ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות ברכות השחר וקריאת שמעהלכות קריאת שמעסב דין מי שלא דקדק בקריאת שמע או לא השמיע לאזנו

סב דין מי שלא דקדק בקריאת שמע או לא השמיע לאזנו

במקור חיפוש חדש

ובו ג' סעיפים

א אף על פי שצריך לדקדק באותיותיה¹¹⁷⁵, קרא ולא דקדק בהן יצא¹¹⁷⁶:

ב יכול לקרותה בכל לשון ¹¹⁷⁷ , שנאמר שמע, בכל לשון שאתה שומע¹¹⁷⁸. ויזהר מדברי שיבוש שבאותו לשון, וידקדק באותיותיו כמו בלשון הקודש¹¹⁷⁹.

והוא שמבין הלשון¹¹⁸⁰. והוא הדין לתפלה¹¹⁸¹ וברכת המזון¹¹⁸². אבל קידוש ¹¹⁸³ וברכות המצות¹¹⁸⁴ והלל ¹¹⁸⁵ , יוצא אפילו אינו מבין הלשון:

ג צריך להשמיע לאזניו מה שמוציא מפיו, שנאמר שמע, השמע לאזניך¹¹⁸⁶. ואם לא השמיע לאזניו יצא¹¹⁸⁷. ובלבד שיוציא בשפתיו, אבל אם קראה בלבו, לא יצא, שהרהור אינו כדבור ¹¹⁸⁸ .

ומכל מקום אם הוא אנוס שאינו יכול להוציא בשפתיו, כגון שאין המקום נקי, בענין שאינו יכול להוציא בשפתיו, דהיינו שאין המקום מטונף לגמרי ¹¹⁸⁹ , יש לו להרהר. ואף על פי שאינו יוצא ידי חובה אלא באמירה¹¹⁹⁰, יש לו להרהר בלבו, וה' יראה לבבו ויתן לו שכר המחשבה. דאמרינן הכי במדרש¹¹⁹¹, אמרי האזינה ה'¹¹⁹², אמר דוד, רבונו של עולם, בשעה שאני יכול לדבר, אמרי האזינה, ובשעה שאיני יכול לדבר, בינה הגיגי, והגיגי רצה לומר המחשבה, שאם היה רוצה לומר דיבור אפילו לבשר ודם אין לומר בינה בדבר ששומע, אלא מתוך שאינו אלא במחשבה אמר לשון בינה, וכן נראה מהפסוק שאומר¹¹⁹³ בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני, דמשמע שהדיבור דבר אחד והמחשבה דבר אחר¹¹⁹⁴:

הערות

1175. כדלעיל סי' סא סט"ו-כב.
1176. משנה טו , א (קרא ולא דקדק באותיותיה, ר' יוסי אומר יצא, רבי יהודה אומר לא יצא). וגמרא שם טו, ב (א"ר טבי א"ר יאשיה הלכה כדברי שניהם להקל), ופירש"י (הלכה כר' יוסי דלא בעי דקדוק). טור ושו"ע ס"א (אעפ"י שמצוה לדקדק באותיותיה, קראה ולא דקדק בהן, יצא). אבל ראה לקמן סי' סד ס"ב (ואפילו דילג תיבה אחת או אות אחת, או ששינה נקודה אחת, על דרך שיתבאר בסימן קמ"ב, צריך לחזור לראש הפסוק שטעה בו). סי' רפב ס"כ (אם דילג הש"ץ אפילו תיבה אחת ואפילו אות אחת בקריאת שבת שחרית, צריך לחזור). סי' תפח ס"ב (ואין מברכין לגמור ההלל, שמא ידלג תיבה אחת או אפילו אות אחת, ונמצא שבירך לבטלה, שהרי לא גמרו כולו).
1177. משנה סוטה לב, א (אלו נאמרין בכל לשון ... קרית שמע ותפלה וברכת המזון). קריאת שמע מבוארת כאן. תפלה – לקמן סי' קא ס"ד (יכול להתפלל בכל לשון שירצה). וברכת המזון – לקמן סי' קפה ס"א (ברכת המזון נאמרת בכל לשון). טור ושו"ע ס"ב (יכול לקרותה בכל לשון).
