או"ח סימן ריב — שהעיקר פוטר את הטפל

ריב שהעיקר פוטר את הטפל ובו י"א סעיפים:

א כל שהוא עיקר^א ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה^ב בין מברכה ראשונה בין מברכה אחרונה^ג.

אין צריך לומר אם הטפילה מעורבת עם העיקר כגון כל תערובת ב' מינים שהאחד הוא עיקר והב' אינו אלא לתקנו ולהכשירו^ד או אפילו שניהם עיקר אלא שהאחד מרובה והאחד מועט שהרוב נחשב עיקר והמועט טפל^ה או בתערובת ממשות^ו דגן שאפילו הוא מועט נחשב עיקר^ז.

ואפילו אינו מעורב ממש עם הטפל אלא שנעשה על דעת לאכול שניהם יחד כגון עיסה ממולאת בפירות^ח ואז אפילו אוכל הטפל לבדו אחר שבירך על העיקר א"צ לחזור ולברך^ט.

אלא אפילו אינן מעורבין כלל זה עם זה^י אלא שעיקר האכילה הוא ממין אחד והשני אינו בא אלא מחמת הראשון^יא שאם לא היה אוכל הראשון לא היה אוכלו כלל עתה^יב הרי הוא טפל אליו ונפטר בברכתו אפילו הוא לחם שהוא חשוב מכל המינים כגון מי שחפץ לאכול דג מלוח וכדי שלא יזיקנו בגרונו אוכל עמו פת הרי הוא טפילה לדג ונפטרת בברכתו^יג.

והוא שאינו רעב ואינו תאב כלל לאכילת הפת ולא היה אוכלו כלל עכשיו אם לא המליח אבל אם הוא תאב גם לאכילת פת אע"פ שאוכלו עם המליח אינה טפילה אליו אפילו אם תאב לו יותר וצריך לברך עליה המוציא ופוטר את המליח^יד הואיל והוא מדברים שדרכן לבוא תוך הסעודה שהם נפטרים לעולם בברכת הפת אף שאינם באים מחמתה כמ"ש בסי' קע"ז^טו:

ב וכן מי שאוכל לפני סעודה פת שרויה ביי"ש אע"פ שעיקר כוונתו בזה על היי"ש אלא מפני שהוא חזק וקשה לו לשתותו לבדו שורה בו פת ואוכלו מכל מקום כיון שהוא לפני הסעודה ודאי כוונתו גם כן לסעוד הלב ולפיכך אין הפת טפילה להיי"ש וצריך לברך עליה המוציא^טז ופוטר את היי"ש^יז אפילו אין כוונתו בו כדי לעורר תאות המאכל שלא היה נפטר בברכת הפת אם היה שותהו בפני עצמן כמ"ש בסי' קע"ד^יח.

וכן אפילו אם שורה פת ביין שצריך לברך עליו בורא פרי הגפן אף בתוך הסעודה^יט א"צ לברך על הבלוע בפת השרויה בו שכיון שכוונתו ג"כ לסעוד הלב הפת עיקר והיין טפל^כ שכל תערובת מין דגן עם מין אחר הדגן עיקר לעולם כל שמתכוונין גם כן לאכילתו אע"פ שעיקר הכוונה הוא בשביל מין האחר כמ"ש בסי' ר"ח^כא:

ג ולפיכך אפילו פת הבאה בכסנין^כב שמברך עליה בורא מיני מזונות אם שורה אותה ביין או יי"ש ושאר משקין א"צ לברך על משקה הבלוע בה^כג ולא על משקה שע"ג כגון שמטבל בדבש ואוכל^כד ואפילו אם עיקר כוונתו על המשקה (שכיון שהיא מה' מינים היא עיקר).

אלא א"כ אינו מתכוין לאכילתם כלל אלא כדי שלא יטנפו את הידים מהדבש כמ"ש בסימן קס"ח^כה או שורה ביי"ש וכוונתו על היי"ש בלבד אלא שמפני שהוא חזק וקשה לו לשתותו לבדו הוא שורה בו פת ואוכלה אע"פ שאינו מתאוה לה כלל כגון מי ששורה אחר הסעודה מעט פת ביי"ש ואוכלה לעכל המאכל שאז נעשית הפת טפילה ליי"ש^כו וצריך לברך עליה שהכל כדין יי"ש הבא לעכל המאכל כמ"ש בסי' קע"ד^כז.

(ואם שורה בו מאכל שמתאוה לו ואינו מחמשת המינים באנו למחלוקת שנתבאר בסי' ר"ב^כח שי"א שכל תערובת ב' מינים שאחד מהם היה אוכלו גם אלו היה לבדו והשני לא היה אוכלו לבדו נעשה זה טפל לזה הואיל ואינו אוכלו אלא ע"י שמעורב [ב]זה ואע"פ שכוונתו על שניהם בשוה ויש חולקים בזה וספק ברכות להקל כמו שנתבאר שם):

ד ואפילו אם מתכוין ומתאוה לטעם הפת השרויה במשקה אלא שאינו עושה לאכילה אלא לשתיה כגון שמפרר לחם דק דק ונותן לתוך שכר חם כדי שיתן בו טעם כיון שאין בלחם ממשות ודבר חשוב השכר עיקר^כט (שלא אמרו שכל תערובת שיש בו דגן הדגן עיקר אלא כשיש בו ממשות הדגן ולא ריבה בו משקה הרבה עד שנעשה רך וראוי לשתיה אלא הוא עב וראוי לאכילה כמ"ש בסימן ר"ח^ל):

ה וכל זה בפת או מאכל אחר שאוכל עם המליח או עם היי"ש ביחד אבל מה שאוכל אח"כ לבדו צריך לברך עליו תחלה וסוף כיון שבאכילה זו איננו טפל כלל^לא וגם מתחלה לא נעשה טפל אלא בשעת אכילתו אותם יחד ולא מתחלת עשייתם^לב יחד באפייה או בישול שעי"ז נעשו כדבר אחד ממש לברכה לענין שהעיקר פוטר את הטפל אף אם אוכלו אח"כ לבד^לג (אבל לא לענין שיברך על הטפל ברכת העיקר אם בא לאכלו לבדו מתחלה^לד מטעם שיתבאר).

ואם גם באכילה זו הוא טפל א"צ לברך עליו אע"פ שאוכלו לבדו כגון מי שאוכל פת למתק השתיה ששתה כבר א"צ לברך עליה שהיא טפילה למשקה ונפטרת בברכתו^לה:

ו וכל פת שהיא טפילה לענין ברכה היא טפלה ג"כ לענין נטילת ידים^לו וא"צ ליטול ידיו אפילו אוכל כביצה^לז.

וטוב למנוע מלאכול פת למתק השתיה כי מי יוכל להבחין אם אוכלה למתק השתיה או למילוי כרס שאז צריך לברך עליה המוציא^לח:

ז וכל זה במיתוק השתיה ששתה כבר אבל האוכל גרעיני גודג[ד]ניות וכיוצא בהם למתק השתיה שישתה^לט שאכילתם גוררת לו תאוה לשתיה אע"פ שאכילתם טפלה להשתיה והיתה נפטרת בברכתה אם היה אוכל אחר שבירך על השתיה מכל מקום כשאוכל קודם השתיה אי אפשר שיפטר בברכת השתיה שיברך אחר אכילתו כי אסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה^מ בתחלה לכן צריך לברך עליהם ברכה המיוחדת להם^מא.

וכן הרוצה לשתות בבוקר או אחר שינת צהרים ורוצה לאכול מעט תחלה כדי שלא ישתה על לב ריקן אע"פ שאכילה זו היא צורך השתיה וטפלה אליה צריך לברך עליה ברכה המיוחדת לה כדי שלא יהנה מהעולם הזה בלא ברכה^מב:

ח במה דברים אמורים כששותה יין שברכתו בורא פרי הגפן שאי אפשר לברך ברכה זו על המאכל אבל השותה משקה שברכתו שהכל יש אומרים^מג שיברך על המאכל שאוכל תחלה שהכל ולא ברכתו המיוחדת לו שכיון שאכילתו אינה אלא לצורך השתיה וטפילה אליה מברך עליה ברכת השתיה שהיא עיקר.

