חו"מ, דיני נזקי גוף ונפש ודיניהם

דיני נזקי גוף ונפש ודיניהם ובו י"ז סעיפים:

א אסור לאדם להכות את חבירו^א ואם הכהו עובר בלא תעשה שנאמר^ב והיה אם בן הכות הרשע וגו' ארבעים יכנו לא יוסיף פן יוסיף וגו' אם הקפידה תורה בהכאת רשע שלא להכותו יותר על רשעו קל וחומר בהכאת צדיק^ג.

וכל המרים יד על חבירו להכותו אף על פי שלא הכהו נקרא רשע^ד שנאמר^ה ויאמר לרשע למה תכה רעך למה הכית לא נאמר אלא למה תכה^ו.

וכל מי שהכה חבירו הרי הוא מוחרם ועומד בחרם הקדמונים ואין לצרפו למנין עשרה לכל דבר שבקדושה עד שיתירו לו בית דין החרם כשמקבל עליו לשמוע לדינם^ז:

ב והמכה את חבירו הכאה קלה שאין בה שוה פרוטה הואיל ואין בה חיוב ממון חייב מלקות מן התורה^ח.

ואפילו (א) אם חבירו התחיל עמו במריבה וחרפו בדברים^ט ואפילו הכהו^י והוא שפסק להכותו^יא אבל אם לא פסק רשאי להכות אותו כדי להציל עצמו אם אי אפשר לו להציל עצמו בענין אחר ואם אפשר לו להציל עצמו בהכאה מועטת לא יכהו הרבה^יב.

וכן הרואה אחד מישראל מכה חבירו ואינו יכול להצילו מידו אם לא שיכה המכה מצוה להכותו כדי להפרישו מאיסור^יג אבל אם אפשר להצילו מידו בלא הכאה אסור אפילו לדוחפו אם אפשר לשומטו בנחת^יד.

וכן הרואה בחבירו שעושה איזה דבר עבירה אחרת והוא תחת ידו ורשותו להכותו^טו רשאי להכותו כדי להפרישו מאיסור ואין צריך להביאו לבית דין^טז אבל אם כבר עשה האיסור אינו רשאי להכותו אלא יביאנו לבית דין ויענשוהו:

ג הנכנס לבית חבירו שלא ברשות יש לחבירו רשות להוציאו מביתו^יז ואם מסרב לצאת יש מתירין^יח אפילו להכותו כדי להוציאו אם אינו יכול להוציאו בענין אחר^יט.

וכן מי שיש לו משרת וחושש שיגנוב ממנו רשאי להוציאו מביתו אפילו קודם שיכלה זמן השכירות ואם מסרב לצאת רשאי להכותו עד שיצא^כ.

וכן אם חבירו בא לגזול ממנו איזה חפץ או שכבר גזלו רשאי להצילו מידו אפילו על ידי הכאה אם אי אפשר בענין אחר ואינו צריך להביאו לבית דין כמו שנתבאר בהלכות גזלה^כא:

ד אסור להכות את חבירו אפילו הוא נותן לו רשות להכותו^כב כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו^כג ולא לביישו^כד ולא לצערו בשום צער (ב) אפילו במניעת איזה מאכל או משתה^כה אלא אם כן עושה בדרך תשובה^כו שצער זה טובה היא לו להציל נפשו משחת ולכן מותר להתענות לתשובה אפילו מי שאינו יכול להתענות^כז ומי שיכול להתענות מותר^כח אפילו שלא בדרך תשובה אלא כדי למרק נפשו לה'^כט שאין טוב למעלה מטובה זו.

(וכן מותר להכות בניו הקטנים^ל אפילו שלא בשביל חינוך תורה ומצות אלא כדי להדריכם בדרך ארץ^לא הואיל ומתכוין לטובתם וטובתם מוטלת עליו שהם ברשותו. והוא הדין ליתום שברשותו^לב.

ואם אין בניו שומעים בקולו מותר להכותם אפילו לטובת עצמו ולא לטובתם כי יכול הוא לכופם שישמעו בקולו^לג כמצווה עליהם^לד אבל אם שומעים בקולו אסור להכותם שלא לטובתם כמו שאסור להכות את אחרים^לה.

ומשרתו אפילו אינו שומע בקולו אסור להכותו^לו אלא אם כן הוא עבד כנעני^לז. ואם התנה עמו מתחלה כששכרו שיהיה רשאי להכותו כשלא ישמע בקולו מועלת נתינת רשותו הואיל והיא לטובתו כדי שישכרהו. ומכל מקום אם חזר בו המשרת מתנאו אסור להכותו שהרי יכול לחזור בו אפילו באמצע הזמן כמ"ש בהלכות שכירות^לח ועוד שבצער הגוף אין תנאו מועיל לשלא יוכל לחזור בו כמ"ש באה"ע סי' ע"ו^לט לענין מחילת העונה שהיא יכולה לחזור בה משום שהוא צער הגוף ואינו ניתן למחילה עולמית אלא כל זמן שמוחלו ברצונו לבד):

ה המבעית את חבירו^מ כגון שצעק לו מאחוריו או שנראה לו באפילה וכיוצא בזה^מא אף על פי שפטור מדיני אדם חייב בדיני שמים:

ו החובל בחבירו אפילו שלא בכוונה^מב אף על פי שנתן לו הממון שנתחייב ליתן לו בעד חבלתו^מג אין מתכפר לו עד שיבקש ממנו וימחול לו^מד על צערו^מה. ולא יהיה הנחבל אכזרי מלמחול^מו כמ"ש בהלכות יום הכיפורים^מז.

וכן הגוזל את חבירו אף על פי שהשיב את הגזלה אין מתכפר לו עד שיבקש ממנו וימחול לו^מח על צערו שציערו כשגזלו^מט.

אבל המזיק ממון חבירו מיד ששילם לו נתכפר לו ואינו צריך לבקש למחול לו^נ:

ז הרואה^נא את חבירו טובע בים או לסטים באים עליו^נב ויכול להצילו^נג הוא בעצמו או לשכור אחרים להצילו^נד חייב לטרוח ולשכור ולהצילו^נה וחוזר ונפרע ממנו אם יש לו^נו ואם לאו לא ימנע ואם נמנע עובר על לא תעמוד על דם רעך^נז.

ואפילו ליכנס בספק סכנה יש אומרים^נח שצריך כדי להציל את חבירו ממיתה ודאית^נט (ויש חולקין בזה^ס וספק נפשות להקל^סא):

ח וכן אם שמע נכרים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אזנו והודיעו או שידע בנכרי או באנס שהוא בא על חבירו ויכול לפייסו^סב בממון^סג בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו וכיוצא בדברים אלו עובר על לא תעמוד על דם רעך.

ואפילו ישראל בעל עבירות כגון מומר לאכול נבילות לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו^סד.

ומכל מקום אין חיוב להוציא ממון על הצלתו שכיון שהוא מומר לדבר אחד מן התורה אינו בכלל דם רעך וכן אין חייבים להחיותו ולפרנסו שאינו בכלל וחי אחיך עמך^סה אלא טורח לבדו בלא הוצאת ממון חייבים לטרוח בשביל הצלת גופו ואפילו בשביל הצלת ממונו משום שנאמר^סו לכל אבדת אחיך ודרשו חכמים^סז לרבות אבדת המומר לתיאבון ושם נאמר^סח והשבותו לו ולא נאמר והשבות לו^סט ודרשו חכמים^ע והשבותו אותו בעצמו שאם גופו אובד מצוה להשיבו ולהצילו וכמו שמצות אבדת ממון היא בטורח בלבד בלא הוצאת ממון אפילו לישראל כשר כמו שנתבאר בהלכות מציאה^עא כך מצות השבת אבדת הגוף והצלתו אינה אלא בטורח בלבד למומר. אלא לישראל כשר חייבים להוציא ממון על הצלת גופו מלא תעמוד על דם רעך^עב.

ויש אומרים^עג (ג) שמומר לתיאבון הוא בכלל אחיך^עד ורעך^עה כמו שדרשו חכמים לכל אבדת אחיך לרבות המומר לתיאבון שהוא בכלל אחיך ולפיכך חייבים להוציא ממון על פרנסתו ועל הצלת גופו כישראל כשר. וירא שמים יחוש לדבריהם להחמיר על עצמו בשל תורה:

ט וכל זה במומר שאינו עומד ברשעו תמיד^עו כגון שאוכל נבלות לתיאבון כשאין לו בשר כשר^עז לפעמים וכן כיוצא בזה בשאר עבירות שעובר לפעמים כשיצרו תוקפו אבל מי שעומד ברשעו תמיד כגון רועי בהמה דקה^עח בזמן שהיו רוב השדות של ישראל^עט והיו מרעין אותן בשדות של אחרים תמיד^פ וכן כל כיוצא בהם דינם כנכרים ואסור להצילם ממות ואסור לסבב להם המיתה^פא אבל מותר למנוע מהם ההצלה^פב כמ"ש בהלכות עבודה זרה^פג:

