך ⁵⁶² , שזהו בחי' תהו שבתיקון ⁵⁶³ , הנה עוד קודם האכילה יש כבר בכחו לברך בכל התוקף (מיטן גאַנצן שטורעם) כמו בברכת המזון שלאחרי האכילה שבה מתבררים הניצוצות דתהו,

254

ולאחרי שמברך ואוכל לשם שמים ומברר את הניצוצות דתהו שבמאכל, אזי ניתוסף בו כח שיוכל לברך באופן נעלה עוד יותר.

ג) והנה

בהמשך מאמר הזהר ⁵⁶⁴ מוסיף לבאר נוסח הברכה, וז"ל: ברוך דא רזא דמקורא עילאה מכלא, לארקא ולאמשכא ולאנהרא כל בוצינין. וברשימת אאמו"ר (בעל היאָרצייט) על גליון הזהר ⁵⁶⁵ , מבאר הג' לשונות לארקא לאמשכא לאנהרא ⁵⁶⁶ .

ומתחיל

לבאר שברוך שהוא רזא דמקורא עילאה, היינו יסוד אבא. ובהקדים, שבענין זה מצינו ב' פירושים. בביאורי הזהר ⁵⁶⁷ מפרש שזהו בחי' יסוד אבא, אבל באור החמה (שהי' עוד בסמיכות לזמן האריז"ל) מפרש שזהו בחי' בינה. ובהערות אאמו"ר מכריע דהיינו יסוד אבא, כהפי' בביאורי הזהר, ולא כפי' אור החמה, וראי' לדבר, ממ"ש שברוך דא רזא דמקורא עילאה מכלא, כי, על בינה אי אפשר לומר "מקורא עילאה מכלא", שהרי החכמה היא למעלה ממנה, ועד שמעלת החכמה לגבי בינה הוא עילוי שבאין ערוך, שהרי בינה הו"ע ההבנה וההשגה, ואילו חכמה – מבואר בתניא ⁵⁶⁸ שהיא למעלה מההבנה וההשגה כו', ולכן מתלבש בה אור א"ס ב"ה דלית מחשבה תפיסא בי' כלל, והו"ע נקודת היהדות שבכאו"א מישראל, שעז"נ ⁵⁶⁹ ויקץ כישן ה', לעמוד בנסיון באמונת ה' בלי שום טעם ודעת ושכל מושג לו כו' למסור לו נפשו על קדושת שמו. וכמובן ריחוק הערך שביניהם גם מהיחס לענין העולמות, כידוע שאימא עילאה (בינה) מקננא בכורסיא ⁵⁷⁰ , שזהו עולם הבריאה, ואילו אבא עילאה (חכמה) מקננא באצילות ⁵⁷¹ , והרי עולם האצילות הוא עולם האחדות ⁵⁷² , ששם איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד ⁵⁷³ , משא"כ בעולם הבריאה, שמשם יפרד ⁵⁷⁴ . ועכצ"ל, שברוך דא רזא דמקורא עילאה מכלא קאי (לא על בינה, אלא) על יסוד אבא (חכמה).

255

וממשיך

לבאר בהערות אאמו"ר, שחכ' (שזהו ברוך, בחי' יסוד אבא) הוא יו"ד שבשם, שיש בזה ג' בחי', והם הג' אותיות יו"ד [אלא שבכתיבה ישנו רק י', ואילו האותיות ו"ד הם בהעלם], י' נקודה, ו' (שמורה על ההמשכה מלמעלה למטה ⁵⁷⁵ ) קו, ד' (שיש בו גם התפשטות לאורך ולרוחב36) שטח. ומוסיף, שרומזים ג"כ על חב"ד, כי חכ' כולל בינה ודעת ג"כ, י' חכ', ו' דעת, ד' בינה. ומסיים אאמו"ר שזהו ביאור ג' הלשונות לארקא לאמשכא לאנהרא: לארקא מי', ולאמשכא מו', ולאנהרא מד'.

וכללות

הענין בזה, ע"פ משנ"ת בענין נקודה קו ושטח [בד"ה מי מנה תער"ב ⁵⁷⁶ , ובד"ה לםרבה המשרה ת"ש ⁵⁷⁷ (ששם מוסיף שזהו גם הענין דנקודה ספירה ופרצוף), ולפנ"ז בד"ה אפס בלתך תרצ"ד (בסה"מ תשי"א ⁵⁷⁸ )], שהמשכת הברכה היא ממקור העליון של הברכה, שזהו עצם הברכה (ולא הארה בלבד), כמרומז בלשון לארקא, מלשון ⁵⁷⁹ שמן תורק ⁵⁸⁰ , שמריק מכלי לכלי ⁵⁸¹ , היינו, שהשמן עצמו, שמורה על בחי' החכמה ⁵⁸² , כפי שהי' בכלי הקודם, נשפך (גיסט זיך) לכלי השני, ובאופן כזה נמשך עד למטה, והיינו, שמתלבש ומאיר בכלים, שזהו הפירוש דלאנהרא כל בוצינין, שהרי בוצינין הם כלים להאור ⁵⁸³ .

______  ______