אבל כל טפל שאין אכילתו טפלה אל העיקר אלא כשאוכל שניהם יחד או הטפל אחר העיקר וכשאוכלו קודם העיקר אין אכילתו טפילה אליו כלל כגון שהביאו אליו פת או מאכל אחר לאכול עם המליח שלא יזיקנו בגרונו או למתק השתיה אחר שישתה וכשבא לאכול ממנו לפני המליח או לפני השתיה אין אכילה זו טפלה אליה כלל צריך לברך עליה ברכה המיוחדת לה ולא ברכת המליח או המשקה אע"פ שהיא שהכל^מד.

לפיכך טוב שיאכל ממנו מעט קודם ברכת המליח או המשקה כדי שיברך עליו ברכה המיוחדת לו ולא יפטרנו בברכה אחרת בתורת טפילה^מה.

ואע"פ שמן הדין אין לחוש לכך שאף שברכת העיקר היא שהכל שהיא ברכה כוללת וברכת הטפילה היא ברכה מבררת ופורטת אין לה דין קדימה על העיקר כיון שאינו אוכל עתה הטפל אלא בשביל אכילת העיקר א"כ קודם שהתחיל באכילת העיקר שעדיין אינו חפץ לאכול הטפל אינו מחויב לאכלו בשביל קדימת ברכתו^מו כמ"ש בסי' רי"א^מז מכל מקום כיון שהעיקר והטפל אין ברכותיהם שוות ואם יברך על העיקר תחילה לא יברך כלל על הטפל ואם יברך על הטפל תחילה יחזור ויברך על העיקר טוב יותר לעשות כן להרבות בברכות כי לעולם ירבה האדם בברכות הצריכות וימעט בשאינן צריכות^מח וזו היא ברכה הצריכה שהרי היא מיוחדת להטפל ולא להעיקר וגם בברכת העיקר אינה מיוחדת אל הטפל אלא כוללת גם את הטפל ולא צוו למעט אלא כשיכול לפטור ב' דברים בברכה אחת המיוחדת לשניהם^מט:

ט במה דברים אמורים כשאין העיקר חביב לו יותר מהטפל^נ אלא שהשעה צריכה לכך לעשות ממנו עיקר כגון שאכל כבר פירות מתוקין ביותר והוצרך לאכול אחריהם מליח לחתך הליחות הנקבצות באצטומכא ואוכל עמו איזה מאכל שלא יזיקנו בגרונו^נא אבל אין המליח חביב עליו ואינו מתאוה לו כלל כמו שאינו מתאוה להמאכל עכשיו אם לא המליח^נב.

או אפילו אם העיקר חביב עליו עכשיו אלא שברוב הפעמים הטפל חביב עליו יותר וא"כ אין קדימה^נג להעיקר כמ"ש בסי' רי"א^נד.

ואצ"ל אם גם עכשיו הטפל חביב עליו יותר אלא שאעפ"כ לא היה אוכלו אם לא שהוצרך לאכול המליח ומפני זה הוא טפל אליו ואף שאעפ"כ אין צריך להקדים הטפל מן הדין אע"פ שהוא חביב כיון שלא היה אוכלו כלל אם לא העיקר^נה מכל מקום כדי להרבות בברכות טוב להקדימו כיון שאין להעיקר דין קדימה מצד עצמו.

ואף אם מצד ברכתו יש לו דין קדימה כגון שברכתו בורא פרי האדמה או בורא פרי העץ וברכת הטפל היא שהכל^נו מכל מקום כיון שאם יברך על העיקר תחילה בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה לא יברך כלל על הטפל שברכתו שהכל נהיה בדברו לא שייך כלל בזה קדימה ויותר טוב להרבות בברכות כמו שנתבאר.

אבל אם העיקר חביב עליו לעולם יותר מן הטפל צריך לברך עליו תחילה שכיון שהוא חשוב ממנו ומוקדם לברכה מחמת חביבות^נז עצמו ולא מחמת ברכתו ראוי הוא לברך עליו ולפטור הטפל בברכתו מחמת טפילתו שזהו עיקר מעלת חשיבותו כשפוטר דבר אחר בברכתו ולא קדימה לבדה שאין בה מעלה כל כך לדברים החשובים מצד עצמן כמ"ש בסי' רי"א^נח.

ואף אם ברכת העיקר היא שהכל וברכת הטפל היא מבוררת ופרטית אין זה מועיל להקדימו כיון שלא היה אוכלו כלל אם לא העיקר^נט.

ואפילו אם עכשיו כשאוכל הטפל עם העיקר הטפל חביב עליו יותר אלא שכשאוכלו לבדו אינו חביב לו כמו העיקר אין לו לברך עליו כלל^ס כיון שכשבא לאכלו לבדו הרי אינו חביב עליו כמו העיקר וכשבא לאכלו עם העיקר הרי הוא טפל אליו וכל עיקר וטפל אף על פי שהטפל חביב מברך על העיקר ופוטר את הטפל הנאכל עמו או אחריו^סא:

י לעולם אין הטפל נפטר בברכת העיקר ואפילו אם הם ב' מינים שברכותיהם שוות אלא כשהיה הטפל לפניו^סב או שהיתה דעתו עליו בבירור^סג בשעה שבירך על העיקר אבל אם אחר הברכה הביאוהו לפניו ולא היתה דעתו עליו בבירור בענין שאם לא היה טפל היה צריך לחזור ולברך אין טפילתו מועלת כלום לפטרו בברכת העיקר לא מברכה ראשונה אע"פ שברכותיהם שוות ועל דרך מה שנתבאר בסי' ר"ו^סד ולא מברכה אחרונה כשאין ברכותיהם [האחרונות] שוות^סה אלא א"כ קבע עצמו על העיקר והוא דבר שקביעות מועלת בו מפני שדרכו בכך כגון פת^סו וכן יין כמ"ש בסי' ר"ו^סז וכן שכר ודבש במדינות אלו כמ"ש בסי' רי"ג^סח.

ומכל מקום מי שאוכל פת או מאכל אחר למתק השתיה ודרכו בכך ברוב הפעמים הרי זה כאילו היתה דעתו עליו^סט.

ואם אין דרכו בכך מברך על הפת שהכל כברכת המשקה שהיא טפילה אליו^ע.

(אבל אין צריך ליטול ידיו תחילה^עא אף אם הוא בענין שצריך לברך עליה המוציא כגון שהיא טפילה לדבר שאין ברכתו שהכל ולענין נטילת ידים לא שייך לחלק בין אם היתה דעתו על הטפל בשעת ברכת העיקר או שנמלך עליו אחר הברכה^עב אלא כיון שאוכלה בתורת טפילה לדבר אחר פטור מנטילת ידים שלא תיקנו לפת אלא כשאוכלה לסעוד הלב שסעודתה רגילה ומצויה תמיד ויש לחוש לסרך תרומה כמ"ש בסי' קנ"ח^עג):

יא וכל טפילה הנאכלת אחר אכילת העיקר אינה נפטרת בברכתו אלא אם כן אוכלה במקום שאכל העיקר ולא שינה מקומו בינתיים מחדר לחדר^עד כמו שלא היתה נפטרת אם לא היתה טפילה מפני שעמידתו ממקומו הוא גמר סעודתו ומה שאוכל אח"כ סעודה אחרת היא כמו שנתבאר בסימן קע"ח^עה.

אלא א"כ היא טפילה לדבר הטעון ברכה לאחריו במקומו שאז אין עמידתו גמר סעודתו כל שלא בירך ברכה האחרונה כמ"ש^עו: