הלכות עירובין

הלכות עירובין

סימן שמה ס"ו

ב' מחיצות ולחי

א) ב' מחיצות ולחי מכל צד

בשוע"ר (סי' שמה ס"ו): "אפילו אין בו אלא ב' מחיצות ולחי שלחי זה נדון כמחיצה ג', ע"ד שיתבאר בסי' שס"ג, הרי הוא רשות היחיד גמורה מן התורה, והזורק מרשות הרבים לתוכו חייב. אבל חכמים אסרו לטלטל בו יותר מד' אמות ושלא להוציא ולהכניס מתוכו לרשות היחיד ולא לרשות הרבים כדין הכרמלית שיתבאר" (ראה לקמן סי' עז ס"א).

והמקור לזה הוא בעירובין (יב, ב): "לחי משום מחיצה". ופירש רש"י (שם ד"ה שאינו וד"ה לחי) שאפילו במבוי מפולש מועיל לחי, להיות שלוש מחיצות שהוא דאורייתא. ומפורש יותר ברא"ש (סוכה פ"א סי' ט): "מבוי מפולש ויש לו לחי מצד אחד ומצד השני אין בו תיקון ... הזורק לתוכו חייב". וכן נפסק במ"א (רס"י שמה): "משמע בדברי הפוסקים דכשיש שני מחיצות ולחי הוי רשות היחיד דאורייתא".

ולפי זה צ"ע איך לפרש הגמרא בשבת (ו, רע"ב): "מי שיש לו ב' בתים בשני צדי רשות הרבים עושה לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע, אמרו לו אין מערבין רשות הרבים בכך. ואמאי קרו ליה גמורה, מהו דתימא כי פליגי רבנן עליה דרבי יהודה דלא הוי רשות היחיד הני מילי לטלטל, אבל לזרוק מודו ליה קמ"ל". ופירש רש"י (שם ד"ה קמ"ל): "לא נגמרו מחיצות שלה למניינן ולא רשות היחיד היא כלל". הרי שלדעת רבנן, אפילו הי' לחי מכאן ולחי מכאן לא הוי רשות היחיד מן התורה. ואילו כאן (בסי' שמה) פוסק רבנו שאפילו לחי אחד הוי רשות היחיד מן התורה.

ולכאורה יש לבאר זאת עפ"י מה שרבנו ממשיך לבאר שם: "במה דברים אמורים כשמקום זה הוא פרוץ ופתוח לכרמלית אבל אם הוא פתוח לרשות הרבים הזורק לתוכו פטור שאינו כרשות היחיד מן התורה מפני שלפעמים נדחקים רבים לתוכו כשיש דוחק רב ברשות הרבים". ואם כן יש לחלק בפשטות, כיון דהכא במסכת שבת מיירי בב' בתים משני צדי רשות הרבים (ולא במבוי הפתוח לכרמלית), לכן אף שיש לחי מכאן ולחי מכאן לא הוי רשות היחיד מן התורה.

אבל לפום ריהטא זהו דוחק גדול, שהרי לא נתבאר שם כלל שבמקום שרבים בוקעים אין הלחי מועיל כמחיצה, רק זאת נתבאר שם, שאף שהלחי הוא כמחיצה, מכל מקום גם כשיש ג' מחיצות, כיון שלפעמים נדחקים רבים לתוכו אינו כרשות היחיד מן התורה. ולפי זה נראה לכאורה, שאם יהי' לחי מכאן ולחי מכאן, שאז ישנם מן התורה ד' מחיצות, הוי רשות היחיד מן התורה.

וכן נראה לכאורה בשוע"ר (רס"י שסג): "כבר נתבאר בסי' שמ"ה שמן התורה כל מקום שיש לו ג' מחיצות ופרוץ במילואו ברוח רביעית ... אם פרוץ לרשות הרבים שדינו ככרמלית ... להתירו בלחי שיעמידנו בפתח המבוי אצל אחד מהכתלים, שלחי זה נידון משום מחיצה גמורה מן התורה בכל מקום שיש לו ב' מחיצות שלימות ולחי זה". הרי שאף בפרוץ לרשות הרבים מועיל לחי מן התורה. שמזה נראה לכאורה, שאף בב' בתים משני צדי רשות הרבים, אם יהי' לחי מכאן ולחי מכאן יהי' רשות היחיד מן התורה, כיון שיש לו ד' מחיצות.

אמנם למרות כל זאת יש להוכיח משוע"ר, שגם לפי מסקנת ההלכה הנ"ל, לא יועילו לחי מכאן ולחי מכאן להיות רשות היחיד מן התורה, כאמור בגמ' שבת.

ב) ב' מחיצות ופס אמה מכל צד

נתבאר בשוע"ר (סי' שמה סי"א): "איזו היא רשות הרבים רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה על ט"ז אמה ... שהם מפולשים משער לשער דהיינו שהשערים מכוונים זה כנגד זה, הרי יש לאותו דרך המכוון משער לשער כל דין רשות הרבים שהרי אין לו אלא ב' מחיצות משני צדדיו בלבד (אם מחיצות אלו אינן רחוקות אמה ברוחב רשות הרבים מכנגד חלל השער)".

הרי שרשות הרבים המפולש שיש לו ב' מחיצות מב' צדדיו, גם כאשר יש לו לחי מכאן ולחי מכאן נשאר דינו רשות הרבים, עד שיהי' לו פס אמה מכאן ואמה מכאן (ראה לקמן סי' עז ס"ב).

והנה המקור להלכה זו שאמה מכאן ואמה מכאן מועלת ברשות הרבים היא במשנה (עירובין יז, ב) והובא גם בגמרא (שבת שם): "עושין פסין לביראות ... גובהן עשרה טפחים ורוחבן ששה". אמנם שם מיירי להתיר לטלטל בתוכו לכתחלה, אף מדרבנן. ומהי אם כן ההוכחה שגם מן התורה אין הלחי מועיל ברשות הרבים שיש לו ב' מחיצות משני צדדיו?

אלא שהמקור לכך הוא בגמרא שלפנינו: "מהו דתימא כי פליגי רבנן עליה דרבי יהודה דלא הוי רשות היחיד הני מילי לטלטל אבל לזרוק מודו ליה קמ"ל", שאפילו מן התורה לא חשיב הלחי להיות כמחיצה.

והא דאמרינן שלחי חשוב כמחיצה מן התורה אפילו בפרוץ לרשות הרבים, יש לפרש בשיטת רבנו בכמה אופנים:

א) הלחי מועיל רק במבוי הפרוץ לרשות הרבים, ולא ברשות הרבים עצמה (החילוק בין רשות הרבים לבין מבוי הפרוץ לרשות הרבים מובא לכמה הלכות בשוע"ר סי' שמה סי"ב, וסי' שסד ס"א וס"ד).

ב) הלחי הוא כמחיצה מן התורה רק במבוי הפרוץ לכרמלית, או אפילו בפרוץ לרשות הרבים אלא שיש לו ג' מחיצות ולחי ברוח רביעית, אבל כשיש לו רק ב' מחיצות, ולחי מכאן ולחי מכאן, אינו מועיל אפילו מן התורה. ועדיין יש לעיין בזה בלשון שוע"ר (סי' שסג ס"א): "שלחי זה נידון משום מחיצה גמורה מן התורה בכל מקום שיש לו ב' מחיצות שלימות ולחי זה".

ג) לחי מועיל מה"ת רק כשרוחב הרוח הוא פחות מעשר אמות, ואם הוא יותר מעשר אמות שיעורו אמה (ראה לקמן סי' עז ס"ב).

* * *

סימן שמז ס"ב

ידו הפשוטה למעלה מי' טפחים

א) מתי נחשבת ידו כלמטה בארץ

בשוע"ר (סי' שמז ס"ב): "אפילו אם הוא עומד ברשות הרבים וידו שהחפץ בתוכה היא למעלה מי' טפחים שהוא מקום פטור הרי זה חייב שכן היה משא בני קהת שהיו נושאים הארון על כתפיהם והיה הארון כולו למעלה מי' טפחים מהארץ".

