או"ח סימן ריג — מי שיצא אם מוציא אחרים

ריג מי שיצא אם מוציא אחרים ובו ז' סעיפים:

א על כל פירות ושאר אוכלים^א חוץ מפת^ב וכל משקין חוץ מיין^ג אם האוכלים או השותים הם שנים או יותר^ד אחד מברך לכולם אע"פ שלא הסיבו על המטות.

ואפילו בימיהם שלא היה קבע לסעודה בלא הסיבה אם הם אורחים הסועדים אצל בעל הבית^ה וכל אחד שולחן קטן לפניו שאינם יודעים קביעותם יחד עד שהסיבו יחד^ו וכל זמן שלא נקבעו יחד אין אחד פוטר את חבירו בברכתו^ז בפת ויין שהם חשובים ודרכם לקבוע עליהם בהסיבה מפני חשיבותם^ח מכל מקום בשאר דברים שאינן חשובים כל כך ואין דרכם כל כך בהסיבה פוטר אחד את חבירו בלא הסיבה.

ומכל מקום צריך שיהיו קבועים יחד^ט בישיבה ולא בעמידה^י.

ובזמן הזה שאין דרכנו בהסיבה כלל^יא אין חילוק בין פת ויין לשאר דברים שבלא ישיבה גם בשאר דברים אינו פוטר ובישיבה גם בפת ויין פוטר^יב והוא שישבו כולם בשולחן אחד^יג או בלא שולחן במפה אחת^יד בדברים שדרך קביעות אכילתם היא על המפה ודברים שדרך לקבוע עליהן אף בלא מפה כגון יין וכיוצא בו משישבו בקביעות יחד על הספסלים או על הקתדראות^טו זה אצל זה זו היא קביעותם אבל לא כשישבו זה בכה וזה בכה.

במה דברים אמורים ביין הרשות אבל ביין קידוש והבדלה פוטר אחד את חבירו אפילו בעמידה ואפילו אין עומדים במקום אחד אלא כל אחד בביתו שאחד מקדש או מבדיל בביתו ומתכוין להוציא שכנו ושכנו שומע על הכוס שבידו ושותה^טז הואיל והיא חובה ואינה כברכת הנהנין כמ"ש בסי' רע"ג^יז.

ואפילו אם כבר טעם המקדש או המבדיל כמלא לוגמיו ושוב אין השומעים צריכים לטעום אלא למצוה מן המובחר^יח אעפ"כ נפטרים בברכתו אפילו בעמידה שמתוך שהם מצטרפים יחד לצאת ידי קידוש והבדלה מצטרפים ג"כ לצאת ידי ברכת היין^יט.

ויש אומרים^כ שבשאר דברים חוץ מפת ויין אין אחד פוטר את חבירו ואפילו הסיבו שכיון שאין דרכם לקבוע עליהם כל כך אין קביעות מועלת בהם אלא א"כ באו בתוך הסעודה שמתוך שמועלת קביעות להפת מועלת ג"כ לשאר דברים^כא.

ואע"פ שהעיקר כסברא הראשונה^כב נהגו במדינות אלו לברך כל אחד לעצמו בשאר דברים^כג לחוש לסברא האחרונה חוץ משכר ומי דבש לפי שרגילין לקבוע עליהם אף בלא סעודה לפיכך מועלת בהם קביעות כמו ביין^כד.

ומכל מקום אף ביין אם ב' או ג' נכנסים לבית אדם אחד ונותנים להם יין לשתות דרך עראי כל אחד מברך לעצמו^כה אפילו יושבים בשולחן אחד שאין אחד פוטר חבירו בכל הדברים אלא בישיבת קבע על דעת שלא לעקור מיד ממקום זה אפילו לילך לקבוע במקום אחר^כו ואצ"ל אם אין דעתם לקבוע כלל אלא לשתות בדרך עראי:

ב וכל זה בברכה ראשונה^כז שדעתם להתחבר ולקבוע עצמן לאכול ולשתות יחד הרי קביעותם זו מצרפתם^כח להחשב כגוף אחד^כט וברכה אחת לכולם אבל בברכה האחרונה כיון שכבר אכלו והם מתפרדים זה מזה אינן מצטרפים זה עם זה^ל להחשב כגוף אחד וצריך לברך כל אחד בעצמו על הנאת גופו ולא אמרו שיברך אחד לכולם^לא אלא בפת שמברכים עליה ברכת המזון ולא בשאר ברכות אחרונות שאינן חשובות כברכת המזון לומר עליהם נברך בתחילה^לב.

ומכל מקום בדיעבד שבירך אחד ונתכוין להוציא השומעים והם נתכונו לצאת ידי חובתם יצאו^לג אם היו קבועים באכילתם קביעות המועלת לצרפם לברכה ראשונה^לד.

ואם אחד אינו יודע לברך בעצמו יוצא לכתחילה בברכת חבירו^לה שקבע עמו^לו.

ועכשיו שההמון מזלזלים מאוד בברכה אחרונה יש לעשות כן לכתחלה שיברך אחד בקול רם להוציא כל השומעים אע"פ שיודעים לברך בעצמן^לז:

ג כבר נתבאר בסי' קס"ז^לח שברכת הנהנין אינו יכול לברך להוציא חבירו ידי חובתו אלא א"כ גם הוא חייב בברכה זו בין שהיא ברכה ראשונה או אפילו ברכה אחרונה מטעם שנתבאר בסי' קצ"ז^לט ואפילו בדיעבד אם מי שלא נתחייב בברכה זו בירך להוציא השומעים אע"פ שנתכוונו לצאת בשמיעתם וגם ענו אמן לא יצאו^מ שאף שהשומע כעונה^מא מכל מקום כיון שברכתו היתה לבטלה^מב הרי לא שמעו ברכה הגונה^מג:

ד אין אדם יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה אפילו ענה אמן אלא א"כ שמעה מתחילתה ועד סופה^מד ונתכוין לצאת בה ידי חובתו^מה והמברך נתכוין להוציאו^מו.

ואז יוצא ידי חובתו בדיעבד אפילו לא ענה אמן^מז.

(ולדברי האומרים שמצות של דבריהם א"צ כוונה^מח אע"פ שלא נתכוין המברך להוציאו וגם הוא לא נתכוין לצאת בה יצא בין בברכה אחרונה בין בברכה ראשונה^מט כגון מי שנטל פרי בידו לאכלו או מצוה לעשותו וקודם שהספיק לברך שמע ברכה זו מפי אחר המברך לעצמו אין צריך לברך ויש לחוש לדבריהם וליזהר שלא ליכנס בספק ברכה לבטלה^נ):

ה לא הצריכו שיהיו המברך והשומעים קבועים יחד בישיבה אלא בהנאת אכילה ושתיה שכל אחד נהנה בפני עצמו אבל במוגמר שכולם נהנים ביחד מהריח העולה ממנו פוטר אחד את חבירו אפילו בעמידה ואפילו אינן קבועים במקום אחד אלא זה בכה וזה בכה^נא וכן ברכת האור במוצאי שבת^נב.

(ועוד שברכת האור אינה כברכת הנהנין ממש כי היא הנאה כעין חובה ומטעם זה גם בברכת הריח שבמוצאי שבת פוטר אחד את חבירו^נג שלא בקביעות ישיבה^נד אפילו מריחים זה אחר זה ואפילו שלא בשעת הבדלה):

ו כל מקום שאחד פוטר את חבירו בברכת הנהנין מפני קביעותם יחד או מפני שנהנים ביחד מצוה שאחד יברך לכולם ולא כל אחד לעצמו^נה שנאמר ברב עם הדרת מלך^נו.

אבל בברכת המצות אם כל אחד עושה מצוה בפני עצמו אף שכולן מצוה אחת כגון שכל אחד מתעטף בציצית^נז או לובש תפילין הרשות בידם אם רצו אחד מברך לכולם^נח כדי לקיים ברב עם הדרת מלך^נט ואם רצו כל אחד מברך לעצמו

(כדי להרבות בברכות כי לעולם ירבה אדם בברכות הצריכות^ס ואף שהשומע כעונה^סא מכל מקום המברך הוא עיקר^סב שהוא נעשה שליח לכולם להוציאם ידי חובתן^סג וכולם מקיימים מצות הברכה על ידו וכאלו כולם מברכים ברכה אחת היוצא מפי המברך שפיו כפיהם^סד וראוי יותר שיקיים כל אחד ואחד בעצמו מצות הברכה משיקיימנה ע"י שליח^סה שכיון שכל אחד חייב בברכה זו לעצמו הרי זה ריבוי ברכות הצריכות ואינם דומות כלל לחזרת הש"ץ^סו ולברכת הזימון שנתבאר בסימן קצ"ב^סז.

משא"כ בברכות הנהנין כשכולן קבועים יחד שהם נחשבים כגוף אחד^סח נהנה ולכן די להם בברכה אחת כמ"ש בסימן קס"ז^סט אם כן אם יברכו כל אחד לעצמו אינן ברכות הצריכות כלל כיון שהנאת כלם נחשבת כהנאת גוף אחד ע"י קביעתם יחד אלא א"כ תחילת קביעותם היתה על דעת שלא להצטרף לברכה אחת שאז נעשה כאלו לא נקבעו כלל יחד כמו שכתוב בסימן קצ"ג^ע) אבל כשקבעו עצמן סתם נעשו כגוף אחד ואין מעלה כל כך בריבוי הברכות^עא ואף שאין בזה איסור ברכה שאינה צריכה כיון שכל אחד חייב בברכה זו וגם עכשיו ששומעים הם כעונים מכל מקום כיון שאין מעלה בריבוי הברכות צריך שיברך אחד לקיים ברב עם וכו'.

וכן כשכולם נהנים ביחד די בברכה אחת לכולם אף ע"פ שלא נקבעו יחד ואין מעלה כל כך ברבוי הברכות^עב.

וה"ה בברכות המצות^עג כשכולם מקיימים המצוה ביחד^עד כגון שמיעת קול שופר^עה או מגילה מצוה שאחד מברך לכולם בין התוקע או הקורא בין אחד מן השומעים וכן אם יושבים בסוכה אחת.

אבל אם רצו לקיים כל אחד המצוה בפני עצמו ולברך לעצמן הרשות בידם כגון שיקרא כל אחד המגילה לעצמו אם אין שם עשרה^עו או שיתקע לעצמו ומכל מקום טוב שיקרא אחד לכולם לקיים ברב עם הדרת מלך^עז אע"פ שאין חיוב בדבר שאין לחייב אדם שיקיים המצוה המוטלת עליו ע"י שליח כשיכול לקיימה בעצמו^עח וכן בקידוש והבדלה וכל כיוצא בהן:

ז וכל זה כשכל אחד מקיים מצוה שלימה אבל אם בין כולם נעשית מצוה אחת שלימה אחד מברך לכולם בכל ענין ואין רשאים לברך כל אחד לעצמו כגון בני ביתו של בעל הבית שבודקין את החמץ בחדר הבית שלא נשלמה המצוה ולא יצא ידי חובת ביעור חמץ עד שיבערנו מכל חדריו^עט

(ואפילו רבים שעושים מצוה אחת שלימה לאדם אחד שכולן מוטלות עליו חובה כגון שמפרישין חלה מעיסותיו^פ או קובעים מזוזות בפתחיו או מלין את בניו בשעה אחת^פא אין רשאים לחלק אלא צריכין לעשות ביחד כדי שיברך אחד לכולם שכיון שלא יצא ידי חובת מצוה זו עד שיעשה כולם הרי לא נגמר המצוה עד שיעשה כולם ולכן די בברכה אחת ואסור לגרום ברכה שאינה צריכה).

(אבל אם מלין ב' תינוקות של ב' בני אדם רשאים לחלק ולמולם בזה אחר זה ולברך כל אחד לעצמו ונכון לעשות כן מטעם שנתבאר ביו"ד^פב):