י וכל זה במומר לתיאבון^פד אבל מי שעבר עבירה להכעיס^פה אפילו פעם אחת^פו כגון שהיו לפניו איסור והיתר^פז שוין בטעמן^פח והניח ההיתר ואכל האיסור להכעיס^פט הרי זה מין והמינים מישראל^צ והאפיקורסים מישראל והם (ד) שכופרים בתורה ובנבואה^צא וישראל שהמיר לעבודה זרה אפילו לתיאבון^צב אם לא היה אנוס^צג או שיכול לברוח ואינו בורח^צד מצוה להרגן אם יש בידו כח להרגן בפרהסיא הורג ואם לאו יבא עליהם בעלילות עד שיסבב להם המיתה^צה ולא בטלו דיני נפשות בזמן הזה אלא בבית דין^צו אבל אלו מיתתם בכל אדם^צז וכל הקודם זכה^צח:

יא וכן המוסר אפילו ממון קל של ישראל ביד נכרים אם הוחזק במסירות^צט ג' פעמים^ק מיתתו בכל אדם מפני שהוא כרודף כמו שנתבאר בהלכות נזקי ממון^קא.

וכן הבא במחתרת^קב לגנוב^קג הוא כרודף^קד שהדבר ידוע לו^קה שבעל הבית יעמוד כנגדו להציל ממונו ולא בא אלא על עסקי נפשות^קו שאם יעמוד כנגדו יקום עליו ויהרגהו^קז לפיכך מותר לבעל הבית להקדים עצמו ולהרוג הגנב תחלה^קח אלא אם כן הדבר ידוע שלא בא אלא על עסקי ממון ולא על עסקי נפשות כגון שהוא אוהבו לבעל הבית ביותר כאב לבנו^קט:

יב ואחד הנמצא במחתרת ואחד הנמצא בגגו^קי או חורבתו^קיא וכל מקום שרגל הבעלים מצויים שם^קיב ואחד הנמצא בלילה ואחד הנמצא ביום^קיג מותר להרגו אבל הבא במחתרת לתוך דיר וסהר וכיוצא בו ממקומות שאין רגל הבעלים מצויים שם אסור להרגו כי חזקתו שבא על עסקי ממון לבד^קיד שלא עלה על דעתו כלל שימצאנו בעל הבית.

ויש אומרים^קטו שלא התירה התורה להרוג בלא התראה אלא בבא במחתרת שכיון שטרח ומסר נפשו לחתור על דעת כן בא שאם יעמוד בעל הבית כנגדו יהרגהו אבל הנכנס בגגו וחצירו דרך פתח צריך להתרות בו תחלה^קטז ולומר לו ראה שאעמוד כנגדך ואהרגך וזה יקבל עליו התראה (וכן יש אומרים^קיז שאינו נהרג אלא כשבא בלילה ולא ביום אפילו במחתרת) (ויש לחוש לדבריהם):

יג והגנב שגנב ויצא מן המחתרת הואיל ופנה עורף אינו נהרג^קיח וכן אם יש לבעל הבית מושיעים שיושיעוהו אם יקום הגנב להרגו אינו נהרג^קיט וכן אם יש עדים שראו הגנב שנכנס וגונב והוא רואה אותם אינו נהרג שהרי יודע שיחייבוהו בתשלומין בבית דין ובודאי לא יגנוב^קכ.

(וכל מקום שאסור להרגו אסור להכותו אלא אם כן אי אפשר להציל ממנו בענין אחר^קכא כי הכאה לגנב אינו דין תורה אלא שלבית דין וטובי העיר יש רשות להכותו לסייג וגדר^קכב אבל לא ליחיד^קכג):

יד מי שעוסק בזיופים כגון חתיכת מטבעות^קכד במקום שהמלכיות מקפידות^קכה וכיוצא בזה ויש לחוש שיסכן רבים^קכו דינו כרודף^קכז ומתרין בו שלא יעשה ואם אינו משגיח מותר למסרו למלכות^קכח ולומר שאין אחד מתעסק בזה אלא פלוני לבדו^קכט וכן יחיד שמעלילים עליו בגללו יכול לומר להם אני איני עושה זה אלא פלוני לבדו^קל:

טו בזמן הזה שאין לנו דיינים סמוכים^קלא בטלו כל דיני קנסות^קלב מישראל כגון דיני גנבות וחבלות^קלג שהכה איש את רעהו וחירופים שחרפו וביישו בדברים^קלד ובהוצאת שם רע^קלה ואין לנו רשות אלא לנדות החובל^קלו או המחרף^קלז עד שיפייס לבעל דינו^קלח.