וכל זה לגבי האדם עצמו, אבל לגבי אדם אחר נחשב למקום פטור, כדעת התוס' (ה, א ד"ה כאן) שהובאה בשוע"ר (שם ס"ו): "אם הוא עומד ברשות היחיד וחבירו ברשות הרבים והניח החפץ ביד חבירו והיא גבוהה למע' מעשרה שהוא מקום פטור שניהם פטורים, שאף שלגבי חבירו עצמו אין יד שלו נחשבת לו מקום פטור לפי שנגררת אחר גופו העומד על קרקע רשות הרבים כמו שנתבאר, מכל מקום לגבי אדם אחר גם גופו הוא מקום פטור למעלה מעשרה".

וכיון שגם התוס' מודה שלגבי עצמו נגררת ידו אחר גופו העומד על קרקע רשות הרבים, לכן ממשיך רבנו וכותב (שם): "ואם מוליכם דרך מעלה מעשרה לאיזו רשות היחיד הרי זה חייב מן התורה, שהרי לגבי עצמו אין ידו נחשבת לו מקום פטור, שהיא נגררת אחר גופו, וכשעקר גופו ללכת הרי עקר החפץ מרשות הרבים והניחו אחר כך ברשות היחיד".

אלו הם דברי רבנו בפשטות, אמנם אחר העיון נראה כאן דיוק מיוחד בדברי רבנו, שאינו חייב מן התורה אלא כשהוליכם לרשות היחיד על ידי עקירת גופו, היינו שעקר רגליו והלך עם החפץ שבידו אל רשות היחיד. משא"כ כשלא עקר רגליו, רק הוליך החפץ בידו והניחו חזרה ברשות היחיד, אזי לא יתחייב מן התורה. ולכאורה מאי בינייהו, הרי כיון שלגבי עצמו נחשבת ידו כמונחת ברשות הרבים, אם כן כשהוליך החפץ בידו לרשות היחיד עקר את החפץ מרשות הרבים לרשות היחיד, ומדוע לא יתחייב?

אלא שטעם החילוק בינם מבואר בקו"א (סי' שמז ס"ק א): "ועל כרחך צריך לומר שדעת התוס' לחלק בין הנחה ממש שהונח כאן ממקום אחר ובין הנחה שעל ידי עמידת גופו, כי גופו עומד בארץ, וכן בעקירה".

והיינו שאף לגבי עצמו יש חילוק בין הנחה על ידו או עקירה מידו הפשוטה למעלה מעשרה, שהיא הנחה ועקירה ממקום פטור, לבין עקירה והנחה שעל ידי עמידת ועקירת גופו, שגופו עומד בארץ, ואם כן היא עקירה והנחה מרשות הרבים עצמו.

ואף שכאן בשו"ע כתב בסתם, שלגבי עצמו נחשבת ידו תמיד כרשות הרבים עצמו, מכל מקום רמז בהמשך דבריו דהיינו דוקא כשעקר גופו, ולא כשעקר החפץ מידו הפשוטה למעלה מי"ט. וביאר דבריו יותר בקו"א כנ"ל.

ב) כשלוקח מרה"י ומעבירו דרך עליו

עתה ננסה להבין לפי זה את המשך דברי רבנו בסי' שמז ס"ז (לגבי הבאת תינוק מביתו לבית הכנסת על ידי נשים המושיטות את התינוק זו לזו למעלה מעשרה): "אבל העומדת בחוץ לא תטול מעל ידי העומדת בפנים, שהרי לגבי עצמה אין ידיה חשובות מקום פטור, וכשנוטלת התינוק בידיה הרי זה כאלו הניחתו בארץ".

ואף שלא היתה כאן עקירת או הנחת גופו, ולא היתה כאן אלא עקירת והנחת החפץ על היד שלמעלה מי' טפחים, ולכאורה היה מקום לומר בזה שגם לגבי עצמה חשובה ידה כמקום פטור. מכל מקום סובר רבנו שכיון שהיא עצמה נטלה את התינוק בידיה (אף שהיא נטילה בידיו ולא על ידי עקירת והנחת הגוף ברשות הרבים), "הרי זה כאלו הניחתו בארץ".

ונראה שפרט זה אינו ברור כל כך אצל רבנו, שהרי דעת התוס' מובאת גם לגבי העומד על האסקופה שבין הבית לבין הכרמלית (שדין האסקופה הוא לחומרא כדין הכרמלית) ורוצה לפתוח הדלת במפתח שמביא לו הנכרי מבחוץ, ועל זה כותב רבנו (סי' שמו סי"א): "ולהאומרים שיד האדם שהיא גבוהה למעלה מי' טפחים מן הארץ הוא מקום פטור כמו שיתבאר בסי' שמ"ז, יכול לעמוד על האסקופה וליקח המפתח מיד הנכרי בעוד שהוא בכרמלית, אם יד הנכרי היא גבוהה מעשרה, ואחר כך אין צריך להסיר המפתח מחורו שבדלת טרם יפתחנה, אם חור זה הוא למעלה מעשרה מהארץ, כיון שכל העברת מפתח הכל הוא דרך למעלה מעשרה".

הרי שגם בנטילה ביד ממקום פטור שלמעלה מעשרה, ידיה חשובות מקום פטור. ולכן גם כשלוקח את המפתח מיד הנכרי נחשב ידו כמקום פטור אף לגבי עצמו, עד שמותר לו לפתוח הדלת ולהכניס המפתח לבית. וראה מה שדן בישוב סתירה זו בזכרון יוסף סי' יח.

ובאמת רואים ששני הלכות אלו (דין האשה העומדת בחוץ הנוטלת בעצמה למע' מי"ט, שבסי' שמז ס"ז, ודין האיש העומד באסקופה ונוטל המפתח מיד הנכרי שלמע' מי"ט, שבסי' שמו סי"א), שניהם מוסגרים בשוע"ר, וכהכלל המובא בשארית יהודה (או"ח סי' ו): "שמעתי מפי קדשו פעמים רבות דכל ספק העמיד בתוך חצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה לראות אם צדקו דבריו".

ג) דעת רבינו בקונטרס אחרון

בכל אופן, ברור לכאורה בסי' שמז ס"ו, ובקו"א שם, שכל הדיון בזה הוא כשעקר או הניח החפץ מעל ידו הפשוטה למע' מי"ט. משא"כ כשעקר רגליו מהארץ העומדות ברשות הרבים, בזה ודאי אמרינן שלגבי עצמו היא עקירה והנחה ברשות הרבים עצמה.

אלא שבסוף הקו"א שם מסתפק רבנו אף בזה, שכותב שם: "לפי דעת התוספות אין צריך ליזהר מי שהחשיך להניח כיסו על גבי בהמתו כשהיא מהלכת כו' אם היא גבוה עשרה, וצ"ע לדינא". והיינו אף שבהמתו עוקרת גופה בהליכתה ועצירתה, מכל מקום כיון שהחפץ בא עליה על ידי הנחה עליה למע' מעשרה, לכן נחשב החפץ מונח במקום פטור גם לגבי הבהמה עצמה.

ולפי צד זה בשיטת התוס', אין ידו הפשוטה למעלה מי' טפחים חשובה הנחה ברשות הרבים אלא כאשר לקח את החפץ בידו מהארץ ברשות היחיד, והגביה ידו למעלה מי' טפים ויצא כך לרשות הרבים, ואז אמרינן "שעל ידי עמידת גופו בארץ יש כאן הנחה גם לחפץ, כאילו הוא מונח בארץ. משא"כ כשהונח החפץ עליו למעלה מי' טפחים, נחשב החפץ במקום פטור, גם כאשר האדם עוקר גופו ואחר כך עומד לפוש. וסיים רבנו: "וצ"ע לדינא".

*

על זה השיבו לדברי הרי"מ וואלבערג (בהערות וביאורים גליון תתקי ע' 55) והרא"נ סילבערבערג (בגליון תתקיא ע' 25), שאי אפשר לפרש כן דעת רבנו, ומה שדייק רבנו (בסי' שמז ס"ו) לפרש שהוא יתחייב דוקא "כשעקר גופו ללכת", מבאר הראנ"ס לפי דרכו. ועל מ"ש בקו"א "שדעת התוס' לחלק בין הנחה שהונח כאן ממקום אחר ובין הנחה שעל ידי עמידת גופו", השיב הרימ"ו: "לא הבנתי, דלכאורה פשוט שכוונת אדה"ז לומר דאם ההנחה הוא על ידי שמישהו הניח על גופו אזי דנים מקום ההנחה ממש אם זה למע' מי' הוי מקום פטור אבל אם ההנחה הוא משום שעומד על הארץ אף שזה למעלה מי', אבל אין הכוונה שצריך דווקא לעקור רגליו".

אמנם: לפי זה לא הי' צריך רבנו הזקן לחלק בין הנחה שהונחה ממקום אחר לבין הנחה שעל ידי עמידת גופו, כי אם לחלק בפשטות בין לגבי האדם עצמו שעומד ברשות הרבים לבין אדם אחר שמניח על גבי ידו הפשוטה. בכל דברי אדה"ז שם אינו מחלק בין אדם לחברו כי אם בין הנחה באופן אחד לבין הנחה באופן שני, דהיינו שאף לגבי האדם עצמו העומד ברשות הרבים יש חילוק אם עשה ההנחה באופן זה או באופן זה.

הרי רבנו מסיים שם וכותב "וכן בעקירה". היינו שגם בזה יש חילוק בין עוקר מידו למקום אחר לבין עוקר רגליו. ובזה מדבר באדם עצמו, שיש חילוק באיזה אופן עוקר, וכמשמעות דבריו בפנים ס"ו, וכמו שנתבאר לעיל.

ועוד הבאתי מ"ש אדה"ז בסי' שמו סי"א, לגבי העומד על האסקופה שבין הבית לבין הכרמלית (שדין האסקופה הוא לחומרא כדין הכרמלית) ורוצה לפתוח הדלת במפתח שמביא לו הנכרי מבחוץ, שע"ז כותב רבנו: "ולהאומרים שיד האדם שהיא גבוהה למעלה מי' טפחים מן הארץ הוא מקום פטור כמו שיתבאר בסי' שמ"ז יכול לעמוד על האסקופה וליקח המפתח מיד הנכרי בעוד שהוא בכרמלית אם יד הנכרי היא גבוהה מעשרה ואחר כך אין צריך להסיר המפתח מחורו שבדלת טרם יפתחנה אם חור זה הוא למעלה מעשרה מהארץ כיון שכל העברת מפתח הכל הוא דרך למעלה מעשרה". הרי שגם לגבי האדם עצמו יש חילוק בין אם "כל העברת מפתח הכל הוא דרך למעלה מעשרה", שאז הוא מקום פטור גם לגבי האדם עצמו, לבין העברתו למטה מעשרה, שאז הוא כרמלית. ומהו אם כן הפלא לומר שכן סובר גם בקו"א ובסי' שמז ס"ו!?

ועוד הוספתי להביא מסיום קו"א הנ"ל, שאפי' כאשר האדם עוקר ברגליו מסתפק רבנו אולי ידו נחשבת כמקום פטור אף לגבי עצמו. ועאכו"כ בשעה שאדם אחר מניח על ידו שלמע' מי"ט, והוא מעביר החפץ בידו שלמע' מי"ט לרשות היחיד ומניחו שם, יהי' פטור לפי זה.

וע"ז שאל הרימ"ו איך אפשר לומר שלפי המבואר בקו"א יהי' דין ספק בכל האמור בפנים ס"ו.

אמנם מצאנו כיו"ב כו"כ פעמים, שבפנים השו"ע מבאר באופן אחד, ואחר כך מסתפק בזה בקו"א, ולפעמים מוסיף אחר כך מוסגר בפנים, לומר שעדיין מסתפק ורוצה להתיישב בדעתו הק' בפרט זה (ראה בזה לעיל סי' א ס"ה).

וכן רואים אף כאן, ששני הלכות אלו (דין האשה העומדת בחוץ הנוטלת בעצמה למעלה מי' טפחים שבסי' שמז ס"ז, ודין האיש העומד באסקופה ונוטל המפתח מיד הנכרי שלמע' מי"ט, שבסי' שמו סי"א), שניהם מוסגרים בשוע"ר, וככלל הידוע בשוע"ר, שהסגיר את ההלכות שעדיין נשארו אצלו בספק.

והן אמת, שגם בקו"א הנ"ל יש חילוק בין תחלת דבריו לבין סוף דבריו, ולכן לא היתה ברורה לי כוונת רבנו בזה, ולכן בעת עריכת המהדורה של שוע"ר ציינתי בסי' שמז ס"ו (ציון לב), שיש חילוק בין המבואר בפנים לבין המבואר בקו"א, שפנים מבואר שלגבי עצמו נחשבת רשות הרבים ובקו"א מבואר שגם לגבי עצמו נחשבת מקום פטור, וסיימתי "ומחלק לדעת התוס' באופן אחר".

לא פירשתי מהו ה"אופן אחר", כיון שלא הי' ברור לי פרט זה די צרכו, וגם עתה לא ברור לי עדיין. ולכן העליתי נושא זה על הכתב, אולי תתברר יותר דעת רבנו הזקן בקו"א שם.

* * *

סימן שע ס"ו

סוכה מערבת בחצר

א) אם המאכל שבסוכה חשוב עירוב

בשוע"ר (סי' שע ס"ו): "עיקר דירת האדם היא מקום אכילת פת ולא מקום השינה ולינה. לפיכך אנשי החצר שהיו כולם אוכלים בבית אחד בשבת, אעפ"י שכל אחד אוכל משלו על שלחן בפני עצמו, ויש לכל אחד חדר בפני עצמו בחצר שדר שם כל היום וכל הלילה, אינם צריכים עירוב, מפני שהם כאנשי בית אחד ואינן אוסרים זה על זה".

לפי זה מסופר בלקוטי שיחות (ח"ט ע' 91): "בשעת דער טאטע (בעל ההילולא) איז געווען ביי הרה"ג וכו' ר' חיים בריסקער צו נעמען ביי אים "סמיכה" אויף רבנות ... האט ער אים אויך מציע געווען ענטפערן אויף אייניגע שאלות וועלכע זיינען דאן פארגעבראכט געווארן פאר ר' חיים'ען. צווישן אנדערע איז אויך געווען א שאלה. א איד האט געהאט א סוכה אין הויף צוזאמען מיט די אנדערע אידישע שכנים, או מען האט פארגעסן מאכן אן עירוב-חצירות. איז ער געקומען פרעגן, ואס זאל מען טאן שבת? ר' חיים האט זיך געווענדעט צום טאטן אז ער זאל פסק'נען די שאלה, און דער טאטע האט באלד געענטפערט אז די סוכה אליין איז מערב".

ובשוה"ג (שם): "ראה שו"ע אדה"ז או"ח סש"ע ס"ו. "אנשי החצר שהיו אוכלים בבית אחד בשבת ... אינם צריכים עירוב, מפני שהם כאנשי בית אחד". יתרה מזה בסוכה שהיא קבע וביתו עראי (סוכה כח, ב)".

ובאמת יש הפרש גדול בין הדין שבשוע"ר שם ובין הדין שבלקוטי שיחות שם, אלא שמכל מקום יש להתיר מטעם זה גם במעשה שבלקוטי שיחות שם, ובהקדים:

ב) אם הסוכה מערבת גם הנשים שבבית

נתבאר בשוע"ר (סי' שסו ס"ח): "צריך שלא יקפיד שום אחד מהם על עירובו אם יאכלנו חבירו, ואם מקפיד אינו עירוב, כי מה שמו עירוב שמו, שיהיו כולם מעורבים ומרוצים בו שלא ימחה אחד בחבירו אלא שותפות נוחה ועריבה. ולכן צריך ליזהר שלא לערב בדבר שתיקן לצורך השבת, שהרי אם יבקשנו חבירו ממנו לא יתננו לו". הרי שמה ש"כולם אוכלים בבית אחד בשבת ... כל אחד אוכל משלו על שלחן בפני עצמו" אינו נחשב לעירוב.

ועוד נתבאר בשוע"ר (סי' שסו ס"ט): "צריך ליתן כל העירוב בכלי אחד, ואם חלקו ונתנו בשני כלים אינו עירוב, שהרי עירוב שמו שיהיו מעורבים". הרי שגם מטעם זה, מה ש"כולם אוכלים בבית אחד בשבת ... כל אחד אוכל משלו על שלחן בפני עצמו" אינו נחשב לעירוב.

אלא שמכל מקום "אינם צריכים עירוב", כי על ידי ש"כולם אוכלים בבית אחד בשבת ... הם כאנשי בית אחד ואינן אוסרים זה על זה". ומזה מובן שאם יש דיורים אחרים בחצר זו, שאינם אוכלים בבית זה אלא בביתם, הרי הם "אוסרים זה על זה", ואין כאן עירוב שיתיר את הטלטול בחצר הזה.

ומה שהסוכה מועלת להתיר את הטלטול בחצר כשכל הגברים אוכלים בסוכה זו, אף אם הנשים אוכלות בביתם, היינו מטעם המבואר בשוע"ר שם (סי' שע ס"ו): "וכן אם הוצרכו לעשות עירוב עם חצר אחר עירוב אחד לכולם, ופת אחד בלבד מוליכין לאותו מקום שהם מערבין עמו, ואיזה מהם שירצה יתן הפת".

ואין הכוונה בזה שהוא מקנה את הפת לכל בני החצר ונותן בשליחותם בחצר השני, שהרי אז הי' צריך להקנות בתחלה את הפת לכל בני החצר, כמבואר בשוע"ר (סי' שסו סי"ב): "אחד מבני החצר יכול ליתן פת בשביל כולם אפילו שלא בפניהם, ובלבד שיזכנו להם על ידי אחר, דהיינו שהאחר יגביהנו בשביל שיזכו בו כולם בהגבהה זו כאלו הגביהוהו בעצמן, ששלוחו של אדם כמותו. ואף שהם לא עשאוהו שליח, מכל מקום זכין לאדם שלא בפניו. אבל על ידי עצמו אינו יכול לזכותו להם, שכל זמן שהוא בידו לא יצא מרשותו".

משא"כ כאן אשר בני החצר אינם זקוקים לעירוב, לכן סגי במה ש"איזה מהם שירצה יתן הפת", מבלי להקנות את הפת לכל בני החצר.

והטעם שזה מועיל הוא כי: א) כל האוכלים בבית הזה אינם אוסרים זה על זה, ב) ואחד מהם עירב עם החצר השני – על ידי שני הפרטים האלו נתערבו כולם זה בזה.

והרי זה כעין האמור בשוע"ר (סי' שעב ס"ג-ד): "שתי חצרות שרוצות לערב יחד ... אם ירצה יוליך שם אפילו פת משלו וכולם מותרים ... והוא הדין אם הוא עם חביריו הם בענין שאינן צריכין לערב כלל ביניהם, כגון אב עם בניו המקבלים פרס ממנו השרויים לבדם בחצר אחת ... אחד מהם מוליך פת בשביל כולם אפילו משלו לחצר הסמוכה להם לערב עמה".

גם כאן אין הוא צריך לזכות את הפת לכל בני החצר, אלא סגי במה שהוא מוליך פת שלו לחצר הסמוכה כדי להתיר לכולם, כי: א) כל בני החצר נתערבו ביניהם על ידי העירוב שבחצר הזאת, ב) ואחד מבני החצר נתן עירובו בחצר השניה – על ידי שני אלו הותרו כולם לטלטל בשתי החצרות.

וכן הוא גם כאן בסוכה שבחצר, שהרי: א) הבעל ואשתו ובני ביתו אינם אוסרים זה על זה, ב) והבעל אוכל בסוכה יחד עם הגברים שבכל החצר – על ידי שני אלו נתערבו כל הגברים והנשים שבחצר הזה ואינם אוסרים זה על זה.

ולפי כל זה נראה לכאורה, שאם אשה אלמנה גרה בחצר זו בבית שלה, ואינה אוכלת בסוכה, היא אוסרת על כל בני החצר, ואין אכילת הגברים בסוכה מתרת אותם.

* * *