אוצר החסידיםפסקי אדמו"ר הזקן בהלכות איסור והיתרסימן סטסעיף יג

סעיף יג

ואם שרו אותו במים תוך ג' ימים, יכול להשהותו עוד שלשה ימים אחרים פחות חצי שעה.

וכתב הט"ז דבדיעבד מהני אפילו בהעברת מים בעלמא אם הי' הבשר מנוקר, ומשמע דבבשר שאינו מנוקר לא מהני העברת מים אפילו בדיעבד. ובשו"ת משאת בנימין כתב שגם בבשר שאינו מנוקר מהני בדיעבד העברת מים בעלמא. ⁴⁹

ורבנו כתב שבמקום הפסד מרובה יש להתיר בהעברת מים בעלמא אפילו בבשר שאינו מנוקר, ע"י שרי' בפושרין כשעה ושתים קודם המליחה ⁵⁰ (ועפ"ז הוסיף הצ"צ להקל בהפ"מ אף בלא העברת מים כלל, ע"י שרי' בפושרין קודם המליחה וחליטה ברותחין אחרי המליחה). ⁵¹

ובטעם הדבר יש לומר, דכיון שאין טעם השרי' כאן לרכך הבשר אלא רק להציל שלא יתקשה, לא בעינן (בדיעבד) שרי' ממש וסגי בהעברת מים בעלמא. ⁵²

סעיף יד

בשר ששהה שלשה ימים בלא מליחה ונתערבה אותה חתיכה בחתיכות אחרות, בטלה ברוב ומותר לבשל כולן, ואפי' היתה ראוי' להתכבד.

וכתבו הש"ך והט"ז, דהטעם דבשר ששהה ג"י בלא מליחה בטל ולא אמרינן דהוי דבר שיל"מ כיון שמותר לצלי, הוא משום דלא מיקרי דשיל"מ היכא דאינו ניתר לאותו דבר שנאסר (והכא לקדרה אינו ניתר לעולם, ולצלי לא נאסר מעולם). ⁵³

וכן דעת רבנו, כדעת הש"ך והט"ז דהיכא דאינו ניתר לאותו דבר שנאסר לא מיקרי דשיל"מ (ודלא כהחולקים).

סעיף טז (א)

אין מולחין אלא בכלי מנוקב או על גבי קשין וקיסמין, או במקום מדרון בענין שאם ישפך שם מים יצאו מיד.

ונחלקו המג"א והא"ר בדין עור, שדעת המג"א שדינו כדין כלי שאינו מנוקב ואין למלוח עליו אלא כשהוא מונח בשיפוע, ודעת הא"ר שדינו כדין כלי מנוקב. ⁵⁴

ודעת רבנו כדעת המג"א, שאין למלוח בשר ע"ג עור אלא כשהוא מונח בשיפוע.

(ב)

ואם מלח בכלי שאינו מנוקב אסור להשתמש באותו כלי בדבר רותח.

וברמ"א: ואם נשתמש בו בעי קליפה אם הוא דבר יבש, ואם הוא דבר לח בעינן ששים נגד קליפה מן הקערה.

וכתב הש"ך דגם היכא דהקערה חמה סגי בכדי קליפה, כיון דכל בליעתו מתחילה לא היתה אלא כ"ק, דכבישה כדי שירתיח אינו מבליע אלא כ"ק.

והפמ"ג כתב בדעת הדרישה דכבישה כדי שירתיח מבליע בכל הכלי. ⁵⁵

וכן דעת רבנו, דכבישה כדי שירתיח מבליע בכל עובי הכלי, וא"כ הכא בקערה חמה בעינן ס' כנגד כל הקערה.

(ג)

ברמ"א: ואם הוא דבר לח בעינן ששים נגד קליפה מן הקערה.

וכתב הש"ך דסתם כלי יש במה שבתוכו ס' כנגד קליפת הכלי, אבל בקערה שהיא רחבה ואינה גבוהה מסתמא ליכא ס'. ⁵⁶

וכן משמע דעת רבנו דסתם כלי יש במה שבתוכו ס' כנגד קליפתו, אבל לא כנגד כל עובי דפנותיו ושוליו. ומשמע שאפשר שיהא במה שבתוך הכלי ס' כנגד עובי הדפנות לבד. ⁵⁷

ועפ"ז יש מקום לומר שאף שבכלי פעמים שיש במה שבתוכו ס' כנגד כולו (כגון שהוא רחב ונחושתו דק), בקערה לעולם אין במה שבתוכה ס' אפילו כנגד קליפתה.

(ד)

ברמ"א: אבל מותר לחזור ולמלוח בה בשר לאחר שנקבוה, או אפילו בלא נקיבה אם הבשר שהה במליחתו והודח.

וכתב הש"ך הטעם משום דאין מליחה לכלים להפליט מה שנבלע בהן, ואפילו בכלי חרס.

ונחלקו אחרונים אם אף בבליעה שע"י בישול אמרינן דאין מליחה לכלים. ⁵⁸

ובדעת רבנו:

א. הטעם שאין מליחה לכלים הוא משום שהכלי קשה ואין כח במלח להפליט ממנו. ועפ"ז נראה שדעת רבנו כדעת הש"ך, שאף בכלי חרס אין מליחה לכלים (ודלא כהחולקים). ⁵⁹

ב. אין מליחה לכלים אף בבליעה שע"י בישול.

(ה)

ברמ"א: אבל מותר לחזור ולמלוח בה בשר (...) אפילו בלא נקיבה, אם הבשר שהה כבר במליחתו והודח.

וכתבו הש"ך והט"ז דלא אמרינן דליתסר מטעם כבישה כדי שירתיח, דגבי כלי אין דין כבוש כדי שירתיח, דלעולם אין מליחה מפליט כלי. ⁶⁰

ודעת הדרישה דכבישה כדי שירתיח מפליט אף מכלי. ⁶¹

ודעת רבנו כדעת הש"ך, דכבישה כדי שירתיח אינו מפליט מכלי (ודלא כהדרישה).

הערות

49. סעיף יג הט"ז (סקל"ג) הביא בשם או"ה דלכתחילה בעינן דוקא שרי' ולא סגי בהעברת מים בעלמא, ובדיעבד אם הבשר מנוקר סגי בהעברת מים בעלמא. ומשמע שבבשר שאינו מנוקר לא מהני העברת מים בעלמא אפילו בדיעבד. וכ"כ הפמ"ג (מש"ז סקל"ג ושפ"ד סקנ"ג), דבבשר מנוקר מהני בדיעבד אפילו בהעברת מים בעלמא, ובאינו מנוקר לא מהני. וכן פירש שם דעת הת"ח (שהביא הש"ך סקנ"ג). ובשו"ת משאת בנימין (סי' קח, הובא בפמ"ג שפ"ד שם) כתב דאין לחלק בין מנוקר לאינו מנוקר, ובתרווייהו סגי בדיעבד בהעברת מים בעלמא. וכן נראה דעת השארית יהודה (סק"פ), וכן דעת היד יהודה (פיה"א סקנ"ז ופיה"ק סקפ"ח). וכן משמע משו"ת טוב טעם ודעת (מהדורא תליתאי סי' קמד), דכתב שלכתחילה לא סגי בהעברת מים בעלמא ויש לשרותו חצי שעה, ומשמע דבדיעבד סגי בהעברת מים בעלמא (ומדרכ"ת סקרל"ח נראה שהבין מדברי הטוטו"ד כדעת הט"ז, וצ"ע שהרי לא כתב שם להחמיר אלא לכתחילה).
50. ובתורת יקותיאל (סק"ד) כתב לאידך גיסא, דבין במנוקר ובין באינו מנוקר לא סגי בהעברת מים בעלמא אפילו בדיעבד, ובעינן עכ"פ שרי' קצת (ובאינו מנוקר צ"ע גם בזה אי מהני). ושם הקשה על דעת הט"ז ודעימי' דמהני העברת מים בעלמא, דכיון שטעם השרי' הוא לרכך הבשר, מאי שנא מהדחה ראשונה שקודם מליחה שהוא ג"כ לרכך הבשר (לחד טעמא), והתם לא מהני העברת מים בעלמא ובעינן לכה"פ שרי' קצת. ובשו"ת תשואות חן (סי' כ, הובא בשו"ת צ"צ יו"ד סי' נו) כתב לתרץ קושייתו בב' אופנים: הא', דבהדחה שקודם מליחה בעינן לרכך מה שכבר נתקשה, והעברת מים בעלמא אינה מרככת, משא"כ הכא לא בעינן לרכך אלא להציל שלא יקשה כשיעברו הג"י, ולזה מהני אפילו העברת מים בעלמא (וכ"כ ביד יהודה פיה"א שם); והב', דכיון שהדחה זו אינה אלא חומרת הגאונים סגי בהעברת מים בעלמא אפילו לרכך. הרי לנו ג' דעות בדין בשר ששהה ג' ימים ע"י העברת מים בעלמא: א) דעת הט"ז דבמנוקר שרי ובאינו מנוקר אסור, ב) דעת המש"ב דבתרווייהו שרי, ג) דעת התורת יקותיאל דבתרווייהו אסור. ובשו"ת רבנו (סי' יז) איתא: בשר שלא הי' מנוקר מגידי הדם ושהה ג' ימים בלא מליחה וקודם כלות הג' ימים שפכו עליו מים בהעברה בעלמא והי' הפ"מ, זו שאלה נשאלה מהרב המנוח ר' בנימין ז"ל שהי' מ"ץ בליבאוויץ מן אדמו"ר הגאון ז"ל, והשיב תחלה בעל פה שאין הפסד בזה לבשלו אחר שיצלהו מעט כחצי צלייתו. אך אח"כ כשנתוודע להרב השואל הנ"ל שיש הפ"מ בדבר, שהבשר עולה ערך על שבעים רוב"ל והבשר הי' שמן מאוד ויתקלקל בצלי' ואז הי' זמן העינוי שלהם, חזר השואל וכתב לאדמו"ר ז"ל נ"ע עוד בזה וז"ל, והנה הט"ז אוסר בהעברה בעלמא אם לא הי' מנוקר, אך המ"ב ביאר בתשובה דמהני אפי' לא הי' מנוקר, והגש"ד בשם הגאונים מתיר לשרותה בפושרין ולמולחה אפי' אחר ג' ימים, עכ"ל השואל הרב ר' בנימין הנ"ל. וזה אשר השיב לו רבינו הגאון ז"ל במכי"ק, במנחת יעקב (כלל ד' סק"ד) סתר דעת המ"ב במהרי"ל, ואעפ"כ מחמת ההפסד מרובה יש להתיר לבשל ע"י שרי' בפושרין כשעה ושתים קודם המליחה וגם לנקר חוטי הדם היטב היטב קודם המליחה ואחרי השרי' בפושרין דוקא, לרככם תחלה ולהסירם אח"כ קודם המליחה, שניאור זלמן. ונמצא, שבמקום הפסד מרובה מיקל רבנו דסגי בהעברת מים בעלמא (כדעת המש"ב ודעימי') ע"י שרי' בפושרין כשעה ושתים קודם המליחה (ע"י צירוף דעת הגש"ד המתיר בזה), ושלא במקום הפסד מחמיר (כהט"ז ודעימי').
