חו"מ, דיני נזקי ממון

דיני נזקי ממון ובו כ"ה סעיפים:

א אסור להזיק ממון חבירו^א אפילו על דעת לשלם^ב כמו שאסור לגנוב ולגזול על מנת לשלם^ג.

ואפילו לגרום נזק לחבירו^ד בין במעשה בין בדבור אסור כגון ראובן שמוכר סחורה לנכרי ובא שמעון ואמר לנכרי שאינה שוה כל כך^ה אף על פי שהאמת אתו אסור שהרי אונאת נכרי מותרת^ו. וכן מי שרוצה לברוח שלא לשלם מה שחייב לנכרי (מפני שאין לו כדי כל החוב^ז וחושש שמא יחבשוהו כדיניהם) אסור לגלות להם והמגלה אף על פי שאינו נקרא מסור^ח שהרי לא גרם לו נזק אלא לשלם מה שחייב (על ידי מכירת בגדי אשתו או על ידי הלואה מאחרים) מכל מקום רעה גדולה עשה^ט (ואף שהפקעת הלואתם אסורה כשיש חילול השם^י מכל מקום זה שאין לו אנוס הוא). וכל הגורם נזק לחבירו אפילו בענין שפטור מדיני אדם חייב בדיני שמים^יא:

ב ואפילו אם בא הנזק עליו אסור לסלקו מעליו אם על ידי זה יגרום שיבא על חבירו שאסור להציל עצמו אפילו בגרם נזק ממון חבירו^יב. אבל קודם שבא הנזק עליו מותר לדחותו שלא יבא עליו אף על פי שעל ידי זה יבא על חבירו^יג כגון אמת המים הבאה לשטוף שדהו עד שלא נכנסה לשדהו מותר לגדור בפניה אף על פי שעל ידי זה היא שוטפת שדה חבירו ומשנכנסה לשדהו אסור להוציאה בענין שתגיע לשדה חבירו שכיון שמוטל הנזק עליו אינו רשאי לסלקו מעליו ולהטילו על חבירו^יד:

ג וכן חיל מלך שבא לעיר ובני העיר חייבים ליתן להם אכסניא אסור לאחד ליתן שכר לשר החיל לפוטרו מליתן אכסניא כי על ידי זה יגרום נזק לישראל אחר^טו (אלא אם כן (א) נותן לו עד שלא נכנס לעיר^טז). וכן בכל שאר עניני מסים אסור למי שחייבים במס להשתדל אצל השר לפוטרו אם על ידי זה יכביד על אחרים^יז והעושה כן נקרא מסור^יח:

ד וכן מלך או שר שמטיל איזה דבר על עשיר אחד או שנים ויש לישראל אחד כח בהיכל המלך והשר להשתדל לפוטרם אם הדבר ברור בודאי שאם יפטרם לאלו יטיל על אחרים אינו רשאי להשתדל לפוטרם^יט. והוא שהם אנשים ידועים למלך או השר ופרט אותם בגזרתו אבל אם לא פרט על אנשים ידועים אלא יצאה הגזירה מלפניו להטיל על שני אנשים בסתם הרי זה רשאי להשתדל על איזה איש או אנשים שרוצה שלא יהיו בכלל הגזירה אף שבודאי יכנסו אחרים תחתיהם^כ שכיון שלא פרט על אנשים אלו עדיין לא בא הנזק עליהם ורשאי לדחותו ממי שרוצה להצילו כמו שרשאי לדחותו מעל עצמו וכן כל כיוצא בזה:

ה אם ממון חבירו מזיק את ממון שלו ואי אפשר לו להציל שלו אלא בנזק ממון חבירו מותר ואינו צריך להיות ניזוק מחבירו ולירד עמו לדין. ומכל מקום חייב למעט בנזק חבירו כל מה שאפשר^כא ואם אפשר לו להציל שלו בלא נזק חבירו על ידי טורח חייב לטרוח ולהציל לצאת ידי שמים אף על פי שהוא בענין שפטור על נזק זה בדיני אדם^כב כי זו מצות עשה לטרוח בגופו להציל ממון חבירו מהפסד ובכלל השבת אבדה היא כמו שנתבאר בהלכות מציאה^כג ולפיכך^כד שור חבירו שעלה על גבי שורו להרגו לא ידחפנו מעליו אם אפשר לו לשמוט את שלו מתחתיו^כה וגם כששומטו ישמטנו בנחת ולא בכח שיפול העליון^כו וכן בכל כיוצא בזה^כז:

ו אסור למסור ישראל ביד נכרי בין גופו בין ממונו^כח אפילו ממון קל^כט בין בדבור^ל להלשין עליו^לא או לגלות מצפוניו אפילו אין הנכרי שואל אלא תבן בלבד אסור לומר שיש בבית ישראל פלוני בין שמראה לו באצבע תבן של חבירו^לב וכל המוסר אין לו חלק לעולם הבא^לג.