1178. ואתחנן ו, ד. ברייתא שם יג , א (אמר קרא שמע, בכל לשון שאתה שומע).
1179. רמב"ם פ"ב ה"י (והקורא בכל לשון צריך להזהר מדברי שבוש שבאותו הלשון, ומדקדק באותו הלשון כמו שמדקדק בלשון הקדש). טור ושו"ע שם (ויזהר מדברי שיבוש שבאותו לשון, וידקדק בו כמו בלשון הקודש).
1180. תוס' סוטה שם ד"ה קרית (תימה אמאי שייר הלל וקידוש של שבת וברכת הפירות וברכת המצות ... ונראה דהני נאמרים בכל לשון אפילו אינו שומע, הלכך לא דמו להני דמתניתין דנאמרין דוקא בלשונם). מ"א סק"א (דוקא כשמבין הלשון, והוא הדין בתפלה וברכת המזון. אבל קידוש וברכת הפירות וברכת המצות והלל יוצא אפילו אינו מבין הלשון (תוס' רפ"ז דסוטה)). ואף שלענין ברכת המזון הובאו ב' דעות לקמן שם ס"א (ברכת המזון ... אם אינו מכיר הלשון אינו יוצא ידי חובתו, ואפילו בלשון הקודש ... ויש אומרים שבלשון הקודש יוצא אדם ידי חובתו, אף על פי שאינו מבין הלשון, משא"כ בשאר לשונות. ולכן הנשים ועמי הארץ יוצאים ידי חובתם בשמיעה מהמברך בזימון בלשון הקודש, וכן נוהגים, אף על פי שראוי להחמיר כסברא הראשונה). שאני קריאת שמע שצריך להבין הלשון אפילו אם קורא בלשון הקודש, כדלקמן שם ס"ב (בקריאת שמע נאמר שמע, בכל לשון שאתה שומע, כלומר מבין. אבל אם אינו מבין הלשון, אפילו הוא לשון הקודש, לא יוצא ידי חובתו אלא אם כן הבין ונתכוין בפסוק ראשון, שעד כאן מצות כוונה), והיינו שבכל אופן צריך להבין פירוש המלות, כדלעיל סי' ס ס"ה (בקריאת שמע צריך כוונת הלב, שיבין מה שהוא אומר בפיו ... שהן קבלת עול מלכות שמים ... בפסוק ראשון של קריאת שמע). וכן הוא בתפלה, כדלקמן סי' קכד ס"ב (ואינו יוצא אלא כשמבין בלשון הקודש ... כי אף באמירה אינו יוצא אלא אם כן מבין (כמו שנתבאר בסי' ס"ב)). ואף שיש סוברים דהיינו דוקא כשהוא שומע מאחר, משא"כ הקורא בעצמו יוצא בכל אופן. הנה רבינו הוכיח (לקמן סי' קפה ס"א בשולי הגליון) שלא כדבריהם (ראה לקמן הערה ט ), אלא שאף הקורא בעצמו אינו יוצא אלא אם כן מבין הלשון. ואף שעיקר טעם לההלכה הוא כדלעיל סי' ס ס"ה (כדי שיקבל מלכות שמים בהסכמת הלב). מכל מקום לא סגי בכוונה כללית זו, וצריך שיבין פירוש התיבות, כאמור כאן (והוא שמבין הלשון), וכדלעיל שם (שיבין מה שהוא אומר בפיו), וכדלקמן שם ס"ב (בקריאת שמע ... אם אינו מבין הלשון ... לא יצא ידי חובתו). ויתפרש יותר לקמן שם לענין ברכת המזון (כיון שאינו מבין תיבות הברכה שמוציא מפיו, ואף על פי שיודע למי מברך וכונתו לברך ה' בתיבות אלו). * ומכל מקום אנו מזכים במבצעים בהנחת תפילין וקריאת שמע גם את אלו שאינם מבינים לשון הקודש, ואינם יכולים לכוין פירוש המלות אף בפסוק ראשון. ולכאורה אין הכוונה להוציאם ידי חובת קריאת שמע, ובפרט כשעושים כן אחר סוף זמן קריאת שמע; אלא הכוונה היא כדלעיל סי' נח ס"י (יכול לקרותה כל היום. וטוב שיקראנה, כדי לקבל עליו עול מלכות שמים). וזאת אומרת, שהמלמדים אותם לקרות קריאת שמע בבוקר, יש ללמדם תחלה פירוש התיבות של פסוק שמע ישראל, או שיקראו בשפה שהם מכירים.
