סימן טז

סימן טז

ראתה בעת תשמיש מתי צריכים כפרה

ב"ה ⁴⁵⁰ יום ג' כ"ג אדר תרח"ם ציון לפ"ק

ליובאוויטש

כבוד ידידי עוז הרה"ג המפורסם ווח"ס נכבד ומרומם כ"ש י"א כו' דוד צבי הירש ⁴⁵¹ שי'

ת"ל בעד החיים והשלום כה לחי.

היות שבא אלי איזה שאלה בעניני נדה ואין בידי להחליט הדבר, ולזאת הנני כותבה לכבוד מעל', וגודל בקשתי לעיין בזה היטיב ולהשיב לי דברים ברורים לאמיתתה של תורה.

אשה שאין לה וסת קבוע, פעמים היא רואה ליום כ"ג לראייתה ופעמים לכ"ז ופעמים יותר ממ"ם ימים, וככה מחלפת ראייתה בלי זמן קבוע כלל. אך על פי הרוב קודם התחלת הוסת ראשה ואברי' כבדים עלי' (ותמיד היא חוששת ליום החודש ולעונה בינונית ולהפלגת הוסת האחרון כמ"ש בשו"ע סי' קפ"ט ⁴⁵² ).

והנה הפלגת הוסת האחרון הי' מ"ב ימים, ועתה ליום מ"ם לראייתה נתייחדה עם בעלה, ובאותה רגע שפירש מאיתה הרגישה שיצא לחוץ איזה לחלוחית, וקינחה עצמה בחלוקה ומצאה דם על המקום שקינחה בו, וכן על הסדין שהבעל קנח עצמו ומצא דם במקום הזרע וחוצה, וגם על החלוק שלו נמצא קצת מראה דם שנתקנח עלי'. ואחר כך בקרוב בדקה עצמה ולא נמצא דם על העד, כי אם איזה מראה (אשר לפי הנראה הי' נכשר מהמורה). והאשה הנ"ל רגילה תמיד לקנח עצמה בחלוקה קודם ששוכבת על מיטתה, וגם בפעם הזה קנחה כנ"ל ולא הי' שום מראה דם. ובעבור ערך ב' או ג' שעות אחר התשמיש התחיל הוסת, היינו הילוך הדם כנצרך. למחר בבוקר מצאה דם בשיעור יותר מבגריס על המכנסים שפשטה קודם השינה. והאשה הזאת כך דרך ראיותי' על פי הרוב, שבתחילת ראייתה נראה מראות דם ונפסק, ואחר כך בעבור איזה שעות מתחיל הילוך הדם. ביום שלפני זה לא הרגישה שום דבר שתחשוב שהוסת ממשמש ובא. ואף שראשה הי' כאב לה וגם כובד קצת, אך קודם יום ההוא לא ישנה ב' לילות, וגם ביום ההוא הי' לה עגמת נפש גדול והייתה בעצבות מאד.

זהו פרטי השאלה. והספיקות בזה. א) אם הבעל והאשה שניהם אנוסים ואינם צריכים כפרה. ב) או שניהם צריכים כפרה. ג) או האשה אינה צריכה כפרה והבעל צריך כפרה, ד) אם יש לחשוש לרואה מחמת תשמיש.

הנה אם האשה צריכה כפרה תלוי בזה אם צריכה בדיקה לפני תשמיש אם לאו. והנה השו"ע סי' קפ"ו ס"ב פסק כהרמב"ן ⁴⁵³ והרשב"א ⁴⁵⁴ לדעת הרי"ף ⁴⁵⁵ שאשה שאין לה וסת צריכה בדיקה ג' פעמים הראשונים קודם תשמיש ואחרי תשמיש, ואם תוחזק לאינה רמ"ת אינה צריכה עוד בדיקה. ומה שהביא דעת הרמב"ם ⁴⁵⁶ והרא"ש ⁴⁵⁷ , שהוא על פי פירוש ר"ח בגמ' די"ב ע"ב, זהו רק לבעל נפש שראוי לחוש לדעתם, והעיקר כסברא הראשונה, כמ"ש רבינו ז"ל בסי' הנ"ל ס"ק ז'.

(ומ"ש ⁴⁵⁸ שראוי לבעל נפש לחוש כו', לא זכיתי להבין, והלא רבי זירא דבעי מיני' דרב יהודה ⁴⁵⁹ מהו שתבדוק עצמה לבעלה לפני תשמיש ⁴⁶⁰ , ואמר לי' רב יהודה לא תבדוק, ומה דאיבעי לי' לרבי זירא היינו אם ראוי לבעל נפש להחמיר בזה, וכמ"ש הרשב"א בחידושיו ⁴⁶¹ ובתורת הבית הארוך, וכההיא דאמר בפ"ב דט"ז ע"ב בעל נפש לא יבעול וישנה, ועל זה אמר רב יהודה אם כן לבו נוקפו כו'. וכאשר הקשה הרשב"א מזה לפירוש הר"ח. ואנן דלא פסקינן כהר"ח, מפני שלפירושו קשה כולהו סוגי' דגמ' שם. ורק הרא"ש כתב שלא מלאו לבו להקל נגד הר"ח, וכן הרמב"ם פסק כן, אך כל גדולי הראשונים והאחרונים כולם פה אחד עונים ואומרים שאינה צריכה בדיקה. ולמה ראוי לבעל נפש להחמיר נגד סוגיות הגמ' דקאמר רבי יהודה דאפילו בעל נפש לא יחמיר כו' כנ"ל. וי"ל דלשון ראוי לבעל נפש לחוש לדעתם, היינו שיצוה לאשתו שתבדוק קודם תשמיש, ואז אינו שייך לבו נוקפו כו' וכמ"ש רבינו בסי' קפ"ד ס"ק ג'. ואף דשם כתב אבל לא לאחר תשמיש ⁴⁶² . נראה לי דזהו באשה שיש לה וסת, אבל כשאין לה וסת ראוי להחמיר לצוות שתבדוק לפני ולאחר תשמיש).

ואם היות דגם לפי הרי"ף קשה ליישב סוגיא דגמרא מה שאמרו ⁴⁶³ חדא מכלל חברתה איתמר כו', וכמ"ש הר"ן בפ"ב דשבועות ⁴⁶⁴ . וגם רב חנינא בן אנטיגנוס ⁴⁶⁵ לא הזכיר דרק ג' פעמים הראשונים צריכה בדיקה, אלא שהרמב"ן במלחמת בפרק אלמנה ניזונית בכתובות ⁴⁶⁶ כתב דמלשון הן עיוותי' והן תיקני' משמע כן, והסכים לה גם הר"ן בשבועות דמשמע דמשמשת בעדים עד שתהא מעוותת או מתוקנת על ידם (דאם לא כן מה צריך לומר הן עיוותי' כו').

וגם קשה למה תחשוש בתחילה שמא תראה מחמת תשמיש. ומ"ש הר"ן ⁴⁶⁷ , הובא בשו"ע רבינו ⁴⁶⁸ ז"ל, מפני שראיותי' באים על פי המקרים כו', אם כן תחשוש גם כן שמא תראה על ידי קפיצה, ופשוט דאשה שאין לה וסת אם קפצה או חבטה בקרקע שאינה צריכה בדיקה. אם לא שנאמר שהתשמיש הוא גרם גדול יותר מקפיצה, שדרך הדם לבוא מפני הרגל תשמיש כמ"ש אדמו"ר בסי' קפ"ד סק"ו (ונראה לי הטעם כמ"ש רבינו ז"ל בסי' קפ"ז סקי"ב, לפי דעת הש"ך ⁴⁶⁹ , שמפני שהאבר מגיע סמוך למקור על ידי זה בא הדם מהמקור. או כמ"ש שם לפי דעת המשאת בנימין ⁴⁷⁰ שמחמת העובי בא מהמקור. וראיתי בשם הכרתי ופלתי, על מ"ש בשו"ע סי' קפ"ד סעי' א' שאינה צריכה בדיקה לפני תשמיש, כתב, אבל לאחר תשמיש צריכה בדיקה דשמא מחמת חימוד תשמיש ראתה דהחימוד גורם לדם כו' כמו תבעוה להנשא כו'. וכ"כ בס' מחצית השקל על הל' נדה סי' קפ"ו ס"ב ד"ה אבל הב"י שהחימום גורם כו'. וצ"ע דאם כן מה אמר לא כל הכוחות שוות, ומה מהני בדיקת שפופרת כו', ולפי זה דומה יותר לאכילת שום כו', ורבינו מדמה זה בכ"מ לוסת הקפיצות כו'). וכן הסברא נותנת שהתשמיש גורם יותר מקפיצה. אך בלשון הר"ן שהביא רבינו בסי' קפ"ו סק"ב כתב, לפיכך יש לחוש שמא אף מחמת תשמיש תראה כו', נראה דשוים.

ובדין שקפצה וראתה ג' פעמים בלא זמן קבוע, שכתב הרמ"א סי' קפט סי"ז בשם הגהות מיימוניות ⁴⁷¹ דחוששת לו כמו לוסת שאינו קבוע, ונראה לפי זה שנעקר בפעם אחת שקפצה ולא ראתה, וכ"כ מפורש באהלי יוסף בדיני ווסתות בהרישומי קיצורי פסקים כו'. וכן ברמ"ת ג' פעמים רצופים נעקר בבדיקת שפופרת שלא נמצא עליו כלום בפעם אחת, ואין צריך לעקרו בג' פעמים בדיקת שפופרת, כמו בהמורכב מתשמיש וחודש או הפלגה או בליל טבילתה לוסתה הקבוע או שאינה קבוע, וכמ"ש כל זה אדמו"ר נ"ע בסי' קפ"ז סקי"ג וסקמ"ב. אך מדכתב רבינו ז"ל הטעם על מה שנעקר בבדיקת שפופרת פעם אחת מפני שאין לה תקנה לשמש עם בעלה וצריכה להתגרש ממנו די לה שתעקרנה פעם אחת כו' כמ"ש שם סקי"ג ⁴⁷² , ולא אמר דדמי לוסת הקפיצות בלא זמן קבוע שנעקר בפעם אחת כנ"ל, נראה דראי' שעל ידי תשמיש חמור מקפיצה, דדרך הדם כו'.

אך צריך להבין מ"ש רבינו כאן שאם ראתה ג' פעמים בביאה ראשונה לטבילת וסתה, ולא הזכיר גם כן אם ראתה ג' פעמים רצופים מחמת תשמיש, שבודאי גם כן נעקר בבדיקת שפופרת פעם אחת שלא נמצא כו', וכנראה שם בסי' קפ"ז. ובס"ק י"ב ד"ה וכתב עוד הב"י כו' כתב הטעם שסומכין על בדיקת שפופרת שלא נמצא כלל, משום דרוב נשים אינן רואות דם מחמת תשמיש, הלכך כל מאי דמצי למיתלא בה להיתרא שלא להוציאה מכלל שאר נשים תלינן, כיון דאיכא רגלים לדבר שהרי נבדקה כו' עכ"ל, ולא אמר הטעם שלא לאוסרה על בעלה כו', הלכך מקילין בה כמו שאינה חוששת בפעם אחת מטעם זה, כמ"ש שם סקל"ט, וכן בס"ק י"ג ד"ה ועל פי זה ⁴⁷³ , כתב, שאפילו ראתה אחר כך כמה פעמים מותרת, שתולין בדוחק האבר בצדדים ולא במקור, דכל מאי דמצי למתלי להתירה ברואה מחחת תשמיש תלינן כדלעיל ע"כ, ובודאי הכוונה עמ"ש לעיל בסקי"ב ד"ה והב"י כו' הנ"ל.

ונראה לענ"ד לומר דדוקא ברואה בביאה ראשונה שאחר טבילתה לוסתה כו', לולא הטעם שלא תתגרש כו' הי' צריכי' עקירה בג' פעמים דוקא, מפני שלא נקבע לתשמיש גרידא כי אם לאחר וסתה דוקא, שלא נטהרה לגמרי מדמי וסתה ונשאר מעט דם במקור ויוצא על ידי תשמיש כו', כמ"ש רבינו בס"ק מ"ד, והרי הוא נקבע בוסתה (הקבוע או שאינה קבוע) ובתשמיש, ולא דמי לקפיצת גרידא, והי' צריכי' עקירה ג' פעמים, אלא שלא תתגרש כו' מקילין שנעקר בפ"א. אבל כשראתה ג' פעמים רצופים על ידי תשמיש ואינה מורכב בשום דבר, די בעקירה פעם אחת, ואין צריך להטעם שאין לה תקנה כו', דדמי לקפיצות גרידא שנעקר בפעם אחת כנ"ל, ואם עברה ושמשה פעם אחת ולא ראתה בודאי הי' נעקר, ולא הי' קושיות הב"י כלל. אך מה שמקילין כל כך אפילו בבדיקת שפופרת בפעם אחת שלא נמצא עליו כלל, על זה אמר משום דרוב נשים כו'.

אלא שיש לומר דמה שלא הזכיר כאן אם רמ"ת ג' פעמים רצופים. מפני שכאן מדבר איך שאפילו ראתה (אחר הבדיקה) כמה פעמים הרי היא מותרת רק באופן שאין לחוש לקביעת וסת, אבל אם קבעה וסת צריכה עקירה ג' פעמים או פעם אחת. ומבאר איזה נקרא קביעת וסת, וסת החודש והפלגה וביאה ראשונה שאחר טבילתה לוסתה הקבוע או שאינו קבוע, ומבאר החילוק שביניהם, וטעם החילוק. ולמה יזכיר כאן רמ"ת ג' פעמים רצופים, שעל זה סובב והולך כל הדיבור הזה, אם לאחר הבדיקה נקבע באופן כזה צריכה עקירה ג' פעמים או פעם אחת, ואם לא נקבע מותרת בלא בדיקה כו'. וגם אם מה שראתה ג' פעמים בביאה ראשונה שאחר טבילתה לוסתה כו' חשיב קבוע במורכב כנ"ל, צע"ג. דיש לומר מה שהביא זה כאן, לא מפני דדמי להרכבה דחודש והפלגה, אלא חשיב האופנים שצריכה בדיקת שפופרת. מיהו ממה שלא כתב הטעם דרמ"ת ג' פעמים רצופים נעקר בפעם אחת, מפני שאין לה תקנה כו', והביא דברי הב"י ⁴⁷⁴ , משמע דלא דמי לראתה בביאה ראשונה לטבילתה לוסתה. וע' בקונטרס אחרון ס"ק י"א ⁴⁷⁵ שכתב וטעם הא' עיקר כו'. וברמ"א שם סעי' יו"ד כתב ומיהו כל מקום שצריכה בדיקה כו', ויש לומר שנכלל גם רמ"ת ג' פעמים רצופים. ועי' באוהלי יוסף ברישומי' הנ"ל דנ"ד ע"א ד"ה והא דנעקר.

ובפרישה סי' קפ"ט עמ"ש הטור כגון שקפצה כו' חוששת לכל פעם שתקפוץ כתב, זה פשוט שאם קפצה ג' פעמים זה אחר זה ולא ראתה דנעקר כו' ע"כ, סובר דוסת הקפיצה אפילו שלא בזמן ידוע צריך עקירה ג' פעמים, ולפי זה ניחא מה שברמ"ת בג' פעמים רצופים שנעקר בפעם אחת צריכים הטעם שלא לאוסרה כו', דמקילין ברמ"ת יותר מקפיצה, ולזה צריכים הטעם הנ"ל. אך מלשון הרמ"א ⁴⁷⁶ שכתב מכל מקום חוששת לו כמו לוסת שאינו קבוע, משמע דלא סבירא לי' כדעת הפרישה, ואינו חוששת לו אלא פעם אחת ונעקר בפעם אחת, וכן משמע בהגהות מיימוניות ⁴⁷⁷ . והפרישה כתב כן לדעת הטור דסובר דאשה קובעת וסת לקפיצות גרידא, בודאי צריכה עקירה ג' פעמים דוקא.

עוד ראי' דרמ"ת חמיר מרואה על ידי קפיצה, שאם קפצה פעם אחת וראתה נראה משו"ע רבינו ז"ל שאינו חוששת לו, וכמ"ש בסי' קפ"ט ס"ק ע"ב שאם חזרה וקפצה צריכה בדיקה כו' כיון שכבר ראתה ג' פעמים על ידי קפיצה (וכ"ה בהגהות מיימוניות). וכן ממה שכתב אחר כך וגם קודם שאירע לה כן ג' פעמים מיד שקפצה פעם אחת וראתה צריכה לחוש לאותו יום בחודש כו', משמע דלקפיצה לחוד אין צריך לחוש קודם שראתה ג' פעמים על ידי קפיצה, וכ"כ מפורש בש"ך ס"ק מ"ח, ובמנחת יעקב סקל"ד. וברמ"ת שמותרת לשמש ג' פעמים ואינה חוששת בפעם אחת כתב בסי' קפ"ז סקל"ט הטעם כדי שלא להוציא אשה מבעלה כו', הרי דרמ"ת חמיר מקפיצה. וע' בסדרי טהרה סי' קפ"ז ס"ק כ"ג.

אך מכל מקום אף דחמיר מוסת הקפיצה, מכל מקום אינו מובן למה צריכים לחשוש לו לכתחילה, ולא מצינו בשום מקרה הגורם שצריכה לחשוש לו קודם שראתה פעם אחת על ידי מקרה זו, ואפילו פיהוק ועיטוש לא חיישינן להם קודם שקרה שראתה פעם אחת על ידי פיהוק כו'.

הן אמת דהסדרי טהרה ס"ק הנ"ל כתב דיש לומר דרמ"ת חמיר גם מוסת הגוף כמו פיהוק ועיטוש וכדומה, אבל אינני יודע מאין לו זה. ומ"ש דוסתות הבאים על ידי מקרים שבגוף אם הם לימים ידועים אינה חוששת אלא לשניהם יחד כמ"ש בסי' קפ"ט סעי' י"ט, משא"כ רמ"ת אף קבעה לימים ידועים, אם לא הי' ביאות היתר בנתיים חיישינן דהתשמיש לבד גרם הראי'. ולענ"ד צ"ע, דמ"ש הרמ"א בסעי' יו"ד דאם ראתה ג' פעמים בביאה ראשונה שאחר טבילתה שאסורה לבעלה, מפרש רבינו ז"ל בס"ק מ"ג דהיינו בביאה ראשונה שאחר טבילתה לוסתה הקבוע או שאינו קבוע, ועפ"ז כתב בס"ק מ"ד שאפילו אם ההפלגה מראיית וסתה עד הראי' מחמת תשמיש הם הפלגות שוות מכל מקום תלינן בתשמיש יותר מבההפלגה, שקרוב יותר לומר דלא נקתה מדמי' לגמרי בשעת וסתה ויוצאים על ידי תשמיש ראשון כו'. אבל בדין המבואר בשו"ע סעי' י"א שראתה מחמת תשמיש ולאחר חצי שנה חזרה וראתה וכן ג' פעמים וסת שוה, אפשר יש לומר דאף שלא הי' ביאות היתר בנתיים תלינן יותר בהפלגה מבתשמיש, דרחוק הדבר שנשאר בה מעט דם מהוסת שראתה בחצי שנה מקודם (דבהכרח לא ראתה בנתיים, דאם לא כן לא יהי' הפלגות שוות, וכמש"ש ס"ק נ"א), ועתה יצא בתשמיש זה. ואפשר שכאן גם פעם הא' לא הי' ביאה ראשונה שאחר וסתה, ואם כן אינו שייך סברא הנ"ל, ואפשר דתלינן בהפלגה.

ולא דמי ללידה דמבואר בט"ז ס"ק ט"ו, שאם לא הי' ביאות היתר בנתיים (בין לידה ללידה) דאסורה. דשם אינו תלוי בזמן אלא בביאה ראשונה שאחר לידה, והוה כמו הדין שכתב הרמ"א לפני זה (אלא שיש כאן היתר אחר שחולשת הלידה גורם כו'), אבל אם ראתה בהפלגות שוות, אפשר אף שלא הי' ביאות היתר בנתיים תלינן בהפלגה. מכל מקום אינו נראה כן, ודוקא אם הי' ביאות היתר בנתיים אז מותרת לשמש בין וסת לוסת. וכן נראה מתשובת הרשב"א ⁴⁷⁸ שהביא הב"י (שהוא מקור דין זה) בפירוש ואם יש לה וסת כו' יעו"ש. וכן מוכח ממ"ש רבינו ז"ל ס"ק מ"ד ואין תולין בהפלגה אלא כשלא ראתה בתשמיש הראשון, משמע דהיכא שבכל פעם ראתה בתשמיש הראשון, אף שהתשמיש הי' מופלג מראיית וסתה (וכן הי' בכל הג' פעמים שהיו הפלגות שוות), או גם כן בהפלגות שוות ולא הי' ביאות היתר בנתיים כו', מכל מקום תלינן בתשמיש יותר מבהפלגה, דדרך הדם לבוא בהרגל תשמיש, ואנן לא ידעינן שהוא מורכב בתשמיש והפלגה דוקא, דמה שלא ראתה בנתיים מפני שלא שמשה, ואם הייתה משמשת היתה רואה, והרי זו ממלאה ונופצת כו', כנלע"ד.

ולפי זה אף דבעצם הדין אמת כמו שמובן מהסדרי טהרה, דבלא ביאות היתר בנתיים אף שראתה ג' פעמים לזמן ידוע תלינן שהתשמיש לבד גרם הדם כו', מכל מקום מה שמצא זה לחומר ברמ"ת מוסתות שבאים על ידי מקרי הגוף צ"ע. דענין ראיית הדם שהאשה רואה תלוי או בהילוך הכוכבים שגורמים להדם, והוא הוסת החודש, או הזמן גורם שבמשך כ' או למ"ד יום מתמלא המקור ויוצא הדם, ומילוי המקור גורם את הפיהוק, ולכן הוא אות שיבוא הדם בקרוב, ולכן וסת הקבוע ממיקרי הגוף בהפלגות שוות כמו מכ' לכ' יום, אנו רואין שטבע אשה זו שבזמן כ' יום מתמלא המקור, וטבעה שמילוי המקור מעורר לה פיהוק או עיטוש וכדומה, ולכן חוששת לשניהם דוקא, ואם פיהקה שלא בזמנו אינה חוששת, מאחר שהמקור שלה מתמלא דוקא לכ' יום, והיא פיהקה לט"ו יום עד"מ, מובן שהפיהוק אינו ממילוי המקור אלא מאיזה סיבה אחרת. וכן אם הגיע ההפלגה ולא פיהקה אינה חוששת, שהרי טבעה שמילוי המקור מעורר הפיהוק, והיא לא פיהקה מסתמא מצד איזה סיבה לא נתמלא המקור (ואינה צריכה בדיקה להתירה אחר העונה, מדלא פיהקה מסתמא לא ראתה. אבל מכל מקום אסורה לשמש כל העונה, דשמא עוד יבוא הפיהוק בשעת תשמיש, ותראה מיד על ידי תשמיש, וכמ"ש רבנו ז"ל בסי' קפ"ט ס"ק פ"ג וצ"ז. אבל לפיהוק שלא בעיתו נראה דאינה חוששת כלל. וע' בט"ז ס"ק ל"ח ובחוות דעת ס"ק כ"ו. וצ"ע אס עבר ההפלגה ולא ראתה, ואחר כך פיהקה אם צריכה לחוש או לאו. ונראה דחוששת. ועי' בחוות דעת שם. ול' השו"ע או שבא המיחוש בלא עתו משמע קצת כנ"ל. ובתורת הבית הארוך ⁴⁷⁹ איתא הלשון או שפיהקה שלא באותו היום, וצ"ע). אבל אשה שראתה מחמת תשמיש בהפלגות שוות בלא ביאות היתר בנתיים, איך נתלה בהפלגה ותשמיש, שהרי התשמיש גורם באשה זו לדם לבוא, ומה שלא ראתה קודם מפני שלא שימשה, ואפשר אם היתה משמשת קודם היתה רואה. ובודאי צריכה לחוש לתשמיש, ולא מפני שחוששת לכל אחד בפני עצמו, אלא מפני שאין כאן קביעות וסת עדיין להפלגה ותשמיש, ויותר תלינן זה בתשמיש גרידא, דדרך הדם לבוא בהרגל תשמיש (וחמיר מוסת הקפיצות כו' כנ"ל). ואם נקבע לימים ידועים דוקא, דהיינו שהיו ביאות היתר בנתיים, שאז ידעינן בודאי שמורכב מתשמיש והפלגה דוקא, אז אינה חוששת אלא לשניהם יחד, וכמ"ש בשו"ע סי' קפ"ז סי"א.

ועל פי כל הנ"ל אינו מובן דעת הרי"ף שצריכה לחשוש מתחילה שמא תראה מ"ת, מה שאינו צריכים לחשוש כן בשום וסת, וגם למה צריכים שתוחזק בג' פעמים דוקא (והחוות דעת סי' קפ"ו סק"ב רצה לתקן זה לפי דעת הש"ך בדברי הרי"ף, ולענ"ד לא תיקן דבר, שהרי רמ"ת נעקר בפעם אחת).