ואפילו רשע ובעל עבירות אסור למסרו לא גופו ולא ממונו^לד ואפילו הוא מיצר לו ומצערו^לה תמיד^לו בדברים^לז. אבל אם מסרו מותר למסרו במקום שיש חשש שיחזור וימסרנו^לח ואי אפשר להציל עצמו אלא אם כן ימסרנו^לט (או שלא נפטר עדיין ממסירה הראשונה ואי אפשר לו להציל עצמו בענין אחר^מ).

וכן מי שרגיל להכות הבריות ואי אפשר להציל ממנו אלא אם כן ימסרוהו מצוה על כל אדם למסרו לנכרים שיקחו ממונו^מא או שיקצצו ידו^מב שלא יוסיף להכות עוד. אבל מי שהכה חבירו באקראי אסור אפילו למוכה עצמו למוסרו^מג שאף על פי שאם עבר ומסר יש פוטרין בדיני אדם משום שאין אדם נתפס על צערו^מד מכל מקום לכתחלה אסור לדברי הכל ומסור גמור הוא^מה.

ואפילו ישראל אלם שאינו רוצה לבא לדיני ישראל אסור לקבול עליו לפני השר לכופו לעמוד לדיני ישראל עד שיטול רשות מבית דין וכן לכופו על ידי נכרים לקיים פסק דין ישראל צריך רשות בית דין^מו:

ז המוסר מותר להרגו^מז בכל מקום אפילו בזמן הזה^מח קודם שימסור אלא שאומר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו אפילו ממון קל התיר עצמו למיתה ומתרין בו ואומרים לו אל תמסור אם העיז פניו ואמר לא כי אמסרנו מצוה להרגו וכל הקודם זכה^מט לפי שההולך למסור ממון ישראל ביד נכרים הוא כרודף אחר נפשו למסרה להם^נ והרודף אחר חבירו להרגו ניתן להצילו בנפשו של ההורג^נא.

ואם אין פנאי להתרות בו אין צריך התראה^נב. ואם אפשר להצילו באחד מאיבריו כגון לחתוך לשונו או לסמות עינו אסור להרגו^נג:

ח עשה המוסר אשר זמם אסור להרגו. אלא אם כן הוחזק במסירות^נד ג' פעמים^נה שזה יהרג שמא ימסור אחרים^נו.

ואסור לאבד ממונו של מסור^נז בידים^נח או על ידי מסירה לנכרים^נט אף על פי שמותר לאבד גופו שהרי ממונו ראוי ליורשיו^ס. אבל (ב) מותר לגרום לו הפסד ממון^סא שכיון שגופו מופקר כל שכן ממונו^סב ואין צריך לומר שאינו צריך להגביה אבידתו להשיבה לו^סג. ומכל מקום אסור ליטול ממונו לעצמו^סד (אפילו אבידתו שהגיעה לידו הואיל וראוי ליורשיו^סה. ויש אומרים שהמסור דינו כמומר לכל התורה^סו) ואם מצא אבידתו היא שלו ואסור להחזירה לו^סז כמו שאסור להחזיר לנכרי לפי שאינה בכלל אבידת אחיך^סח. וירא שמים יוצא ידי שניהם ולא יגביה מציאתו כלל^סט:

ט ומי שהוחזק במסירות ונראה שאין דבריו נשמעים רק מחמת עשרו וכשיעני לא יהיו דבריו נשמעים מותר לאבד ממונו או למסרו לנכרים שהרי בזה מציל אחרים ממסירותיו^ע:

י נכרי אנס שאנס ישראל להראות לו ממון חבירו ואפילו אונסו להביא לו ממון חבירו אם יש חשש סכנה לגופו אם לא ישמע לו אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ורשאי להציל נפשו בממונו של חבירו^עא רק שיטול על דעת לשלם^עב על פי בית דין שיורו לו אם חייב לשלם^עג. אבל אם אין חשש סכנה לגוף ונפש אלא אונס ממון^עד אינו רשאי להציל ממונו בממון חבירו^עה אפילו על דעת לשלם כמו שנתבאר בהלכות גזלה^עו.