ומכל מקום שבעת טובי העיר יש להם רשות לדון דיני קנסות^קלט כפי ראות עיניהם לגדור פרצת הדור כפי צורך השעה^קמ לקנוס ממון או להכותו^קמא אם אין לו ממון^קמב וכן העובר על אחת מכל העבירות שבין אדם למקום^קמג אף על פי שבטלו דיני נפשות ומלקות^קמד יש לטובי העיר^קמה רשות לעשות כפי ראות עיניהם במלקות^קמו או בממון^קמז או בבזיונות^קמח (וכל צבור במקומו הם כגאונים ונשיאים לכל ישראל שיש להם רשות להפקיר ממון כפי ראות עיניהם^קמט) הכל לפי החוטא ולפי החטא ולפי הענין לגדור פרצת הדור כפי צורך השעה לפי שטובי העיר (שהובררו ונתמנו מדעת רוב הצבור^קנ או על פי הגורל שהסכימו עליו רוב הצבור) הרי הם עומדים במקום כל הצבור^קנא וכל צבור במקומו הם כגאונים ונשיאים לכל ישראל^קנב שיש להם רשות להפקיר ממון^קנג כפי ראות עיניהם שהפקר בית דין הפקר^קנד אם הוא בית דין הגדול שאין כמוהו^קנה וכן יש להם רשות לענוש עונש הגוף שאינו כתוב בתורה כמו שכתוב בעזרא^קנו ואכה מהם אנשים ואמרטם וגו' אף כל צבור וצבור במקומו כן^קנז:

טז וכל זה לצורך השעה לגדור פרצת הדור כשהדור פרוץ^קנח וכן אם החוטא הוא פרוץ^קנט יש לענשו קצת יותר מעונש הראוי לו על פי התורה^קס אף על פי שאין הדור פרוץ ולא כל כך כמו שעונשים לגדור פרצת הדור אבל אם אין הדור פרוץ ולא החוטא פרוץ אלא שחטא דרך מקרה אין רשות לטובי העיר לענשו כלל יותר מעונש הראוי לו על פי התורה שהוא נידוי או מכת מרדות אף אם עבר עבירה שחייב עליה מיתת בית דין^קסא הואיל ולא נתנה לנו התורה רשות לדון עכשיו דיני נפשות ולא מלקות ולא קנסות ממון רק שחכמים תקנו לנדות או להכות מכת מרדות אבל לא עונשים אחרים.

וגם באלו השנים יש חילוק פעמים שמנדין ופעמים שמכין^קסב וגם יש חילוק בין תלמיד לחכם לעם הארץ^קסג וגם יש חילוק בין העובר על דברי תורה (לעובר על דברי סופרים)^קסד לעובר על המנהג^קסה וגם יש עובר על דברי סופרים ופטור מעונש שאין האיסור אלא לכתחילה^קסו ובחבלות וחירופים יש חילוקים בין התחיל במריבה ללא התחיל^קסז ופעמים שאף שלא התחיל חייב^קסח וגם יש חירופים שחייב עליהם נידוי ויש שחייב עליהם מלקות ארבעים לזכרון צער בלבד ולביישו^קסט ויש שפטור לגמרי.

לפיכך כל טובי העיר שיש בהם קצת יראת שמים לא יקנסו שום אדם מישראל בשום קנס ועונש בלי שאלת בית דין שיורו להם כדת ותהיה דעתם לשם שמים בלבד^קע ואל יהי קל בעיניהם כבוד הבריות^קעא שהרי דוחה לא תעשה שבתורה^קעב ובפרט כבוד בני אברהם יצחק ויעקב המחזיקים בתורת אמת^קעג והם כבני מלכים^קעד שירדו מנכסיהם^קעה ולא יפגעו בכבודם כי אם להוסיף כבוד המקום^קעו.

(ואם הבית דין שבעיר נתמנו מדעת רוב הצבור ידונו הם גם דיני קנסות ולא טובי העיר שאינם בקיאים בדיניהם כמותם).

וגם בעניני מסים שנמסרו לטובי העיר צריכים לירד לדין עם כל יחיד התובעם לדין ולא בשביל שהמה הרבים יהיו גזלנים^קעז:

יז והבית דין שיעמידו טובי העיר צריכים^קעח לידע בהם שיש בכל אחד מהם שבעה דברים חכמה בתורה ענוה יראה שנאת ממון אפילו שלהם אהבת האמת אהבת הבריות להם בעלי שם טוב במעשיהם^קעט.

וכל המעמיד דיין שאינו הגון הרי זה שהעמידו עובר בלא תעשה^קפ שנאמר^קפא לא תכירו פנים במשפט כלומר לא תכיר פני האיש^קפב לאמר פלוני עשיר^קפג הוא או קרובי אושיבנו בדין^קפד ואסור להעמיד עם הארץ על סמך שישאל כל דין לחכם^קפה.

וכל דיין שנתמנה בשביל כסף וזהב אסור לעמוד מפניו^קפו או לכבדו בשאר כבוד^קפז ולא עוד אלא שמצוה להקל בו ולזלזל בו^קפח שעליו דרשו חכמים^קפט אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשה לך^קצ שהם כעבודה זרה שמצוה לזלזל בה^קצא: