סעיף א (א)

הערות

1. 255. סעיף א (א) הט"ז (סק"א) הביא דברי רש"י (ביצה ג ע"ב ד"ה אפילו), שהטעם שהחמירו חכמים לומר שדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל הוא משום דהואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסורו ע"י ביטול. ולקמן (סק"ה) הביא הט"ז טעם נוסף לחומרא זו בשם הר"ן (נדרים נב ע"א), דעד כאן לא פליגי רבנן אר' יהודה דס"ל דמין במינו לא בטיל אלא משום דאיסור והיתר חשיבי כמין בשאינו מינו כיון שזה אסור וזה מותר, אבל בדשיל"מ שאף האסור סופו להיות מותר חשיב מין במינו עם ההיתר, ואפילו באלף לא בטיל (ועפ"ז ביאר שם הטעם דהא דדשיל"מ אינו בטל אינו אלא במינו אבל באינו מינו בטל). וכתב הט"ז שטעם זה הוא נכון מאד. וכתב היד יהודה (פיה"א סק"ו ופיה"ק סק"א), שאף לדעת הר"ן עיקר הטעם הוא טעם רש"י, ולכן הביא הט"ז (בסק"א) טעם זה, אף ששיבח טעם הר"ן. והנה כתב הצ"צ הישן (סי' סט, הובא והסכים עמו בפר"ח סק"ז), שאף ביצת טרפה שנולדה ביו"ט ונתערבה באחרות אינה בטלה, דאף שאיסור טרפה אין לו מתירין, מ"מ איסור יו"ט יש לו מתירין, ושפיר חשיב דשיל"מ לגבי איסור יו"ט. וכתב הפמ"ג (בפתיחה להל' תערובות ח"ג פ"ב), שדין זה תלוי בב' טעמים אלו: לטעם רש"י צדקו דברי הצ"צ, דכיון שיכול לאוכלו למחר ולסמוך על הביטול לענין איסור טרפה לחוד, לא יאכלנו היום ויצטרך לסמוך על הביטול לענין ב' איסורים דטרפה ויו"ט; משא"כ לטעם הר"ן, הרי כיון דאיסור טרפה אין לו מתירין, שוב הויא ביצה זו מין בשאינו מינו עם ההיתר שזה אסור לעולם וזה מותר, ואם נתערבה באחרות בטלה (ודלא כהצ"צ). [ומ"ש שם דנפק"מ גם לענין טעמו ולא ממשו חזר בו בהמשך דבריו, וגם במש"ז (סק"ה) כתב להיפך].
2. 256. וכתב רבנו (או"ח סי' תקיג סעיף ד, גבי ביצה שנולדה ביו"ט): ואם נתערבה בביצים אחרות כולן אסורות באכילה ובטלטול, ואינה בטלה אפי לו באלף ביצים, שהרי למחר היא מותרת בלא ביטול, וכל דבר שיש לו מתירין אפי לו באלף אינו בטל ( ... ) דכיון שיש להם היתר אכילה למחר, אין לסמוך על מה שנתבטלה ביצה האסורה בכמה תערובות ביצים של היתר. ומשמע מדברי רבנו כדעת רש"י, שהטעם שהחמירו בדשיל"מ שאינו בטל הוא משום דכיון שבלאה"כ יש לו היתר אכילה למחר אין לסמוך על הביטול כדי להתירו היום. והנה לענין חמץ בפסח כתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף יח, במוסגר): ואינו נקרא דבר שיש לו מתירין דהיינו לאחר הפסח, כיון שאף לאחר הפסח אין לו היתר אלא ע"י שנתבטל ברוב, שהרי החמץ שהוא עומד בעינו שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. הרי שלדעת