במה דברים אמורים כשממון חבירו שאונסו עליו האנס אינו תחת ידו אבל אם מסרו חבירו בידו לשמרו וידע בו האנס ואונסו ליתן לו אינו חייב להציל ממון חבירו אלא על דרך שנתבאר בהלכות מציאה^עז כי על דעת כן קבלו מן הסתם^עח:

יא אסור לעמוד על שדה חבירו להסתכל בה בשעה שהיא עומדת בקמותיה^עט שלא יזיקנה בעין רעה^פ (ואין צריך לומר שאסור להסתכל בחבירו בענין שיש לחוש שיזיקנו בעין רעה^פא).

ואפילו בעסקיו ומעשיו של חבירו שאין בהם חשש היזק עין אם עושה בביתו וברשותו אסור לראות שלא מדעתו^פב כי שמא אינו חפץ שידעו ממעשיו ומעסקיו^פג.

לפיכך שנים שדרים בחצר אחת והם עניים שאין ידם משגת לבנות כותל באמצע החצר לחלקה לשנים שלא יראה אחד במעשיו ועסקיו של חבירו שמשתמש בחצר אם יכולים לקבל מן הצדקה כדי לעשות מחיצה קלה ביניהם עושים ואם לאו צריכים ליזהר בכל מה שאפשר שלא להסתכל זה בתשמישיו של זה בחצר^פד.

ואין צריך לומר שאסור לאחר להסתכל לחצר חבירו לראות בעסקיו ואין צריך לומר לביתו^פה שלא מדעתו ורצונו ואפילו רואהו ושותק לו שמא מתבייש לומר לו^פו ואפילו נתן לו חבירו רשות לפתוח חלון לחצרו לא נתנה לו אלא לאורה אבל אסור לו לעמוד בחלון לראות בחצר חבירו^פז:

יב ולפיכך אסור לפתוח פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון^פח שלא יראה אחד מעשיו של חבירו ואפילו שניהם מתרצים יש אוסרים^פט שאין זו מדת צניעות^צ שיראה זה תשמישיו של זה כל היום ואמרו חכמים^צא וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו^צב ראה שאין פתחי אהליהם מכוונים זה כנגד זה אמר ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה.

ואפילו רשות הרבים מפסקת ביניהם אסורים לפתוח חלון כנגד חלון אם החלונות גבוהות שאין בני רשות הרבים יכולין לראות בהן^צג דרך הילוכם^צד וקרקעות בתיהם הן גבוהות מקרקע רשות הרבים שהם יכולים לראות בהם אבל אם בני רשות הרבים יכולים לראות בהן דרך הילוכם אין לחוש אפילו בחלון נגד חלון שהרי סוף סוף צריך להיות צנוע בתשמישיו מפני בני רשות הרבים^צה העוברים שם כל היום ואין צריך לומר בפתח כנגד פתח שהם נמוכים יותר:

יג יש אומרים^צו שצריך אדם ליזהר מלעמוד כנגד (פתח) בית חבירו או חצירו ולראות בו אפילו ראיה קלה שאינו מתכוין כלל להסתכל^צז לידע עסקיו של חבירו אלא יחזור פניו כשיעמוד כנגד (פתח) ביתו או חצירו של חבירו כדי שלא יחשדהו חבירו שמתכוין להסתכל לידע עסקיו ויהיה נתפס כגנב כיון שאין לו טענה למה הוא מסתכל (שאף בני רשות הרבים אינם רשאים לעמוד ולהסתכל אלא כשרואים ראיה קלה דרך הילוכם אין לחוש^צח שהרי מזה אין יכול להזהר וצריך להיות צנוע בתשמישיו^צט שראיה קלה בהם קשה עליו):

יד אסור להזיק ממון חבירו או לגרום לו נזק^ק אפילו כשמשתמש בתוך שלו איזה תשמיש הצריך לו וממנו נמשך נזק לשכנו הקרוב אל ביתו כגון מי שהיה כותל חבירו סמוך לחצרו לא יניח בחצרו כל דבר שיש בו חמימות ומוציא הבל חם כגון סלעים שיוצא מהם אש וזבל ומלח וסיד וכיוצא בהם אלא אם כן הרחיק מכותל חבירו ג' טפחים^קא מפני שהחמימות מזקת לחומה^קב וכן צריך להרחיק ממנו ג' טפחים כל דבר שיש בו לחות כגון חול לח^קג ואפילו הוא כותל של אבנים ולא של לבנים^קד.