1181. כמובא לעיל מהמשנה והתוס' ומ"א, שדין תפלה כדין קריאת שמע. ונתבאר לקמן סי' קא ס"ה (עם הארץ שאינו מבין בלשון הקודש, אע"פ שיוכל להתפלל בלשון הקודש, מוטב שיתפלל בלשון שמבין, אפילו ביחיד, כדי שיכוין לבו, ממה שיתפלל בלשון הקודש בלא כוונת הלב, שתפלה בלא כוונה אינה כלום). סי' קכד ס"ב (אם אינו מבין מה שהש"ץ אומר, אינו יוצא בשמיעה מהש"ץ, אלא צריך להתפלל לעצמו בלשון שמבין, כי אף באמירה אינו יוצא אלא אם כן מבין (כמו שנתבאר בסימן ס"ב), שהרי כשאינו מבין אינו מכוין אפילו באבות, ומי שלא כיון באבות לא יצא ידי חובתו). סי' קפה ס"ב (תפלה, הואיל והכוונה מעכבת בה אפילו בדיעבד בברכה ראשונה, דינה כקריאת שמע). והיינו כדלקמן סי' קא ס"א (המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות. ואם אינו יכול לכוין בכולן, לפחות יכוין באבות. ולעולם ימוד אדם את עצמו אם יכול לכוין לבו באבות יתפלל, ואם לאו אל יתפלל).
1182. כמובא לעיל מהמשנה והתוס' ומ"א, שדין ברכת המזון כדין קריאת שמע. ויתבאר לקמן סי' קפה ס"א (ברכת המזון נאמרת בכל לשון, שנאמר וברכת את ה' וגומר בכל לשון שאתה מברך, כי לא חייבך הכתוב אלא שתברך את ה' אלהיך, ובכל לשון שאתה מכיר שאתה מברך ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך, תוכל לברך, אבל אם אינו מכיר הלשון אינו יוצא ידי חובתו ... שאין אני קורא בו וברכת את ה' אלקיך, כיון שאינו מבין תיבות הברכה שמוציא מפיו). ואם הוא קורא בלשון הקודש, יובאו ב' דעות לקמן שם (אם אינו מכיר הלשון, אינו יוצא ידי חובתו, ואפילו בלשון הקודש ... ויש אומרים, שבלשון הקודש יוצא אדם ידי חובתו אף על פי שאינו מבין הלשון, משא"כ בשאר לשונות ... וכן נוהגים, אף על פי שראוי להחמיר כסברא הראשונה). עיין תוספות שם (שייר הלל וקידוש של שבת וברכת הפירות וברכת המצות ... ונראה דהני נאמרים בכל לשון אפילו אינו שומע), ורק בקריאת שמע ותפלה וברכת המזון צריך להבין הלשון.
1183. כמובא לעיל מהתוס' ומ"א, שדין הקידוש אינו כדין קריאת שמע, ויוצא אפילו אינו מבין הלשון. אלא שב' דעות בזה, כדלקמן סי' קפה ס"ב (ואפילו קידוש לשבת שהוא מן התורה, יש אומרים שיוצא ידי חובתו בכל לשון אפילו אינו מבין ... ויש אומרים שכל הברכות הן כברכת המזון לענין זה שאינו יוצא ידי חובתו כשאינו מבין הלשון ... ולענין הלכה, ספק ברכות להקל בדיעבד, אבל לכתחילה צריך ליזהר מאד בכונת הברכה). ולכן יתבאר לקמן סי' רעא ס"ז (ואפילו אם שומעת הקידוש מגדול, מכל מקום אם אינה מבינה לשון הקודש, תאמר עמו מלה במלה), וכדעת המ"א סי' קצג ס"ק ב (ואפילו בקידוש שהוא דאורייתא יוצאות נשים ועמי הארץ בשמיעה. ונראה לי דמכל מקום טוב שיאמרו מלה במלה עם המקדש). ואף שרבינו מוכיח לקמן סי' קפה ס"א בשולי הגליון, שאין הפרש בין שומע לאומר בעצמו (אבל המעיין בגמרא מגילה יח, יראה לעינים דאי אפשר לחלק בהכי. וכן משמע בטור ... בב"י שם בשם המגיד משנה ורמב"ן והרשב"א, עיי"ש ודוק ותשכח דהכי הוא ... דלא כלבוש ועולת תמיד ומ"א). מכל מקום יעץ לכתחלה להחמיר כעצת המ"א ש"תאמר עמו מלה במלה". אלא שלמרות זאת נהוג בבתי חב"ד שהאחד מקדש וכולם יוצאים בשמיעתו, אף כשאין המסובים מבינים בלשון הקודש. כי העיקר הוא כאמור כאן (אבל קידוש ... יוצא אפילו אינו מבין הלשון).
1184. כמובא לעיל מהתוס' ומ"א שדין ברכת המצות אינו כדין קריאת שמע, ויוצא אפילו אינו מבין הלשון. ולקמן סי' קפה ס"ב יובאו בזה ב' דעות (וכל זה בברכת המזון, אבל בשאר ברכות בין ברכת הנהנין בין ברכת המצות ... יש אומרים שיוצא ידי חובתו בכל לשון אפילו אינו מבין ... ויש אומרים שכל הברכות הן כברכת המזון לענין זה שאינו יוצא ידי חובתו כשאינו מבין הלשון ... וכמו שבברכת המזון אין אני קורא בו וברכת את ה' כשאינו מבין תיבות הברכה, או שלבבו פונה לדברים אחרים, הוא הדין בשאר ברכות לא יצא ידי חובת הברכה ... ולענין הלכה ספק ברכות להקל בדיעבד, אבל לכתחילה צריך ליזהר מאד בכונת הברכה). סי' רו ס"ד (כל הברכות נאמרות בכל לשון. ואם צריך להבין הברכות נתבאר בסי' קפ"ה).
1185. כמובא לעיל מהתוס' ומ"א, שדין הלל אינו כדין קריאת שמע, ויוצא אפילו אינו מבין הלשון. ובזה מודים כולם, כדלקמן סי' קפה ס"ב (משא"כ בהלל ... שאין בהם אלא מצות קריאה לעכב, כמו בקריאת שמע מפסוק ראשון ואילך, יכול הוא גם כן לברך על קריאה זו אף שאינו מבין בלשון הקודש, כמו שעם הארץ שיודע לקרות בתורה עולה ומברך עליה בציבור אף על פי שאינו מבין קריאתו).
1186. ברייתא טו , א (רבי יהודה אומר משום ר' אלעזר בן עזריה, הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו, שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד), וכר' אלעזר בן עזריה . ובגמרא שם (משום דכתיב שמע, השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך). טור ושו"ע ס"ג (צריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו).
1187. משנה שם (הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא. ר' יוסי אומר לא יצא), ובגמרא טו, ב (א"ר טבי א"ר יאשיה, הלכה כדברי שניהם להקל). טור ושו"ע שם (ואם לא השמיע לאזנו, יצא). וכן הוא בתפלה, כדלקמן סי' קא ס"ב (מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש), וס"ד (המתפלל בלחש ולא השמיע לאזניו יצא).