רבנו חמץ בפסח לא מיקרי דשיל"מ, אף שלאחר הפסח אין עליו אלא איסור דרבנן, והאיסור שיש עליו עתה פקע ממנו (וראה בזה לקמן סעיף ג וסעיף ד (ד)). ולכאורה כ"ש הוא שביצת טרפה שנולדה ביו"ט לא מיקרי דשיל"מ, שהרי ביצה זו אף למחר אסורה היא מדאורייתא משום טרפה, ודלא כהצ"צ (שהרי לפי סברת הצ"צ, דכיון שיכול לאוכלו למחר ולסמוך על הביטול לענין איסור א' לחוד לא יאכלנו היום ויסמוך על הביטול לענין ב' איסורים, לכאורה כ"ש שכן הוא בדבר שאינו אסור למחר אלא מדרבנן, שאם יכול לאוכלו למחר ולסמוך על הביטול לענין איסור דרבנן לחוד לא יאכלנו היום ויסמוך על הביטול לענין איסור דאורייתא). ונמצא, שאף שדעת רבנו נראה כדעת רש"י בטעם שהחמירו חכמים בדשיל"מ, מ"מ לא ס"ל כהצ"צ בדין ביצת טרפה שנולדה ביו"ט, ודלא כמ"ש הפמ"ג בתחילת דבריו [אמנם בסוף דבריו כתב הפמ"ג לדחות דברי הצ"צ, ונראה דאף מתחילה לא היתה כוונתו אלא דלטעם רש"י ייתכן לומר כדברי הצ"צ, משא"כ לטעם הר"ן, אבל לא להכריח כן]. ונראה לבאר דעת רבנו, דס"ל דלא החמירו חכמים בדשיל"מ אלא במקום שיכול לאוכלו בלא לסמוך על הביטול כלל, דכל שיכול לאוכלו בלא ביטול אין לנו להתירו ע"י ביטול. אבל כל שאף למחר יצטרך לסמוך על הביטול כדי לאוכלו, אפילו אין איסורו למחר חמור כאיסורו היום, מ"מ כיון שסו"ס יצטרך לסמוך על הביטול כדי לאוכלו, יכול לסמוך על ביטול זה גם עתה.
3. 257. (ב) א. כתב המחבר (או"ח סי' תצז סעיף ד): ספק מוכן מותר בי"ט שני, משום דהוי ספק ספיקא. וכן דעת הש"ך (סי' קי סקנ"ו, וכ"מ דעתו כאן בסק"ב) והמנח"י (כלל עד סקכ"א), שספק מוכן ביו"ט שני, כגון ספק ביצה שנולדה ביו"ט שני, מותר משום ס"ס, שמא לא נולדה היום ושמא הוא חול. ועוד הוסיף הש"ך, שאף לדעת המחמירים בשאר ס"ס בדשיל"מ הכא יש להקל, כיון דהאידנא יו"ט שני אינו אלא מנהג. והמג"א (שם סק"ד) נחלק על המחבר, וכתב דספק מוכן ביו"ט שני אסור, דאין זה ס"ס, כיון דיו"ט שני לא מיקרי ספק, דלא חלקו חכמים בשום איסור בין יו"ט ראשון לשני. והביא שכן דעת רש"ל (יש"ש ביצה פ"ג ס"ז). וכן משמע דעת הט"ז (או"ח סי' תקטו סק"ד), וכן דעת עוד אחרונים (הובאו במ"ב שם שעה"צ סק"כ ובכה"ח או"ח שם סק"כ). וכתב רבנו (או"ח סי' תצז סעיף ח, הובא בכה"ח שם): כל דבר שהוא ספק אם הוא מוקצה או אינו מוקצה, כגון מצודות חי' עופות ודגים שהיו פרושות מעי"ט ולמחר מוצא בהם ואינו יודע אם נצוד היום או אתמול, אסורים בין באכילה בין בטלטול עד הערב, בין שהיום הוא י ו "ט א' בין שהוא י ו "ט ב' של גליות, לפי שהמוקצה הוא דבר שיש לו מתירין, לפיכך הולכין בספקו להחמיר (ע יין סי' תקט"ו).