וכן אסור לשפוך מים^קה אפילו דרך מקרה^קו בפחות מג' טפחים סמוך לכותלו ולכן צנור המקלח מים מן הגג צריך להרחיקו^קז בענין שיפלו המים ברחוק ג' טפחים מכותל חבירו אף על פי שאינו מקלח אלא בימות הגשמים ויש מתירים^קח במים שאינם קבועים כגון לשפוך שופכין בפחות מג' טפחים סמוך לכותל חבירו אם אין שם גומא^קט מפני שהם כלים לאלתר ולא אסרו אלא בחול שהלחות שבו אינו מתייבש במהרה^קי וירא שמים יחמיר לעצמו כסברא הראשונה:

טו ולדברי הכל^קיא אסור לשפוך עביט של מי רגלים בפחות מג' טפחים סמוך לכותל חבירו^קיב ואפילו הוא כותל אבנים^קיג.

אבל להשתין סמוך לכותל חבירו דיו שירחק טפח אם הוא של אבנים^קיד ואם היו האבנים צחיח סלע משתין בצדו בלא הרחקה^קטו (ג) (ואפילו על גבי הכותל עצמו^קטז) אבל אם הוא של לבנים צריך להרחיק ממנו ג' טפחים^קיז בין לשפוך עביט מי רגלים בין להשתין בלבד שלא ימסמסו המים את הלבנים שהם של טיט יבש^קיח ואין צריך לומר שצריך להרחיק כן מכותל של עץ מחופה בטיט מבחוץ (אבל כותל של עץ שאינו מחופה בטיט אף אם תימצי לומר שאינו דומה לשל לבנים אלא לשל אבנים על כל פנים צריך להרחיק טפח).

אבל יש אומרים^קיט שלא אמרו להרחיק טפח משל אבנים משום האבנים אלא משום שלא תתטשטש הקרקע שאצל היסוד במים ותתרפה אבל האבנים אף על פי שאינן צחיח סלע אין המים מזיקין להן ולא היה צריך להרחיק מהן כמו מן הלבנים שהם של טיט יבש ואפילו על האבנים עצמן היה מותר אם לאו קרקעית יסודו. ובכותל של עץ שאין לחוש לקרקעיתו אם דינו כאבנים ולא כלבנים אין צריך להרחיק כלל.

וירא שמים יחמיר לעצמו כסברא הראשונה^קכ:

טז אסור לעשות שובך בתוך העיר^קכא מפני שיפסידו היונים זרעוני הגנות^קכב שבעיר^קכג וזרעים השטוחים בגגות ובחצירות לייבש^קכד. וחוץ לעיר^קכה צריך להרחיק חמשים אמה לתוך שדה שלו^קכו או של הפקר כי היונים אינם שטים יותר מחמשים אמה בשדה כי נתמלא כרסם במה שגדל תוך חמשים אמה^קכז (ואם רוב גנות העיר של נכרים מותר אף בתוך העיר^קכח):

יז אסור להשליך נבלה בעיר וחוץ לעיר תוך חמשים אמה^קכט מפני הריח^קל שמזיק לבני העיר (אלא אם כן כולם משליכים נבלותיהם^קלא בשוק^קלב או באשפה שבשוק שבני העיר יכולים למחול זה לזה^קלג).

וכן העושה בית הכסא^קלד קבוע^קלה בחצרו צריך לעשות בענין שלא יגיע הריח לשכנו או לבני רשות הרבים^קלו.

וכן צריך ליזהר שלא יגיע להם עשן^קלז על ידי רוח מצויה^קלח מתנור וכירים שלו^קלט.