1188. רב חסדא שם כ , ב (רב חסדא אמר הרהור לאו כדבור דמי), ותוס' שם (ר"ח פירש דהלכה כרב חסדא ... ולא יצא בקריאת שמע בהרהור). רא"ש פ"ג דברכות סי' יד (וכתב ר"ח ז"ל הלכתא כרב חסדא ... ואין יוצא ידי חובתו בקריאת שמע בהרהור, עד שיוציא בשפתיו, אף על פי שאינו צריך להשמיע לאזניו). טור ושו"ע שם (ובלבד שיוציא בשפתיו). גם בתפלה ההלכה היא שהרהור לאו כדבור דמי, כדלקמן סי' קא ס"ד (המתפלל בלחש ולא השמיע לאזניו, יצא, אבל אם התפלל בלבו ולא הוציא בשפתיו לא יצא, שהרהור אינו כדיבור). אבל לענין ברכת המזון ושאר ברכות, הובאו ב' דעות לקמן סי' קפה ס"ג (לא יברך אדם ברכת המזון בלבו, ואם בירך יצא. והוא שהוציא בשפתיו, אלא שבירך בלחש כל כך עד שלא השמיע לאזנו, אלא בירך בלבו. אבל אם לא הוציא בשפתיו כלל, אלא הרהר בלבו לבד, לא יצא, שהרהור אינו כדיבור ... ויש אומרים שכל הברכות, אפילו ברכת המזון, יוצא אדם ידי חובתו בהרהור בדיעבד. ואינן דומות לקריאת שמע, שנאמר בה ודברת בם, והרהור אינו כדיבור, אבל בברכת המזון לא נאמר ודברת, אלא וברכת, והמברך בלבו גם כן שם ברכה עליה. והעיקר כסברא הראשונה. ומכל מקום בשאר ברכות שהן מדברי סופרים יש לסמוך על זה בשעת הדחק ולצורך גדול). והמסקנא היא שלא לסמוך על דעה זו אף בשאר ברכות שהן מדברי סופרים, כמבואר בתניא פל"ח מט, ב (פסק ההלכה הערוכה בתלמוד ופוסקים דהרהור לאו כדבור דמי, ואם קרא קריאת שמע במחשבתו ובלבו לבד בכל כח כוונתו לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולקרות, וכן בברכת המזון דאורייתא ובשאר ברכות דרבנן, ובתפלה). והמתיר הוא הרמב"ם הל' ברכות פ"ז ה"ז (כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר, ואם לא השמיע לאזנו יצא, בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו). ואזיל לשיטתו בהל' ברכות פ"ח הי"א (לקח כוס של שכר בידו, והתחיל הברכה על מנת לומר שהכל, וטעה ואמר בורא פרי הגפן, אין מחזירין אותו). וכן הוא בשו"ע סי' רט ס"א (לקח כוס של שכר או של מים ופתח ואמר בא"י אמ"ה על דעת לומר שהכל, וטעה ואמר בפה"ג, אין מחזירין אותו, מפני שבשעה שהזכיר שם ומלכות שהם עיקר הברכה לא נתכוין אלא לברכה הראויה לאותו המין). אבל במ"א שם ס"ק א (הרבה גדולים תמהו על הרמב"ם בזה, דמה איכפת לן שהיה בדעתו לומר כהוגן ... והלא דברים שבלב אינן דברים. וגם חכמי לוני"ל שאלו להרמב"ם על זה ... העיקר דסבירא ליה להרמב"ם דאזלינן בתר כונתו ... מכל מקום יש לנו לילך אחר רוב הפוסקים, וכמעט כלם הסכימו דלא אזלינן בתר דעתו ... אם אמר שלא כהוגן פשיטא דלא יצא אף שהיה בדעתו לומר כהוגן). ובספירת העומר הכל מודים שאינו יוצא וצריך לחזור, כדלקמן סי' תפט סכ"א (אם היה עומד ביום רביעי, ובירך על דעת לספור ארבעה, וטעה בדיבורו וספר חמשה, צריך לחזור ולספור ארבעה, כיון שיצא שקר מפיו, שהיום יום רביעי הוא והוא ספר חמשה בפיו, אף שהיה במחשבתו ארבעה, אין זה כלום). ונתבאר שם (הערה עח). ולענין איסור ממצוא חפצך בשבת יתבאר לקמן סי' שז סי"ד (מותר לומר לפועל, הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב, אף על פי שמתוך כך מבין שצריך לו לערב לשוכרו למלאכה, לפי שלא נאסר אלא דבור מפורש, שנאמר ודבר דבר, דבור אסור, הרהור, דהיינו מה שמבין מתוך דבריו, הרי זה מותר) ולענין ברכת השחיטה יתבאר לקמן הל' שחיטה סי' א ס"ק מד-ה. * הדיון אם הרהור כדבור, הוא גם לענין קריאת שמע ודברי תורה במקום המטונף, וקיי"ל שתלוי אם המקום מטונף לגמרי או רק מעט, כדלקמן בסמוך (והערה טו ). וטעם החילוק בין מקום מטונף לבין שאר ההלכות, שאומרים בהם "הרהור לאו כדיבור דמי", מבואר בגמרא שבת קנ, א (רמי ליה רב אחא בר רב הונא לרבא, מי אמר ר' יוחנן דיבור אסור הרהור מותר, אלמא הרהור לאו כדיבור דמי, והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא. שאני התם דבעינן והיה מחניך קדוש וליכא). והיינו דוקא במקום המטונף, אבל במקום ערוה, הכל מודים שהרהור אינו כדבור, כדלקמן סי' עה ס"י (מותר להרהר בדברי תורה כשהוא ערום, ואין צריך לומר כנגד ערוה אחרת, שנאמר ערות דבר, דיבור אסור הרהור מותר). וכן הדין בחדר אמצעי של בית המרחץ, כדלקמן סי' פד ס"א (ובאמצע שקצת מן העומדים שם הם לבושים וקצתם ערומים ... מותר להרהר שם בדברי תורה אפילו כשיש שם ערומים). ולענין מצות תלמוד תורה יתבאר לקמן הל' תלמוד תורה פ"ב הי"ב (וכל אדם צריך ליזהר להוציא בשפתיו ולהשמיע לאזניו כל מה שלומד, בין במקרא משנה ותלמוד, אלא אם כן בשעת עיון להבין דבר מתוך דבר. וכל מה שלומד בהרהור לבד ואפשר לו להוציא בשפתיו ואינו מוציא, אינו יוצא בלימוד זה ידי חובת מצות ולמדתם אותם, וכמ"ש לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו וגו'. וכמו בכל המצות התלויות בדבור, שאינו יוצא בהן ידי חובתו בהרהור אלא אם כן שומע מפי המדבר שהשומע כעונה בפיו). ובכל אופן אינו חייב בברכת התורה, כדלעיל סי' מז ס"ב (והמהרהר בדברי תורה אין צריך לברך, והוא הדין שיכול לפסוק דין בלא נתינת טעם לדבריו, שזהו גם כן אינו אלא הרהור, והרהור לאו כדיבור הוא, כמו ש[י]תבאר בסימן ס"ב), ושם נסמן (הערה טז ). ולענין אם חשיב הפסק בתפלה ראה לקמן סי' סח ס"א (ומכל מקום מי שלומד על ידי הרהור, שרואה בספר ומהרהר, אין בזה איסור כלל, שהרהור אינו כדבור ואינו חשוב הפסק).
1189. חילוק זה נתבאר לקמן סי' פד (בבית ... אמצע[י], שקצת מן העומדים שם הם לבושים וקצתם ערומים ... מותר להרהר שם בדברי תורה ... והבית הפנימי, שכל העומדים שם הם ערומים ... אסור ... להרהר בשום דבר שבקדושה), ושם נסמן (הערה ח ). ובסי' פה ס"א (כשיגיע למבואות המטונפות ... אפילו להרהר בלבו אסור), ושם נסמן (הערה י ). ובסי' קפה ס"ג (ואינו יכול לבטא בשפתים מפני המקום שאינו נקי, בענין שאסור לדבר ומותר להרהר). ולעיל סי' א מהדורא קמא ס"ו (בידים מטונפות ... להרהר בדברי תורה מותר), ושם נסמן (הערה נה). ומה שהתירו כאן אם "אין המקום מטונף לגמרי", ביאר בב"י סי' פה (דלאו בידים מטונפות או מקום מטונף ממש קאמר, אלא כשהידים או המקום אינם נקיים, אבל טינוף אין בהם).
1190. וכיון "שאינו יוצא ידי חובה אלא באמירה", כתב הפר"ח ס"ד (ומסתברא שכשיסתלק האונס, אם עדיין לא עבר זמן קריאת שמע, שחייב לחזור ולקרותה, דהא קיימא לן הרהור לאו כדיבור דמי). אליה רבה ס"ק ב (ולדינא נראה לי, דאם אי אפשר להוציא בשפתיו יהרהר, אבל עבר האונס ועדיין זמן קריאת שמע, צריך לחזור ולקרותה). אבל בתהלה לדוד הקשה מהאמור בשו"ע ס"ד (אם מחמת חולי או אונס אחר קרא קריאת שמע בלבו, יצא), והוא על פי המבא בב"י (כתוב בא"ח, לפי דעת הירושלמי נראה, שאם מחמת חולי או אונס אחר קרא קריאת שמע בלבו, יצא, שנאמר אמרו בלבבכם וכו'). ומסיק בתהלה לדוד ס"ק ב (ולענין דינא לענ"ד, לא אדע אם אפשר לנטות מפשט לשון המחבר שהביא לשון ארחות חיים, דיצא משמע שאינו מחויב לחזור ולקרות, אלא מיהא בקריאת שמע יחזור ויקרא לצאת דעת א"ר והפר"ח). והאריך בכל זה בקובץ כינוס תורה חי"ח ע' קד ואילך. וראה בדי השלחן סי' מד סק"ח. וראה לעיל (הערה יד ), דעה המחלקת בין קריאת שמע ותפלה שאינו יוצא בהרהור, לבין שאר הברכות שיוצא אף בהרהור, ודלא קיי"ל כדעה זו.
1191. מדרש תהלים מזמור ה (אמרי האזינה ה' בינה הגיגי ... אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, בשעה שיש בי כח לעמוד לפניך בתפלה ולהוציא אמרי, האזינה, ובשעה שאין בי כח התבונן מה בלבי, בינה הגיגי).
1192. תהלים ה, ב.
1193. תהלים לט, ד.
1194. הרב רבינו יונה ח, ב (ואומר מורי הרב נר"ו, שמי שמתחייב בברכה ואינו יכול לאומרה, שאין ידיו נקיות או שעומד במקום שאינו נקי, כגון החולה שאין מטתו נקיה, ואינו יכול לבטא בשפתים התפלה, יש לו להרהר הברכה או התפלה שנתחייב בה. ואף על פי שאינו יוצא ידי חובה אלא באמירה, יש לו להרהר בלבו וה' יראה ללבב ויתן לו שכר המחשבה, דאמרינן הכי במדרש אמרי האזינה ה', אמר דוד, רבש"ע בשעה שאני יכול לדבר, אמרי האזינה, ובשעה שאיני יכול לדבר, בינה הגיגי. והגיגי רוצה לומר המחשבה, שאם היה רוצה לומר דבור, אפילו לבשר ודם אין לומר בינה בדבר ששומע, אלא מתוך שאינו אלא במחשבה אמר לשון בינה. וכן נראה מהפסוק שאומר בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני, דמשמע שהדבור דבר אחד והמחשבה דבר אחר). רמ"א ס"ד (ואף לכתחלה יעשה כן אם הוא במקום שאינו נקי לגמרי ואינו יכול לנקותו משום אונס, יהרהר בלבו). וכעין זה נתבאר בקשר לתפלה, לקמן סי' צד ס"ז (אם אי אפשר לו להתפלל בפיו מפני חלישותו, טוב שעכ"פ יהרהר בלבו, שנאמר (תהלים ד, ה) אמרו בלבבכם על משכבכם. ואף על פי שאינו יוצא ידי חובתו בהרהור), ולענין ברכת המזון ושאר ברכות (לדעת הסוברים שאינו יוצא בהם בהרהור). וכן לענין ברכת המזון, כדלקמן סי' קפה ס"ג (ומכל מקום אם מחמת חולי או אונס אחר אינו יכול להוציא בשפתיו, צריך להרהר בלבו). ולענין שאר הברכות שמדברי סופרים יתבאר לקמן שם (אבל מי שהוא אנוס ואינו יכול להוציא בשפתיו שאר ברכות שהוא חייב בהן מדברי סופרים, אין צריך להרהר בלבו מן הדין ... אלא שאעפ"כ יש לו להרהר הברכה שנתחייב בה, כי ה' יראה ללבב, ליתן לו שכר המחשבה, וכמ"ש אמרו בלבבכם וגו'). ולענין ברכת הנהנין, יתבאר לקמן שם (וכן יעשה החולה אפילו בברכה שלא נתחייב בה אלא שמביא עצמו לידי חיוב, כגון ברכת הנהנין. אבל הבריא שהוא אנוס ואינו יכול לבטא בשפתים, מפני המקום שאינו נקי, בענין שאסור לדבר ומותר להרהר כמ"ש בסי' ס"ב, או מפני אונס אחר, לא יהנה מעולם הזה בלא ברכה אף על פי שמהרהר אותו בלבו, כיון שאינו יוצא ידי חובתו בהרהור בדיעבד).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 10 עמודים.