4. 258. ולקמן (סי' תקיג סעיף ד, גבי ביצה שנולדה ביו"ט) כתב רבנו: ואפי לו אם הוא ספק אם נולדה בי"ט או בחול כולן אסורות, כיון שיכול לאכלה למחר בהיתר. בד"א בי ו "ט א', אבל בי ו "ט ב' של גליות יש להתיר התערובת שנתערב בו ספק ביצה שנולדה בי"ט אם הוא צריך לביצים הללו לשמחת י ו "ט, כיון שאף קודם שנתערבה היו כאן ב' ספקות, ספק י ו "ט ספק חול, ספק נולדה בי"ט ספק נולדה בחול. ובקו"א (סק"ב, על מ"ש בפנים להתיר ביו"ט שני): אף שאין זה מפורש בהדיא באחרונים, מ"מ מסתברא להקל בזה, שהרי אנן קיי"ל דס"ס מותר אף בדשיל"מ אם הוא לצורך, כמ"ש רמ"א בי ו "ד סי' ק"י ס"ח בהג"ה ע"ש בש"ך סקנ"ו, ומשמע שם אפי לו אין שם הפ"מ ע"ש בש"ך סקנ"ח. ואף בלא תערובות הי' אפשר להקל לצורך, אלא דמ"מ יש להחמיר מטעם שכתב המ"א בסי' תצ"ז סק"ד די ו "ט ב' אין לו דין ספק, לפי שלא רצו חכמים לחלק בין ראשון לשני ע"ש. ואף שהש"ך בסי' ק"[י] ס"ק נ"ו נראה כחולק ע"ז, הרי כבר השיג עליו הפר"ח שם ודעתו כהמ"א. אבל על ידי תערובות, כיון דהרבה מן הראשונים מקילין אפי' ביו"ט א', פשיטא דיש לסמוך עליהם ביו"ט ב', ואפשר דאף החולקים בי ו "ט א' מודים ביו"ט ב'. ועוד, דהרי הב"ח והט"ז בי"ד סי' ק"ב מקילין אף בי ו "ט א' בב' תערובות. ואף שהש"ך ומ"י חולקין עליהם, מ"מ כיון שהש"ך והמ"י (כלל ע"ד ס"ק כ"א) עצמן ס"ל די ו "ט ב' קיל מספיקא פשיטא דאין להחמיר כלל, ואף לדידן דקיי"ל די ו "ט ב' אין לו דין ספק מ"מ ע"י תערובת יש להקל, דכיון שלא מצינו בשום פוסק שיחמיר בזה בפי רוש אין עלינו לתפוס כל החומרות, ודי לנו להחמיר בי"ט א' אפילו בב' תערובות כדעת הש"ך ומ"י, אבל בי ו "ט ב' יש להקל אפילו בתערובת אחת כהסכמת הב"ח וט"ז וש"ך ומ"י. ועיי ן באחרונים בי ו "ד שכתבו דיש לחלק בין ב' ספקות ע"י תערובות ובין ב' ספקות בגופו, וכ"ש בנ"ד דיש ב' ספקות בגופו, דאף דמחמרינן די ו "ט ב' אין לו דין ספק היינו בלא תערובת, אבל ע"י תערובת יש להקל כיון שהספק הראשון אינו אסור אלא מד"ס, עיין ש"ך סי' ק"י ס"ק ס"ב. ואף שהוא דשיל"מ, הרי פי' רמ"א דלצורך יש להקל אף בדשיל"מ. ולקמן (סי' תקטו סעיף ד, בענין דבר שנעקר מהמחובר בשבת): ואפי' בספק החמירו חכמים אף ביו"ט ב' ש"ג. ואע"פ שיום טוב ב' של גליות אינו אלא מחמת ספק, ונמצא שיש כאן ב' ספיקות להקל, מ"מ כיון שכבר הנהיגו חכמים את כל בני הגולה לעשות ב' ימים הרי הוא כודאי של דבריהם לענין זה שלא להתיר בו ספק מוקצה, שעיקר איסור המוקצה בשבת הוא סייג לאיסורי תורה שלא יעלה ויתלוש כמ"ש בסימן שכ"ב או משום גדר להוצאה כמ"ש בסימן ש"ח, לפיכך החמירו בספיקו אף ביו"ט ב' כדי שלא לחלק בינו לראשון. אבל לענין שאר דברים אין דינו כודאי של דבריהם אלא כספק וכמ"ש. ובמ"מ מצויין למג"א שם.
5. 259. ובקו"א (שם סק"ג, עמ"ש בפנים שעיקר המוקצה בשבת הוא סייג לאיסורי תורה): צריכים אנו לטעם זה לענין יו"ט ב' של גליות, דבספק מוכן אסור כמ"ש המ"א סי' תצ"[ז] סק"ד, ובספק תחומין מותר כמ"ש המ"א סי' תצ"ח סק"ז וסי' זה סקכ"ד. הרי שפסק רבנו להדיא כדעת המג"א, שספק מוכן ביו"ט שני אסור, דיו"ט שני לא מיקרי ספק לענין מוקצה כדי שלא לחלק בינו לראשון, ודלא כדעת המחבר והש"ך. והוא שלא כהכרעת המ"ב (סי' תצז סקי"א) וכה"ח (שם), דבמקום הפ"מ או צורך גדול יש לסמוך על דעת המחבר להתיר. ב-ג . מדברי המחבר כאן משמע שכל ספק ביצה שנולדה ביו"ט ונתערבה באחרות אסורות, אף שאין איסורה אלא מדרבנן. וכן הסכימו רוב האחרונים (ש"ך סק"ב, מג"א סי' תקיג סק"ד, מ"כ ס' התערובות ח"ג פ"ב, פר"ח סק"ב, פמ"ג שפ"ד מש"ז סק"ד וסי' קי מש"ז סקי"א ושפ"ד סקנ"ט, יד יהודה פיה"ק סק"ו ובסי' קי פיה"א סקנ"ה ופיה"ק סקע"ב, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת סק"כ ובכה"ח סק"ג וסי' קי סקקל"ה וסקק"מ ובאו"ח סי' תקיג סק"ג). אמנם באו"ח (ריש סי' תקיג) הביא הב"י דברי המגיד משנה (הלכות שביתת יו"ט פ"א ה"כ) שכתב שדעת הרשב"א (תוה"א בית ד שער ב, דף כה ע"א) והרמב"ם (שם) שספק נולדה ביו"ט שנתערבה באחרות מותרת. וכן בשו"ע (שם סעיף ב) כתב שספק נולדה ביו"ט אסורה, ולא כתב שאם נתערבה באחרות אסורות (כמ"ש בסעיף הקודם לגבי ודאי נולדה ביו"ט). ובמג"א (שם) הקשה על פסק המחבר שם מדבריו כאן, שאסר בספק נולדה ביו"ט ונתערבה באחרות, וכתב ליישב שכוונת המחבר כאן לאסור בספק נולדה ביו"ט שאחר שבת (דאסורה מדאורייתא), אבל ספק נולדה ביו"ט לחוד (שאינה אסורה אלא מדרבנן) ונתערבה באחרות, דעת המחבר להתיר (אמנם דעת המג"א עצמו לאסור אף בזה, כנ"ל). וכן דעת הכו"פ (כרתי סק"ב ופלתי סק"א) ועוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת ובכה"ח שם). ודעת הב"ח (ד"ה ומ"ש ואפילו) שבמקום הפ"מ יש להתיר. וכ"ה מסקנת המ"ב (או"ח שם סק"ה ובשעה"צ סק"ז) וכה"ח (כאן ובאו"ח שם).
6. 260. הרי לנו ג' דעות למעשה בדין ספק ביצה שנולדה ביו"ט ונתערבה באחרות: א) דעת הש"ך ורוב האחרונים לאסור, ב) דעת הב"ח להתיר בהפ"מ, ג) דעת הכו"פ ומשמעות המחבר באו"ח להתיר. ומדברי רבנו (סי' תקיג סעיף ד ובקו"א סק"ב שהובאו לעיל אות א, הובאו גם בדרכ"ת שם ובכה"ח או"ח שם) נמצא, שדעת רבנו כדעת הש"ך ודעימי', שספק ביצה שנולדה ביו"ט ונתערבה באחרות אסורה. אלא שחידש רבנו שאין זה אלא ביו"ט ראשון, אבל ספק נולדה ביו"ט שני ונתערבה באחרות מותרת אם הוא לצורך יו"ט, אף לדעת האוסרים ביו"ט ראשון. ד. הט"ז (סק"ד) כתב, שביצה שנולדה ביו"ט ונתערבה באחרות, וחזרה ביצה א' מהתערובת ונתערבה בביצים אחרות, מותרת התערובת הב' משום ס"ס. וכתב הפמ"ג (מש"ז סק"ד) שכוונתו שדין ב' תערובות הוא כדין שאר ס"ס בדשיל"מ, שדעת המחבר (בסי' קי סעיף ח) להתיר לגמרי (וכן נראה דעת הט"ז גופי' שם סקי"א באיסור דרבנן), ודעת הרמ"א (שם) להתיר אם הוא לצורך. וכן דעת הב"ח (ד"ה ומ"ש ואפילו) והפר"ח (סי' קי סקמ"ג) והכו"פ (סי' קי פלתי סקכ"ז) ועוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת סי' קי סקקצ"ג ובכה"ח סי' קי סקקל"ב ובאו"ח סי' תקיג סק"ז), שב' תערובות מיקרי ס"ס אף בדשיל"מ, ודינו כשאר ס"ס (שלדעת המחבר מותר לגמרי ולדעת הרמ"א מותר אם הוא לצורך). ונראה שכן נוטה דעת החוו"ד (חידושים סק"א) שכתב דעת המתירים בסתם. והש"ך (סק"ב ובסי' קי סקנ"ו וסקנ"ח) כתב שאין להתיר בב' תערובות אלא בהפ"מ (ולא כשאר ס"ס שהוא מותר אף בדשיל"מ). וכן דעת עוד אחרונים (מג"א סי' תצז סק"ד, מנח"י כלל מג סק"א, יד יהודה סי' קי פיה"א סקנ"ה ופיה"ק סקע"א, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת שם). ורבנו (או"ח סי' תקיג בקו"א סק"ב, הובא לעיל אות א) כתב להדיא להחמיר בב' תערובות כדעת הש"ך ודעימי', ודלא כהב"ח והט"ז (ונראה דהיינו אם אין הפ"מ, אבל בהפ"מ מותר, כמ"ש הש"ך להדיא). וראה לקמן סי' קי סעיף ח (ב).
7. 261. (ג) כדעת המחבר, שדשיל"מ שנתערב באינו מינו בטל כשאר איסורים, הסכימו כל האחרונים (ט"ז סק"ה, ש"ך סק"ג וסק"ד, מ"כ ס' התערובות ח"ג פ"ב, פר"ח סק"ג וסק"ד, כרתי סק"ג ופלתי סק"ב, ושאר אחרונים). והנה הרי"ף (חולין דף לב ע"ב ברי"ף) כתב דפת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאכלה בכותח, דהויא דשיל"מ כיון דמצי למיכלה בלא כותח (וראה לעיל (ח"א) סי' סט סעיף יד, דלדידן לא חשיב זה כלל דשיל"מ). ומשמע דעתו שדשיל"מ אינו בטל אף מין בשאינו מינו, שהרי ריח הצלי הוא מין בשאינו מינו לגבי הפת. וכ"כ הרשב"א (בתשובה ח"א סי' תק, הובא בכס"מ הל' מאכלות אסורות פט"ו הי"ב) בדעתו [אלא שהר"ן (נדרים נב ע"א) כתב דהיינו דוקא בדשיל"מ כי האי דהשתא נמי אית בי' התירא, אבל דשיל"מ שאין לו היתר אלא למחר בטל מין בשאינו מינו]. וכן דעת הרדב"ז (שו"ת ח"ב סי' תריז), שדשיל"מ אינו בטל אף בשאינו מינו. וכתב רבנו (או"ח סי' תקיג סעיף ו, גבי ביצה שנולדה ביו"ט שאינה בטלה): וכל זה כשנתבשלה עם ביצים אחרות, אבל אם נתבשלה עם בשר או שאר מיני תבשילין, אפילו נימוחה כל הביצה ונבללה בתבשיל, אם יש בתבשיל ס' כנגדה מותר לאכלו בו ביום אע"פ שיש בו ממשו של איסור שי ש לו מתירין, לפי שלא החמירו בדבר שיש לו מתירין אלא כשנתערב מין במינו כמ"ש בי ו "ד סי' ק"ב, ע"ש הטעם. ובקו"א (סק"ג): אפי' נימוחה כו'. כ"כ המ"א, והוא פשוט, דכיון שהוא שלא במינו אף שיש שם ממשות האיסור בטל אם אינו בא לתקן את הקדרה. הרי שכתב רבנו כדעת המחבר ושאר אחרונים, דלא אמרינן שדשיל"מ אינו בטל אלא במין במינו, אבל במין בשאינו מינו בטל כשאר איסורים (ומ"ש "ע"ש הטעם", כנראה כוונתו לטעם שהביאו הט"ז סק"ה והש"ך סק"ד בשם הת"ח, ולא לטעם שהביא הט"ז שם בשם הר"ן, שאין כן דעת רבנו, כדלעיל אות (א)). ועוד כתב שדין זה הוא אפילו נימוחה כל הביצה ונבללה בתבשיל (ולא רק אם הביצה היא בעין ולא נפלט ממנה אלא טעמה). וכ"כ עוד אחרונים (הובאו בכה"ח או"ח סי' תקיג סק"י, ושם הובאו גם דברי רבנו, וציין לשם כאן בסק"ז).
8. 262. והנה כתב הב"י (או"ח סי' שלה), שיש מתירין להניח בשבת כלי עם מים תחת הדלף של יין הנוטף מן הגיגית, דאמרינן קמא קמא בטיל, ואין היין הנוטף אוסר את מה שבכלי, ונמצא שאין בזה משום מבטל כלי מהיכנו. וכתב ע"ז הב"י דיש לפקפק בהוראה זו, דיין זה הוא דשיל"מ, וכל דשיל"מ אפילו באלף לא בטיל. והקשה בד"מ סק"א, דהא קיי"ל דלא אמרינן דשיל"מ אפילו באלף לא בטיל אלא במין במינו, אבל במין בשאינו מינו שפיר בטיל. וכן הקשה בפמ"ג שם (א"א סק"ה) על העו"ש שכתב כהב"י. ורבנו כתב (או"ח סי' שלה סעיף ד, בדין היין הנ"ל): ואם הוא רוצה יכול ליתן כלי עם מים תחת יין הדולף כדי שיתבטל היין במים ראשון ראשון ( ... ) ואף שיין זה הוא דשיל"מ אעפ"כ הוא מתבטל במים, שלא אמרו דשיל"מ אינו בטל אלא כשנתערב מין במינו אבל לא בשאינו מינו, כמ"ש בי ו "ד סי' ק"ב. ואולי יש לבאר דעת הב"י, דס"ל דהא דדשיל"מ בטל מין בשאינו מינו היינו דוקא כשאין כאן אלא פליטת טעמו, אבל אם האיסור עצמו נתערב ונבלל בהיתר אינו בטל אפילו מין בשאינו מינו (ודלא כמ"ש רבנו). ולהכי יין במים אינו בטל, כיון שהיין עצמו מתערב במים. ומש"ה לא חש רבנו לדעת הב"י, כיון שפסק (בסי' תקיג) שאפילו אם נימוחה כל הביצה ונבללה בתבשיל מותר, וה"נ ביין במים.
9. 263. (ד) א. הט"ז (סק"ו) והש"ך (סק"ו) פירשו הטעם לדין הרמ"א, דהיינו לפי שכל דבר שצריך זה לזה, כגון מים ומלח בעיסה, חשיב מין במינו (וכ"כ הב"י ד"ה משמע), וה"נ הכא כשנתנוהו לתקן הקדרה חשיב מין במינו, ואינו בטל בדשיל"מ. וכ"כ הרמ"א להדיא בת"ח (כלל עד דין ב). וכדעת הרמ"א הסכימו רוב האחרונים (ט"ז וש"ך שם, פר"ח סק"ה, כו"פ כרתי סק"ה ופלתי סק"ג, מ"כ ס' התערובות ח"ג פ"ב בתירוץ הב', מנח"י כלל עד סק"ו, פמ"ג או"ח סי' תקיג מש"ז סק"ד בדעת הט"ז, חוו"ד חידושים סק"ד, וכן נראה מסתימת שאר אחרונים). ורש"ל (פכ"ה ספ"ח) נחלק על דין זה, וכתב שהעיקר דלא אמרינן כלל שדבר שנתנוהו לתקן הקדרה חשיב מין במינו, ואין תבשיל שנתנו בו ביצה נאסר אא"כ ניכר טעמא וחזותא מאותה ביצה האסורה, דאז אינו בטל אף בשאר איסורים ולא משום דשיל"מ. ובפמ"ג (באו"ח מש"ז שם) כתב שכן משמע מלשון המחבר (שם). וביד יהודה (פיה"א סק"ט ופיה"ק סקי"א) הכריע, שבמלח ותבלין יש להחמיר ולומר דחשיבי מין במינו, אבל שאר דברים שנותנים לתקן הקדרה כגון ביצה לא חשיבי מין במינו ובטלים (אא"כ הביצה האסורה נותנת טעם בפ"ע, כמ"ש רש"ל). הרי לנו ג' דעות בדין דברים הצריכים זה לזה אם חשובים מין במינו לענין דשיל"מ: א) דעת הרמ"א ודעימי' דכולהו חשיבי מין במינו, ב) דעת היד יהודה דלא חשיבי מין במינו אלא מלח ותבלין, ג) דעת רש"ל דאף מלח ותבלין לא חשיבי מין במינו.
10. 264. וכתב רבנו (או"ח סי' תקיג סעיף ז, גבי ביצה שנולדה ביו"ט שאם נתערבה מין בשאינו מינו בטלה): ב מה דברים אמורים, כשלא נתנה בקדרה כדי לתקן את התבשיל אלא כדי שתתבשל בקדרה זו עם התבשיל ויאכלנה בפ"ע, אבל אם נתנה בקדרה לתקן התבשיל, כגון ללבנו או שמילאה בתרנגולת עם תערובת שאר מינים, אע"פ שיש בתערוב ת ס' כנגדה אינה בטלה, אע"פ שבביצה זו בלבד אין בה כדי לתקן התבשיל ולא ללבנו אלא ע"י שמערב עמה דברים אחרים, מ"מ כיון שהיא באה בתבשיל לתקנו הרי היא נחשבת מין א' עם התבשיל, וכבר נתבאר שכל דשיל"מ שנתערב מין במינו אינו בטל אפילו באלף אע"פ שאין טעמו נרגש כלל. הרי שכתב רבנו להדיא כדעת הרמ"א, שביצה שנתנוה בקדרה כדי לתקן הקדרה חשיבא מין במינו, ואינה בטלה אפילו אינה נותנת טעם בפ"ע כלל, ודלא כרש"ל והיד יהודה. ב. הט"ז (סק"ו) כתב שדברי הרמ"א הם בדרך לא זו אף זו, דלא מיבעיא לבנו בו מאכל דעביד לחזותא וטעמא, אלא אפילו נתנוה לתקן הקדרה, שאין כאן אלא טעמא לחוד, אינה בטלה. וכן משמע דעת הש"ך (סק"ה וסק"ו, וכן הבין בדעתו הפמ"ג בשפ"ד סק"ו), וכן דעת היד יהודה (פיה"א סק"ח) בדעת הרמ"א (אף שהוא גופי' לא ס"ל לדין זה כלל, כדלעיל אות א). וכן הכרעת הדרכ"ת (סקל"א) וכה"ח (סקי"א ובאו"ח סי' תקיג סקט"ז) והמ"ב (שם סק"ט). והמג"א (סי' תקיג סק"ז) דייק מלשון המחבר שם (סעיף ג) דלא אמרינן דאינה בטלה אלא היכא דאיכא תרווייהו חזותא וטעמא, אבל אם אינו ניכר במראה אלא בטעם לחוד בטל. וכתב רבנו (או"ח סי' תקיג בקו"א סק"ד, על מ"ש בפנים סעיף ז שהובא לעיל אות א, הובא בדרכ"ת שם): הנה המ"א כ תב אם אינו ניכר במראה בטל בס' אע"פ שבא לתקן הקדרה כמו מים ומלח בעיסה עכ"ל. והנה אף אם נודה להמ"א שזהו כוונת הש ו "ע, מ"מ כאן אינו עיקר מקום ביאור דיני דשיל"מ, ובי ו "ד סי' ק"ב ששם עיקר מקומם וגם דבתרא הוא חזרו בהם הרב"י ורמ"א. וז"ל הב"י שם, בפ"ב דביצה משמע כי כל דבר שצריך זה לזה כגון מים ומלח בעיסה חשוב מין במינו ואפילו באלף לא בטיל, וכ"כ רי"ו בשם המפרשים עכ"ל, ולא הביא שום חולק ע"ז. וכתב ע"ז רמ"א בד"מ, וכ"כ הר"ן והיא סברת התוס' וכ"כ מהרא"י עכ"ל. וכ"כ שם בהגהותיו, וכ"כ הב"ח וט"ז וש"ך לפסק הלכה, וכ"כ הפר"ח, וכ"כ הרשב"א בתשובה הביאה הכ" מ בפט"ו מהמ"א, וכ"כ הרמב"ן בפסחים, וכ"כ המ"א עצמו סי' שצ"ז סק"ט, וכ"כ בחידושי רשב"א פ"ה דנדרים, וכ"כ רש"ל ב' ר' שמחה הביאו ב"י א"ח סי' שי"ח, וכ"כ המ"א וט"ז שם, וא"כ פשיטא דהכי נקטינן. ואף שהר"ן בנדרים דנ"ב תירץ קושית התוס' פ"ב דביצה בע"א, מ"מ אנן לא קיי"ל כתירוצו, כמ"ש הת"ח כלל ע"ד דין ז', וכ"כ ט"ז וש"ך בסי' ס"ט וסי' ק"ב, וכ"ה הסכמת רוב הראשונים וכל האחרונים. הרי שס"ל לרבנו שהעיקר כדעת הט"ז שאף בנתנוה לתקן הקדרה לחוד ולא לחזותא חשיבה מין במינו ואינה בטלה (ודלא כהמג"א בסי' תקיג).
11. 265. ג. היד יהודה (בפיה"א סק"ט ובפיה"ק סקי"א) כתב, דלכאורה אין נפ"מ כ"כ אם אמרינן דדבר שבא לתקן הקדרה חשיבא מין במינו לענין דשיל"מ (כדעת הרמ"א) או לא (כדעת רש"ל דלעיל אות א), דממ"נ, אם הוא מתקן את הקדרה הרי אסור משום מידי דעביד לטעמא אף בדבר שאין לו מתירין, ואם אינו מתקן את הקדרה הו"ל מין בשאינו מינו ובטל אף בדשיל"מ. ולמסקנא כתב דנ"מ היכא דתיקן בכמה ביצים שא' מהם נולדה ביו"ט, אבל כל ביצה בפ"ע אין בה כדי לתקן, דהשתא בלא דשיל"מ אין כאן איסור דהו"ל זוז"ג, אבל לדעת הרמ"א דדבר שבא לתקן חשיב מין במינו שוב חשיבי כל הביצים מין במינו ואסור משום דשיל"מ. וכעין זה כתב ביד אברהם (לרמ"א כאן). ומשמע דעתו דהיינו דוקא כשתיקן בכמה ביצים, אבל אם תיקן בביצה האסורה בצירוף עם ד"א בטלה אף לדעת הרמ"א. ונראה טעמו, דלא אמרינן שהמתקן הוא מין במינו עם התבשיל אלא כשהמתקן הוא כולו מין א', דאז כל אותו מין ביחד נעשה מין א' עם התבשיל, אבל כשהמתקן הוא מב' מינים לא אמרינן שכולו ביחד נעשה מין א' עם התבשיל, אלא צריך שכל מין בפ"ע יהי' מין א' עם התבשיל, וכיון שכל מין בפ"ע אין בכוחו לתקן לא חשיב מין במינו ובטל. וכתב רבנו (בקו"א שהובא לעיל אות ב, בהמשך למובא שם): והך בא לתקן אין פי רושו שיש בו כדי לתקן, דאל"כ בלא זה שהוא דשיל"מ נמי לא בטיל, כיון שמתקן את התבשיל דהיינו שמבשל [ נראה דצ"ל: שמבשם] כמ"ש הב"י וד"מ כאן ובי ו "ד סי' ק"ב ובט"ז שם סק"ט, ולא גרע ממתבל שיש בו כדי לתבל, ואפי לו שמן הוא בכלל זה אם מתבל בו קדרתו, כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה פ"ב דערלה והסכים עמו לפסק הלכה הפר"ח סי' צ"ח ס"ק כ"ד, ואף הט"ז שם דמיקל אם נפל שומן לתוך התבשיל לבטלו בס' והסכים עמו המ"י כלל פ"ה ס"ק ס"א, היינו אם נפל מאליו, אבל אם נתנו כדי לבשם התבשיל פשיטא דאינו בטל כמ"ש הרמב"ם ופר"ח, דאל"כ היאך מתורצת קושית הט"ז מביצה ע"ש, א לא ודאי דאם נתן הביצה בתבשיל לתקנו ויש בה כדי לתקן אינה בטלה אפילו בדשאל"מ, כדמשמע בהדיא במרדכי פ"ק דביצה ב' ראבי"ה (עיי ן בפר"ח סי' ק"ב סק"ה ובט"ז שם סק"ט ובסי' צ"ח ס"ק י"א ובמ"י כלל ע"ד סק"ה). ועוד שהוא דבר שא"א, כיון שיש ס' כנגדה היאך אפשר שתתן טעם, הרי כלל אמרו בכל האיסורין שהם בטלין בס', ואף ביצה בכלל כמ"ש כאן ס"ג ובי"ד סי' פ"ו, והטעם משום שאינה נ"ט אלא עד ס' כמ"ש בי"ד סי' צ"ח, וכיון שאינה נ"ט היאך אפשר שהיא בלבדה תתקן התבשיל, אע"כ מיירי עם הצטרפות שאר מינים של היתר. וכ"מ בהדיא בב"י סי' שי"ח ב שם ש"ל דאף שאין במלח זה לבדו כדי ליתן טעם בתבשיל אעפ"כ נקרא מין במינו לענין דשיל"מ, והעתיקוהו האחרונים שם. ונמצא דעת רבנו שאף כשאין הביצה מתקנת אלא בצירוף מין אחר חשיבא מין במינו עם התבשיל (ולא רק כשמתקנת בצירוף ביצים אחרות, כמ"ש היד יהודה).