51. ונראה שבבשר מנוקר מותר אפילו בלא הפ"מ כמ"ש הט"ז (שהרי מדברי רבנו משמע שהטעם שאינו מתיר בלא הפ"מ הוא כיון שהמנח"י סתר דעת המש"ב, וזה אינו אלא בבשר שאינו מנוקר). אמנם בשו"ת צ"צ (שם) כתב דאפשר שאף בבשר מנוקר מגידי הדם הי' רבנו מצריך גם שרי' בפושרין (ועיי"ש בארוכה בנדון דידי' דאווזות ששפשפו אותן בשלג תוך ג"י, דמסיק ששפשוף זה הוא כהעברת מים ויש להתיר בהפ"מ ע"י שרי' בפושרין כדברי רבנו). ובפס"ד להצ"צ (כאן סק"י) כתב, דע"פ תשובה זו יש ללמוד להקל בהפ"מ אף בלא העברת מים כלל, ע"י שרי' בפושרין קודם המליחה ובישול הבשר אח"כ ע"י חליטה ברותחין, דהא דלא סמכינן אחליטה בלא מליחה היינו מחומרא, אבל ע"י שרי' בפושרין ומליחה יש להקל בהפ"מ. והנה, בפת"ש (סקכ"ט) ובגליון מהרש"א הביאו דברי המג"א (סי' שכא סק"ז וסי' תק סקי"ג), דאם חל יום ג' בשבת אסור לשרותו, וביו"ט מותר אם נקרו מעיו"ט. וכתב שם במג"א (בסי' שכא) ג' טעמים לאיסור השרי' בשבת: א) משום תיקון הבשר שמרככו, ב) משום שאסור לטלטלו, ג) משום מכין לצורך חול (וג' טעמים אלו אינם שייכים ביו"ט). ואפי' ע"י נכרי כתב דאסור, דליכא פסידא כ"כ דיכול לאכלו ע"י צלי. ולאידך הובא כאן בפת"ש ובגליון מהרש"א דעת הנוב"י (שו"ת נוב"ת סי' כז) להתיר גם בשבת היכא שאינו ראוי כ"כ לצלי כלבישול ע"י נכרי, ואם א"א אפי' ע"י עצמו. ועל טעמי המג"א השיב דס"ל דכל בשר מותר בטלטול בשבת משום דחזי לאומצא, ומשום מתקן לבד אין לאסור (והטעם כתב שם סי' צח, דהיכא דראוי לבו ביום אין בו גם משום תיקון). והטעם שאין בזה משום מכין לא פירש, ולכאורה כוונתו דכיון שראוי לבו ביום אין בו גם משום הכנה, וכמו בירקות (אף שיש לחלק בין תיקון להכנה). ובדג"מ (למג"א שם) כתב דלדברי המג"א בעופות דרכיכי מותר, דכיון דראויין לאכילה ביומי' מותרין בטלטול וגם לא מיקרי הכנה וכדמתיר שם בירקות. וכתב דיש לחלק כיון דבשר אין דרכו לאכלו כך, והסיק להתיר בהפסד (כגון באווזות פטומות שאם יצלם יפסיד השומן) ע"י נכרי ואם א"א אפי' ע"י ישראל. וכן במ"ב (סי' תק בבה"ל) הביא דעת אחרונים להקל אפי' בבשר שור, אלא דלכתחילה יש ליזהר לעשותו ע"י נכרי. וכתב ביד יהודה (פיה"א שם), ע"פ סברתו הנ"ל שהשרי' אינה מרככת הבשר אלא רק מצילה שלא יתקשה (דלהכי מהני העברת מים בעלמא), שיש מקום לומר שאין בשרי' בשבת משום מתקן, כיון שאין השרי' עושה שום פעולה בבשר עתה, אלא רק מצילה על העתיד. ורבנו כתב (או"ח סי' שכא סעיף ו): אסור להדיח בשר שלא נמלח שחל יום שלישי להיות בשבת כדי שלא יאסר לבישול, לפי שהוא אסור בטלטול אם הוא בשר קשה שאינו ראוי לכוס אותו, כמ"ש בסי' ש"ח. ואפי לו אם הוא רך שראוי לכוס אין להקל, שכיון שאינו רוצה לאכלו היום יש איסור בהדחתו משום שטורח משבת לחול. ואינו דומה לירקות שראויים היום לאכילת כל אדם ואינו ניכר כלל שטורח משבת לחול כי שמא יאכלם היום, משא"כ בשר חי שאינו ראוי לכוס אלא למי שדעתו יפה וגם אין דרכו כלל לכוססו חי אלא לבשלו, וניכר הדבר שטורח משבת לחול. ואפי' ע"י נכרי אין להקל, שאף שהתירו במקום הפסד מרובה לעשות ע"י נכרי כל דבר שאינו אלא משום שבות כמ"ש בסי' ש"ז, מ"מ כאן אין הפסד כ"כ אם לא ידיחנו, שיוכל לאכלו צלי. וגבי יו"ט כתב רבנו (או"ח סי' תק סעיף כ): בשר מנוקר ששהה בלא מליחה ב' ימים קודם יו"ט ויום השלישי חל להיות ביו"ט, ואם לא ישרנו במים בו ביום יהא אסור לאכלו כ"א צלי כמ"ש ביו"ד סי' ס"ט, מותר לשרותו במים אף שכבר אכל סעודתו וא"צ כלל לבשר זה ביו"ט, מ"מ כיון שראוי לאכלו היום שהרי כבר ניקרו מעיו"ט מותר ג"כ לשהותו, כדרך שמותר לטלטלו מחמת שהוא ראוי לאכילה בו ביום. ואע"פ שאסור לעשות שום מעשה לצורך חול אף שאין בו מלאכה כגון להדיח הכלים ולשפשפן כמ"ש בס' תק"ג ותק"ט, מ"מ כיון שאינו מדיח הבשר בידיו רק ששורה אותו במים אינו דומה להדחת כלים שעושה מעשה בעת שמדיחן.
52. ונמצא שרבנו פסק לגמרי כהמג"א, דאסור לשרות בשבת שום בשר אפילו ע"י נכרי, ואפילו בשר רך שמותר בטלטול, מהטעם המובא בדג"מ כיון שאין דרכו לאכלו כך. אלא שהביא רק את ב' הטעמים משום איסור טלטול ומשום הכנה, ולא הביא הטעם משום מתקן. וע"פ הנ"ל י"ל, דכיון דס"ל לרבנו דהעברת מים בעלמא מהני (בבשר שאינו מנוקר במקום הפ"מ, ובבשר מנוקר נראה דמהני אפי' בלא הפ"מ, דבזה גם הט"ז מתיר), נמצא שלדעתו השרי' אינה מרככת אלא רק מצילה שלא יתקשה (וכדברי היד יהודה, דאל"כ יקשה קושיית התורת יקותיאל), וא"כ אין בזה משום תיקון (כנ"ל), ולהכי לא הביא טעם זה.
53. סעיף יד הרי"ף (חולין דף לב ע"ב ברי"ף) כתב דפת שאפאה עם הצלי בתנור לאכלה בכותח הויא דשיל"מ כיון דמצי למיכלה בלא כותח, ונמצא שדעתו שאף דבר שנאסר לדבר אחד והותר לדבר אחר מיקרי דשיל"מ. וכן דעת הר"ן (נדרים נב ע"א), ועוד החמיר הר"ן דבדשיל"מ כי האי (דהשתא נמי אית בי' התירא) אינו בטל אפי' מין בשאינו מינו. ובזה תירץ קושיית התוס' (ביצה לט ע"א ד"ה משום) אמאי מים ומלח לגבי עיסה מיקרו דשיל"מ, כיון שיש להם היתר השתא במקום שרגלי שניהם שוין בה (ולא כתירוץ התוס' שם דהיינו משום דעיסה לא מתעבדא בלא מים ומלח). והנה הרמ"א כתב לקמן (סי' קב סעיף ד), דבחתיכה שלא נמלחה תוך ג"י אפי' למ"ד דמיקרי דשיל"מ הואיל ומותרת לצלי (היינו לדעת הרי"ף והר"ן) הכא בטילה הואיל דאין אסורה אלא מחמת דם הבלוע בה (ומדבריו משמע לכאורה דיש מקום לחוש לדעה זו). ונחלקו עליו שם הט"ז (סק"י) והש"ך (סק"י), וכתבו דגם באיסור בלוע מיקרי דשיל"מ, והא דבחתיכה שלא נמלחה לא הוי דשיל"מ הוא כיון שאינו ניתר לאותו דבר שנאסר, דלצלי לא נאסר מעולם. ועפ"ז כתבו גם כאן הט"ז (סקל"ה) והש"ך (סקנ"ו), דהא דבחתיכה שלא נמלחה לא הוי דשיל"מ היינו כיון שאינו ניתר לאותו דבר שנאסר. ונמצא דלדעת הרי"ף אה"נ דחתיכה שלא נמלחה אינה בטילה. ורבנו כתב (או"ח סי' תקיג בקו"א סק"ד, על דברי התוס' ביצה שם דמים ומלח לגבי עיסה מיקרו מין במינו משום דעיסה לא מתעבדא בלא מים ומלח): וא"כ פשיטא דהכי נקטינן. ואף שהר"ן בנדרים ד ף נ"ב תירץ קושית התוס' פ"ב דביצה בע נין אחר , מ"מ אנן לא קיי"ל כתירוצו, כמ"ש התו"ח כלל ע"ד דין ז', וכ"כ הש"ך וט"ז בסי' ס"ט וסי' ק"ב, וכ"ה הסכמות שאר כל האחרונים ז"ל. ונמצא שדעת רבנו כדעת הש"ך והט"ז דלא מיקרי דשיל"מ היכא דאינו ניתר לאותו דבר שנאסר, ודחה דעת הר"ן. [ומה שציין במ"מ לקו"א (ביסטריצקי) לש"ך סקל"ה וט"ז סקי"ט הוא ט"ס, וצ"ל ש"ך סקנ"ו וט"ז סקל"ה. וכן מה שציין לסי' קב לש"ך סק"ו ולט"ז סק"ו הוא ט"ס וצ"ל בשניהם סק"י].
54. סעיף טז (א) כתב המג"א (סי' תצט סק"ד), אהא דאסרינן למלוח בשר לקדרה ע"ג עור ביו"ט משום מעבד, דצ"ל שמונח העור בשיפוע, דאל"כ הו"ל כלי שאינו מנוקב. ותמה עליו בא"ר (שם סק"ה), דהא לקמן (סי' עא סעיף א) איתא דמולחין הראש והרגלים מבחוץ והדם יוצא דרך העור, ונמצא שעור מנוקב הוא ומותר למלוח על גביו. ובמחה"ש (שם) כתב ליישב, דהנקבים שבעור דקים מאד ומצד עצמם אין הדם יוצא מהם, ורק ע"י כח המלח יוצא הדם דרך הנקבים. וכ"כ ביד יהודה (פיה"א סקס"ח). וביד יהודה (שם ובפיה"ק סקק"ג) פסק כדעת המג"א שדין עור כדין כלי שאינו מנוקב. וכן דעת עוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת סקרס"ח), וכ"כ בכה"ח (או"ח שם סקט"ו, ושם אסר בכה"ג אף במליחה לצלי). והפמ"ג (או"ח שם א"א סק"ד) כתב שבמקום הפ"מ יש לצדד להתיר אם מלח ע"ג עור שאינו מונח בשיפוע. וכן דעת עוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת שם). וכתב רבנו (או"ח סי' תצט סעיף ד): ואין מולחין ע"ג העור בשר לקדרה, אפי לו אם הוא מונח בשיפוע שאין בו איסור משום מולח ע"ג כלי שאינו מנוקב, אעפ"כ אסור מפני שצריך למלחו היטב ונמצא מעבד את העור. ונמצא שדעת רבנו כדעת המג"א, שבמליחה ע"ג עור יש איסור משום מולח ע"ג כלי שאינו מנוקב (אא"כ מונח העור בשיפוע).
55. (ב) הש"ך (סקס"ד) כתב דאף אם נשתמש בקערה זו כשהיא חמה בדבר רותח לח מ"מ סגי בס' כנגד קליפת כל הקערה, כיון דמתחילה לא נאסרה הקערה אלא כ"ק, דכבישה כדי שירתיח אינו מבליע אלא כ"ק (אלא דלמסקנא מפרש דברי הרמ"א בקערה צוננת, ומ"ש דבעינן ס' נגד קליפה מן הקערה היינו רק נגד המקום שנגע ברוטב ולא נגד כל הקערה). וכן דעת החוו"ד (חידושים סקנ"ו וסי' צח סק"י) והיד יהודה (פיה"א סקע"ח ופיה"ק סקק"ט), הובאו שניהם בדרכ"ת (סי' צח סק"ס), כדעת הש"ך דכבישה כדי שירתיח אינו מבליע אלא כ"ק. ובפמ"ג (סי' צח שפ"ד סקי"ג) כתב דדין זה תלוי בפלוגתא דלקמן אי כבישה כדי שירתיח מפליט מכלי (הובא לקמן סעיף זה אות (ה)), שדעת הדרישה (סקי"ח) דמפליט ודעת הש"ך (סקס"ח) והט"ז (סקמ"א) דאינו מפליט, דהש"ך לטעמי' דאינו מפליט ולהכי אינו מבליע אלא כ"ק, אבל להדרישה דמפליט ה"נ דמבליע בכולו. ונראה טעמו, דלהדרישה כ"ש הוא, ומה להפליט דאין מליחה לכלים כלל מ"מ בכבישה מפליט מכולו, הרי להבליע דבמליחה מבליע כ"ק כ"ש שבכבישה מבליע בכולו. ועד"ז כתב הפמ"ג לקמן (סי' קה מש"ז סק"א), שלדעת הש"ך והט"ז שכבישה כדי שירתיח אינו מפליט ה"נ דאינו מבליע יותר מכ"ק (אלא שבתחילת דבריו שם כתב בדעת הש"ך שמבליע בכולו, וצ"ע שהרי כאן כתב הש"ך להדיא שאינו מבליע אלא כ"ק). וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף כט, גבי מיני מלוחים שנכבשו במים בכלי חמץ קודם הפסח, דמותרין כיון שאינן בולעין מהכלי עד אחר מעל"ע ואז נפגם טעמו): במה דברים אמורים כשנתן עליו המים קודם שנראה הציר בתוך הכלי של חמץ שנכבש בתוכו, או אפי' לא נתן עליו את המים עד לאחר שנראה ציר בתוך הכלי, אלא שלא שהה הציר בתוך הכלי (קודם שנתן עליו מים) כשיעור בישול, דהיינו בכדי שאם הי' נותן הכלי עם הציר שבתוכו ע"ג האור הי' הציר מתחיל להרתיח. אבל אם לא נתן עליו מים עד לאחר ששהה הציר בתוך הכלי כשיעור בישול, אם הי' הכלי בן יומו, אסור לאכול מהמליח שנכבש בתוכו אפי' ביום טוב האחרון, לפי שהציר הוא דבר חריף כיון שהוא יוצא מהמליח ע"י כח המלח שעליו, והרי כל כח המלח בציר, ודינו כרותח גמור כמ"ש בי ו "ד סי' ס"ט וצ"א, וכיון ששהה הציר בכלי כשיעור בישול הרי הוא כאילו נתבשל בתוכו, ונבלע חריפות הציר בתוך הכלי, ועל ידי כן נעשה טעם החמץ הבלוע בכלי חריף מעט על ידי חריפות שנכנס בתוכו, וכיון שטעם החמץ הבלוע בכלי נעשה חריף מעט בעודו משובח דהיינו בעוד הכלי הוא בן יומו אינו נפגם לעולם אפי' לאחר כמה ימים. (ובסעיף ל:) ומ"מ אם הוא יודע שיעור המקום מן הכלי שהי' בו הציר קודם שנתן בו המים וברור לו שיש ששים במליח הנכבד עם מי הכבישה כנגד אותו מקום מן הכלי בכל עוביו, מותר לאכול מליח זה בפסח. והעיר במ"מ וציונים (אשכנזי) דצ"ע בדברי רבנו שהצריך ס' כנגד כל עובי הכלי, דהא הש"ך כאן כתב שאין כבישה כדי שירתיח מבליע אלא כ"ק. ועכ"פ נמצא שדעת רבנו שכבישה כדי שירתיח מבליע בכל עובי הכלי (אף שלענין להפליט פסק כדעת הש"ך דציר אינו מפליט בכבישה ולא כהדרישה, כדלקמן אות (ה)). וצ"ל דמ"מ ס"ל לרבנו דאף שאינו מפליט בכבישה כלל מ"מ מבליע בכולו, ולא דמי לגמרי למליח סתם.
56. (ג) כתב הש"ך (סקס"ה) דסתם כלי יש בתוכו ס' נגד קליפת הכלי (אף שכנגד הכלי כולו אין ס', כדלקמן סי' צג סק"א). וכתב שאפשר דהיינו דוקא בשאר כלים, אבל בקערה שהיא רחבה ואינה גבוהה מסתמא ליכא ס' במה שבתוכה נגד קליפתה. ולקמן (סי' צג שם) כתב הש"ך שאף שסתם כלי אין במה שבתוכו ס' כנגדו, מ"מ משכחת לה לפעמים שיהי' בו ס' נגדו, כגון שנחושתו דק ורוחבו גדול. ובזה תירץ מ"ש הרמ"א שם דצריך לשער כנגד כל הקדרה. ולכאורה ה"ה כאן, דבקערה רחבה אפשר לפעמים שיהא בה ס' כנגד קליפתה. וכתב רבנו (או"ח סי' תנב סעיף ח): צריך להגעיל מתחלה אל היורה שמגעיל בה את הכלים ( ... ) שאם לא יגעיל היורה מתחלה הרי המים שביורה נאסרין מחמת היורה, שאין במים ששים כנגד כל עובי היורה ושולי'. ומשמע דכנגד קליפת הכלי יש ס' (כדברי הש"ך כאן). ועוד משמע מדברי רבנו שדוקא כנגד עובי הדפנות והשוליים אמרינן דמסתמא אין ס' במה שבתוך הכלי, אבל כנגד עובי הדפנות לבד אפשר שיהי', והיינו בכלי רחב. ולכאורה צ"ע, דא"כ בכלי רחב מעט יותר יהי' ס' גם כנגד כל עוביו עם השוליים (שלכאורה אין הפרש גדול ביניהם), ומאי פסקא למיתני שסתם כלי אפשר שיהי' רחב כדי ס' כנגד עובי הדפנות, אבל א"א שיהי' רחב כדי ס' כנגד כל עוביו עם השוליים. ונראה לבאר ע"פ מ"ש בקונטרס ברכות בחשבון שבס' מרכבת המשנה (וציין לשם בפת"ש סי' צג סק"א), שהאריך לבאר ע"פ חכמת החשבון השיעור שצריך שיהי' בעובי הכלי כדי שיהי' במה שבתוכו ס' כנגדו, ומסקנתו שבכלי שגובהו כמחצית רוחבו (שבאופן זה מחזיק הכלי כמות המים הגדולה ביותר כנגד הדפנות) יהי' שיעור העובי א' מש"ס ברוחב הכלי (עד"מ בכלי מרובע ו' על ו' אצבעות וגובהו ג', ונמצא מחזיק ק"ח אצבעות מעוקבות, ושטח דופן הכלי עם שוליו ק"ח אצבעות מרובעות, וא"כ כדי שיהי' שיעור ק"ח המרובעות א' מס' בק"ח המעוקבות צריך שיהי' עובי הדופן א' מס' באצבע, שהוא א' מש"ס ברוחב הכלי). וכתב שלזה כיון הש"ך במ"ש שנחושתו דק ורוחבו גדול, שצריך שיהי' רוחבו ש"ס פעמים כעובי נחושתו.
57. [ולכאורה לא דק בזה, דבאמת כשיהי' הכלי גבוה יותר א"צ שיהי' הדופן א' מש"ס ברוחב הכלי אלא גם כשאינו דק כ"כ סגי. ועד"מ בכלי שגובהו כרוחבו סגי בא' מש' ברוחב הכלי (כגון בכלי ו' על ו' בגובה ו', שנמצא מחזיק רט"ז מעוקבות ושטח דפנותיו ושוליו ק"פ מרובעות, הרי די שיהי' עוביו א' מנ' באצבע שהוא א' מש' ברוחב הכלי, שהרי ק"פ פעמים א' מנ' הם רט"ז פעמים א' מס'). ואף שכלי שגובהו כמחצית רוחבו מחזיק כמות המים הגדולה ביותר (כפי שהוכיח שם), היינו בעובי הדופן ביחס לכמות המים שבכלי, ולא ביחס לרוחב הכלי, שבזה ככל שהכלי גבוה יותר אפשר שיהי' הדופן עבה יותר]. ובזה יובן הטעם שסתם כלי אין במה שבתוכו ס' כנגדו, דאף כשנרחיב הכלי ביותר לא נרויח אלא מעט, משום שבהתרחב הכלי מתרחבים שוליו באותו השיעור ממש, וא"כ לגבי השוליים אין ריוח כלל בהרחבת הכלי, וכל הריוח הוא לגבי הדפנות לבד, ולא שכיח כלל שהכלי יהי' רחב כ"כ שריוח מועט זה יעלה לכדי ס' נגד הדפנות והשוליים (עד"מ כשניקח כלי זה של ו' על ו' בגובה ו' ונרחיבו שיהי' ח' על ח' בגובה ו', ונמצא מחזיק שפ"ד מעוקבות ושטח דפנותיו ושוליו רנ"ו מרובעות, דהשתא צריך שיהי' עוביו א' ממ' באצבע שהוא א' מש"כ ברוחב הכלי, הרי שלא הרווחנו אלא מעט, וכן יהי' תמיד כשנוסיף להרחיבו, עד שכשיהי' רוחבו פי שניים בגובהו נצטרך שיהי' עובי הדופן א' מש"ס ברוחב הכלי, כנ"ל), אא"כ נגבי' גם את דפנות הכלי באותו שיעור, שגם זה לא שכיח (ובפרט אם דפנות הכלי נמוכים יותר, כמו שהוא ע"ד הרגיל בכלים רחבים, הרי שלא די שאין לנו ריוח כלל בהרחבת הכלי, אלא אדרבה). משא"כ כנגד הדפנות לבד אין חילוק בין כלי רחב לכלי צר ובין גבוה לנמוך, ולעולם בעינן שיהי' עובי הדופן א' מר"מ ברוחב הכלי כדי שיהי' במה שבתוכו שישים כנגד הדפנות (כגון בכלי של ו' על ו' בגובה ו' שהוא מחזיק רט"ז מעוקבות ושטח דפנותיו קמ"ד מרובעות, הרי צריך שיהי' עוביו א' ממ' באצבע שהוא א' מר"מ ברוחב הכלי, ובכלי של ח' על ח' בגובה ו' שהוא מחזיק שפ"ד מעוקבות ושטח דפנותיו קצ"ב מרובעות, דהשתא סגי בעובי א' מל' באצבע שהוא ג"כ א' מר"מ ברוחב הכלי), וזה שכיח שיהי' בכלי רחב. ועפ"ז י"ל שבקערה לא יהי' בה לעולם ס' כנגד קליפתה (דלא כשאר כלי שפעמים יש בו ס' אפילו כנגד כולו), דכיון שהיא רחבה ואינה גבוהה אין כמעט שום ריוח בהרחבתה (ועד"מ בקערה שגובהה כרביע רוחבה, כגון קערה מרובעת ו' על ו' בגובה א' ומחצה, שנמצאת מחזיקה נ"ד מעוקבות ושטח דפנותי' ושולי' ע"ב מרובעות, הרי צריך שיהי' עובי הקליפה א' מפ' באצבע שהוא א' מת"פ ברוחבה, וכשנרחיבה שתהא ח' על ח' בגובה א' ומחצה, שנמצאת מחזיקה צ"ו מעוקבות ושטח דפנותי' ושולי' קי"ב מרובעות, הרי צריך שיהי' עובי הקליפה א' מע' באצבע שהוא א' מתק"ס ברוחבה, הרי שלא הרוחנו אלא מעט מזעיר ממש), ואין במציאות קערה רחבה כ"כ שריוח זה יעלה לכדי ס' כנגד הקליפה. ועפ"ז י"ל דזהו הטעם שלא כתב כאן הש"ך שאפשר שיהי' בקערה ס' כנגד הקליפה כשתהי' רחבה ביותר (כמ"ש בסי' צג לענין כלי), כיון שבקערה אין זה שייך כלל, כנ"ל.
58. (ד) א. הש"ך (סקס"ז במוסגר) כתב בשם הת"ח דאפילו בכלי חרס אמרינן דאין מליחה לכלים. אמנם ברעק"א (סי' קה לש"ך סקמ"ד) הביא מס' באר שבע ותפל"מ דדוקא בכלי עץ אמרינן דאין מליחה לכלים אבל לא בכלי חרס. וביד אברהם (לרמ"א כאן) כתב לחלק דבכלי מנוקב אמרינן דגם בכ"ח אין מליחה, אבל בכשא"מ דוקא בכלי עץ אין מליחה אבל בכ"ח יש מליחה (וכן דעת עוד אחרונים שהובאו בדרכ"ת סקרפ"ה). והנה כתב הש"ך (סי' קה סקמ"ב) בשם הפוסקים דהא דאין מליחה לכלים היינו משום דהוי כטהור מליח וטמא תפל, דאין הטמא התפל אוסר את הטהור המלוח.
59. והקשה ברעק"א (לש"ך כאן סקס"ח), דהא כתב הש"ך לקמן (סי' צא סקט"ז) דכשהטהור המלוח הוא צלול אסור אפילו בטמא תפל, וא"כ הכא (בכשא"מ שמלחו בו בשר ומולח בו אח"כ עוה"פ בשר שכבר הוכשר) ליתסר ע"י הציר גם בלא סברת הדרישה מטעם כבישה כדי שירתיח (שהרי הציר הוא צלול). אמנם הפמ"ג (סי' קה שפ"ד סקמ"ב) כתב (על דברי הש"ך שם), דעיקר הכוונה בזה הוא דאין טבע המלח להפליט מכלי אף שנמלח הכלי גופא הרבה, דבשר המלח נכנס בחלקיו ומוציא מתוכו משא"כ מכלי. ומשמע שמפרש בזה את טעם הש"ך, דהיינו דמכיון שהמלח אינו נכנס בחלקיו אין הכלי נעשה בעצמו מליח לעולם, ולהכי הוי כטמא תפל שאין המלח מוציא מתוכו. ונראה דעפ"ז מיושבת קושיית הרעק"א, דהא דבטהור מליח צלול אסור אפילו בטמא תפל היינו משום דכיון שהמליח הוא צלול שוב לא הוי טמא תפל, שהרי המלח הצלול נכנס בחלקיו וכאילו נעשה התפל עצמו מליח, משא"כ כלי שאין המלח נכנס בחלקיו אינו נעשה לעולם מליח (גם בטהור מליח צלול), ולעולם דינו כטמא תפל בשניהם גושים שאינו אוסר. והנה כתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף כו, גבי מיני מלוחים שנמלחו בכלי חמץ שמותר לאכלם בפסח): ואפי לו נמלחו בתוך כלי של חמץ בן יומו, דהיינו שנשתמשו בו חמץ בחמין תוך מעל"ע למליחה, שעדיין לא נפגם חמץ הבלוע בכלי, אעפ"כ אין המלח מפליטו מן הכלי ומבליעו באוכל הנמלח בתוכו, לפי שאין כח במלח אלא להפליט מוהל מן האוכל שהוא רך אבל לא מן הכלי שהוא קשה. ויש לעיין אם טעם רבנו היינו טעם הפמ"ג (דכיון שהכלי קשה אין המלח נכנס בחלקיו ואינו מפליט ממנו), או שהוא טעם אחר (ועכ"פ גם לפי טעם רבנו יש ליישב קושיית רעק"א ע"ד הנ"ל, דכיון שהכלי הוא קשה דינו לעולם כטמא תפל בשניהם גושים). ולפי טעם רבנו נראה ברור כדעת הש"ך דאף בכ"ח אין מליחה לכלים (שהרי גם הוא קשה), אך לטעם הפמ"ג (אם נפרש דאינו משום קושי הכלי) אפשר שגם בכ"ח נכנס המלח בחלקיו (כבבשר) ויש מליחה לכ"ח. ב. ברעק"א (שם) הביא מהתפל"מ די"ל דבבליעה שע"י בישול יוצא ע"י מליחה. וביד יהודה (פיה"א סקע"ז) הביא כמה פוסקים דס"ל כן (ושם סקע"ד הביא דעות לחלק בין לכתחילה ודיעבד), ולמסקנא כתב דמהרמ"א מוכח דגם בבליעה שע"י בישול אין מליחה לכלים, וכן הכרעת הפוסקים. ובדברי רבנו (דלעיל אות א) נמצא מפורש שאף בכלי שנשתמשו בו חמין אין מליחה להפליט הבליעה.
60. (ה) הש"ך (סקס"ח) הביא קושיית הדרישה דליתסר למלוח בשר בכשא"מ שמלחו בו בשר מטעם כבוש כדי שירתיח, וכתב דדין כבישה כדי שירתיח אינו אלא לאסור הבשר שבציר, אבל לכלי אין מליחה להפליט כלל (אא"כ נכבש מעל"ע דאז ה"ה כמבושל ממש). וכ"כ הט"ז (סקמ"א). וברעק"א (לש"ך סקס"ח) הביא דעת המג"א (סי' תמז סקט"ז) דיש להחמיר כדעת הדרישה דכבישה כדי שירתיח מפליט מכלי, והביא שכן דעת התפל"מ. ובדרכ"ת הביא מס' חכמת אדם דבאין הפ"מ יש להחמיר כהמג"א אבל במקום הפ"מ יש להקל כהש"ך. ורבנו כתב (או"ח סי' תמז סעיף כז, גבי מיני מלוחים שנמלחו בכלי חמץ שמותר לאכלם בפסח): ב מה דברים אמורים, במיני מלוחים יבשים כגון גבינה מלוחה ודגים מלוחים שאינן שרו י ים במים או בציר מעל"ע בתוך כלי חמץ, אבל אם היו שרוי י ם במים או בציר מעל"ע אפי לו לא הי' הכלי בן יומו בשעה שנתנו המליח לתוכו אסור ( ... ) כיון שנכבש מעל"ע בתוך כלי של חמץ הרי נפלט טעם החמץ מן הכלי לתוכו ע"י כבישה זו, שכל הכבוש מעל"ע הרי הוא כמבושל. ואע"פ שהכלי לא הי' ב ן יומו ונפגם טעם החמץ שבתוכו, מ"מ כשהטעם הפגום נבלע לתוך המליח שהוא חריף וחזק מחמת טעם המלח שנכנס בו הרי טעם פגום זה נהפך בו לשבח, שהחריפות מבטל את פגימתו.
61. ולקמן (סעיף כט, גבי מלוחים שאינם מלוחים הרבה ולהכי כשנכבשין במים מתבטלת חריפותן ואין הטעם משתבח ומותרין): במה דברים אמורים כשנתן עליו המים קודם שנראה הציר בתוך הכלי של חמץ שנכבש בתוכו, או אפי' לא נתן עליו המים עד לאחר שנראה ציר בתוך הכלי אלא שלא שהה הציר בתוך הכלי (קודם שנתן עליו מים) כשיעור בישול דהיינו בכדי שאם הי' נותן הכלי עם הציר שבתוכו ע"ג האור הי' הציר מתחיל להרתיח. אבל אם לא נתן עליו מים עד לאחר ששהה הציר בתוך הכלי כשיעור בישול, אם הי' הכלי בן יומו אסור לאכול ממליח שנכבש בתוכו אפי לו ביום טוב האחרון, לפי שהציר הוא דבר חריף , כיון שהוא יוצא מהמליח ע"י כח המלח שעליו הרי כל כח המלח בציר ודינו כרותח גמור כמ"ש בי ו "ד סי' ס"ט וצ"א, וכיון ששהה הציר בכלי כשיעור בישול הרי הוא כאילו נתבשל בתוכו ונבלע חריפות הציר בתוך הכלי, ועל ידי כך נעשה טעם החמץ הבלוע בכלי חריף מעט על ידי חריפות שנכנס בתוכו, וכיון שטעם החמץ הבלוע בכלי נעשה חריף מעט בעודו משובח, דהיינו בעוד שהכלי הוא בן יומו, אינו נפגם לעולם אפי לו לאחר כמה ימים. הרי ברור מדברי רבנו דס"ל כהש"ך דכבישה בציר כדי שירתיח מבליע ואינו מפליט, ולהכי כדי שיפליט בעינן מעל"ע אפי' בכבישה בציר (דהא בסעיף כז מיירי נמי בכבושים בציר ומ"מ כתב דבעינן מעל"ע, ובסעיף כט לא משכח איסור ע"י כבישה כדי שירתיח אלא ע"י שהכבישה מבליע בכלי ומשבח טעמו ואח"כ נפלט בכבישה מעל"ע, אבל ע"י הכבישה כדי שירתיח לחודי' לא נאסר). וכן מצינו בדבריו לקמן (סעיף נא) לגבי חומץ (שחומץ חזק דינו כציר לענין כבישה כדי שירתיח, כמבואר לקמן סי' קה סעיף א (ה)): יש נזהרין כל שלשים יום לפני הפסח שלא לשאוב בכלי חמץ מן יין וחומץ המוצנע לפסח (...) אבל מעיקר הדין אין כאן חשש איסור, שהרי סתם כלים הן נקיים ואין בהם לכלוך בעין כמו שנתבאר ביו"ד סי' צ"ה, ומה שבלוע בדופני הכלי אינו נפלט בצונן אלא ע"י כבישה מעת לעת, כמו שיתבאר ביו"ד סי' ק"ה. ובמ"מ וציונים (אשכנזי) לסעיף כט כתב שרבינו עשה כעין פשרה במחלוקת הש"ך והמג"א, כיון שכתב דבכדי שירתיח מבליע. ודבריו תמוהים, דהא כו"ע מודו דכבישה כדי שירתיח מבליע עכ"פ כ"ק, דלא גרע ממליחה דמבליע בכלי כ"ק. ואולי כוונתו אהא דמשמע בסעיף ל דמבליע בכולו ולא רק כ"ק (כמו שהבאנו לעיל סעיף זה אות (ב)), וע"ז הביא דברי הפמ"ג (סי' קה מש"ז סק"א) בהמשך דבריו, אלא דא"כ אינו מובן: א) מה הקשה לקמן בהערה לסעיף ל מדברי הש"ך, והלא כבר כתב כאן שרבנו עשה פשרה בין הש"ך למג"א; ב) הרי הביא דברי הפמ"ג שכתב בדעת הש"ך דמבליע בכולו, וא"כ רבנו סובר לגמרי כהש"ך והיכן הפשרה כאן. ועוד תמוה מה מקשה לעיל בהערה לסעיף כז דשם משמע כהש"ך והכא כהמג"א, והרי כאן כתב שרבנו עשה פשרה ביניהם, ומהפמ"ג שהביא מוכח שפסק לגמרי כהש"ך (כנ"ל). וראה מש"ש לסעיף מו שהוכיח גם משם דרבנו ס"ל כהש"ך. [אלא שבאמת דברי הפמ"ג עצמם צ"ע (כמו שהערנו לעיל שם), דבתחלת דבריו כתב דהש"ך ס"ל דמבליע בכולו והט"ז ס"ל דלא מבליע (אלא כ"ק), ובסוף הדיבור כתב דהן להש"ך והן להט"ז אינו מבליע אלא כ"ק. ובאמת הרי מפורש בש"ך (סקס"ד) דאינו מבליע אלא כ"ק, ותמוה איך אפ"ל בדעת הש"ך שמבליע בכולו. וצ"ע].

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 7 עמודים.