ואם יש לשכנו חולי הראש ומזיק לו קול הכאה לא יכתוש ריפות וכיוצא בהן מדברים שקול הכאתם מגיע לבית שכנו ומזיק לו^קמ:

יח וכן לא יעשה בחצרו מלאכה שיש בה אבק ועפר^קמא בענין שרוח מצויה מוליך האבק^קמב לשכינו או לבני רשות הרבים^קמג ויזיק להם.

וכן בכל כיוצא בזה צריך ליזהר שלא לגרום נזק ממעשיו לשכנו או לבני רשות הרבים אלא אם כן מוחל לו שכנו^קמד ושתיקה היא כמחילה^קמה מן הסתם אלא אם כן ידוע שאינו מוחל בלב שלם^קמו ומחילה ומתנה שאינה בלב שלם אינה כלום^קמז.

ונזק של בני רשות הרבים אין יכולת למחול^קמח אלא ביד ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר^קמט אם מוחלים בפירוש ואין עוברי דרכים יוצאי ובאי דרך עירם יכולים לעכב עליהם או שפשט המנהג לעשות כן כל מי שרוצה שהרי זה כאילו מוחלים כל אנשי העיר כולם בפירוש^קנ כדי שיוכל כל אחד לעשות כן כשיצטרך לזה הוא או בנו אחריו^קנא:

יט לפיכך מותר להוציא זיזין וגזוזטראות מתקרת הבית לרשות הרבים^קנב אפילו אינן גבוהים למעלה מגמל ורוכבו^קנג שנמצא מונע את הרוכב גמל מלעבור ברשות הרבים אצל ביתו שלא כדין^קנד ועוד שנשפכין שופכין מן הזיז לאמצע הדרך^קנה לפי שכן נהגו וכולם מוחלים על זה.

וכן מותר לעשות חלל תחת רשות הרבים^קנו בחפירת ביב ששופכי הבית ומימי גשמים מקלחים בו ומכסהו^קנז ועל כיסויו הוא קרקע רשות הרבים אף על פי שמן הדין אסור לעשות כן^קנח פן יפחת הכיסוי^קנט באורך הימים^קס הואיל וכבר נהגו לעשות כן הרי כולם מוחלים על זה ועוד שרשות הרבים היא של אדוני הארץ והוא מסרה מן הסתם לבני העיר לעשות בה כרצונם ומנהגם^קסא.

וביב שאינו עמוק ג' טפחים מותר לחפור ברשות הרבים מן הדין^קסב ואין צריך לכסותו כלל שכל פחות מג' טפחים הוא כלבוד ואינו נקרא חלל כלל^קסג:

כ אין שורין טיט ברשות הרבים^קסד להשהותו שם זמן רב^קסה אבל גובלים שם טיט^קסו לצורך בנין^קסז לבנות מיד^קסח אבל לא לעשות ממנו לבנים^קסט:

כא הבונה ברשות הרבים כשמכין האבנים אסור להשהותן שם אלא מביא ובונה מיד^קע.

ואסור לזרוק אבנים או דבר אחר מרשותו לרשות הרבים^קעא שלא יכשלו בהם רבים^קעב:

כב הגודר גדרו בקוצים סמוך לרשות הרבים צריך לצמצם שלא יצא קוץ לרשות הרבים פן יזיק^קעג ומדת חסידות להצניע אדם קוציו ושאר כל דבר המזיק במקום שלא יבא מהם תקלה כגון שישליכם לנהר או ישרפם^קעד:

כג ביב או מרתף שיש בו מים סרוחים אסור לשופכם ברשות הרבים בימות החמה^קעה (ד) אלא על דעת לפנותם לאלתר^קעו ובימות הגשמים מותר^קעז אבל מי שופכין נקיים מותר לשופכם ברשות הרבים אפילו בימות החמה לפי שאין שוהין ומתעכבים כלל ברשות הרבים כמו הסרוחים ועכורים אלא יורדים מיד ממקום גבוה למקום נמוך^קעח:

כד מותר להוציא את הזבל והגללים לרשות הרבים בשעת הוצאת זבלים של כל אדם^קעט אבל שלא בשעת הוצאת זבלים אסור אלא על דעת לפנותו לאלתר^קפ:

כה החופר ברשות הרבים אפילו ברשות^קפא או אצל רשות הרבים לא יצבור העפר ברשות הרבים^קפב (בגובה ג' טפחים^קפג) אלא על דעת לפנותו לאלתר^קפד: