אוצר החסידיםשארית יהודהשו"ת יורה דעהסימן כז

סימן כז

אם המקור מלא דם, וטעם היתר האשה שנעקר מקור שלה ⁶²¹

מה שכתב המשאת בנימין סי' מ"ט ⁶²² דהמקור מליאה דם כמ"ש במד"ר ⁶²³ כו', וכן משמע בתשו' מהר"מ לובלין סי' קי"א ⁶²⁴ דהאם היא מקוה לדם כו'. אמת שלכאורה משמע הכי ברא"ש רפ"ג דנדה ⁶²⁵ ובטי"ד סי' קפ"ח ⁶²⁶ שהשפופרת במקור דמשום הכי ממילא יוצא דם, ומשום הכי נמי סבירא ליה להטור דבחתיכה נמי מיירי בקטנה דומיא דשפופרת, וכמ"ש הב"י ⁶²⁷ , דאם לא כן רואה בשפופרת אמאי טהורה. ובפרט לפמ"ש רבינו הג' אחמו"ר נ"ע ⁶²⁸ דהיינו משום שהשפופרת הוציאתו מן המקור ⁶²⁹ .

אלא דדבריו ⁶³⁰ צע"ג, ואף שאין משיבין את הארי ⁶³¹ כו', מכל מקום לבי אנסני כו', ומה אעשה שלא זכיתי להבין דבריו הק' כלל. דהא לפי דעתו ⁶³² על כרחך רבי אליעזר ורבנן בהא פליגי ⁶³³ , דרבנן סברי אין דרכה כו' משום שהחתיכה הוציאתו, ורבי אליעזר סבירא ליה דרכה כו', פי' דחיישי' שיצא מעצמו ונכנס בבקעים, כמ"ש הרב ⁶³⁴ לפירוש התוס' ⁶³⁵ דסבירא להו דבפלי פלויי לכולי עלמא דרכה כו', דהיינו משום דחיישינן שיצא מעצמו ונכנס בבקעים. ואם כן למה ליה להרא"ש לומר דרבי אליעזר ורבנן פליגי בשפופרת ובחתיכה דשיעא בטעמא דקרא, דרבי אליעזר סבר משום חציצה כו' הוה ליה למימר דבשפופרת או בחתיכה דשיעא ודאי אין דרכה לכולי עלמא, דבודאי השפופרת או החתיכה הוציאתו, אלא דבחתיכה דפלוי פלויי סבר רבי אליעזר שיצא מעצמו ונכנס בבקעים ולא שהחתיכה הוציאתו.

ועוד כיון דלהרא"ש טעמא דר"א משום חציצה, אם כן אפילו השפופרת בפרזדור נמי, וכמ"ש הרמב"ם להדיא ⁶³⁶ (מיהו סבירא ליה דהרגשה תוכיח, דבעינן הרגשת המקור, אע"ג דמבבשרה ילפינן נמי), ורבנן לא פליגי אדרבי אליעזר אלא בחתיכה, ולא בשפופרת להחמיר דבעינן שתכניס עד המקור ⁶³⁷ . וכן משמע להדיא ברא"ש דכתב דפליג בטעמא דקרא, דמשמע דבטעמא דוקא פליגי ולא בדינא. ואדרבה משמע דבאותה שפופרת דמטהר רבי אליעזר משום חציצה מטהרי רבנן משום דאין דרכה כו', ורוצה לומר דלרבנן הוי האי הפסקה גופה אין דרכה כו', וכמ"ש הרמב"ם ⁶³⁸ , והיינו טעמא דקרא ולא גזירת הכתוב הוא כמו לרבי אליעזר דמשום חציצה מטהר, דאפילו דרכה בכך נמי מטהר משום גזירת הכתוב.

[יצמ"ע?] אם כן, דבשפופרת לא פליגי הרמב"ם והרא"ש כלל. ומ"ש הרא"ש כגון שהכניסה עד המקור הא נקט לישנא כגון. ואדרבה משמע דאיכא נמי גוונא אחרינא. ואפילו הכי שפיר קאמר הטור דומיא דשפופרת, משום דבשפופרת שבמקור נמי מיירי.

ונראה שהלחץ זה הדחק השיאו לרבינו נ"ע לפרש כן ⁶³⁹ , לתרץ קושיית הס"ט ⁶⁴⁰ על הט"ז ⁶⁴¹ , דסבירא ליה הטעם שאינו דרך ראי' בעקירת המקור, משום דלא אסרה תורה אלא כשהמקור במקומו והדם יוצא ממנו, משא"כ כשהמקור עצמו הוליך עמו כל הדם כו'. שזה לא נרמז כלל בדברי רבינו שמשון, שלא חידש דבר מדעתו, אלא שכתב כן על פי פירושו בגמ' בחתיכה דפלי פלויי דסבירא להו לרבנן דאין דרכה כו', והוא הדין נמי בעקירת המקור. ומשום הכי פירש רבינו נ"ע ⁶⁴² , דגם בחתיכה דגמ' נמי היינו טעמא שהחתיכה הוציאתו, ואפילו הב"י ⁶⁴³ לא פליג על זה, אלא דבהא פליגי בחתיכת המקור, שהדם שיוצא להדיא סבירא ליה להב"י שיצא מעצמו, וכמו דאמרינן בחתיכה שבגמ' ⁶⁴⁴ , דאין לחלק בין חתיכה שבגמ' לחתיכת המקור, והט"ז סבירא ליה לחלק בזה, דבחתיכה שבגמ' הוא דאמרינן הכי משא"כ בחתיכת המקור, וכמו שביאר רבינו נ"ע דבריו ⁶⁴⁵ , עיי"ש שעל קוטב זה סובב הולך כל דבריו.

ובאמת משכוני נפשין אדהט"ז בכדי הוא, שהרי הרב עצמו לא סבירא ליה כוותי' בכל דבריו, דלדידי' אפילו בשעת וסתה נמי טהורה ⁶⁴⁶ , והרב לא פסק כוותי' בהא עיי"ש ⁶⁴⁷ . אלא דשלא בשעת וסתה סבירא ליה להרב דגם רמ"א סבירא ליה הכי ⁶⁴⁸ , וכמ"ש בתשובת שב יעקב סי' ל"ז ⁶⁴⁹ דדעת רמ"א וט"ז שוין, רק החילוק ביניהם בשעת וסתה.

אבל לשון רמ"א לא משמע הכי ⁶⁵⁰ , שהרי בדרכי משה ⁶⁵¹ כתב דמהיכא תימא לא ניתלי בחתיכות שבבית החיצון, כפשט לשון הטור ורי"ו, וגם בהג"ה ⁶⁵² כתב ומחמת מכה היא, דהיינו שהחתיכות שנפלו בבית החיצון, ומוציאין דם בבית החיצון, חשבינן להו כדם מכה וטהורה, משום שבשעה שעקרה לא היה הדם אלא בחתיכה כמ"ש הב"י, דאהא לא פליג רמ"א כלל עיי"ש, וזה ממש כדעת הב"ח ⁶⁵³ דבשעת נפילתה אינה טהורה אלא כשהדם מובלע בחתיכה. אלא דהחילוק שביניהם, דלאחר נפילתה סבירא ליה להב"ח דהיינו טעמא דשוב אינה מטמאה כלל, דהחתיכות שנפלו לבית החיצון הוה כאילו נפלו לחוץ, ואח"כ אפילו אי חשבינן לה דם נדה אינה מטמאה כלל, ולדעת רמ"א היינו טעמא, דדם היוצא מהחתיכות הוי כדם המכה. ואפשר דסבירא ליה, דכיון שנעקרה החתיכה שולט בה הפסד ועיפוש והרי מכה גמורה היא ⁶⁵⁴ , והר"ש דכתב הטעם דהוי שלא כדרך ראי', היינו בעיקר החתיכה שנפלה ודם מובלע בה בשעה שעקרה, כמ"ש הב"י.

מיהו ⁶⁵⁵ אפשר שגם הרב לא כיון לזה ⁶⁵⁶ , אלא שאין השפופרת מועלת לומר שהשפופרת הוציאתו, מאחר שעל ידי השפופרת הוא שנפתח הקבר, וכדמסיק דכיון שעל ידי פתיחת הקבר דרך נשים לראות מה לי כו' (אלא דגם בזה לא הבנתי דאם כן נימא מה לי שהוציאתו השפופרת או החתיכה שלא על ידי פתיחת הקבר). והא דכתב הרב האי דינא בשפופרת ולא בחתיכה, חדא מינייהו נקט, וכדמסיים או חתיכות בשר.

אלא דיש לומר דקשי' לי' עיקרא דמילתא, מאי טעמא אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, כיון שהזב דם מעצמו, הא אמרינן ⁶⁵⁷ דמה ואפילו מחמת אונס, וכל אונס או סיבה, ומאי אין רגילות האשה בכך, ואפילו הכי טמאה, ואפילו דם יבש ⁶⁵⁸ דלאו אורחא נמי מטמא. וגדולה מזו אמרו בדם דרך דופן דמיעטי' מקרא ⁶⁵⁹ , ואע"ג שאין דרך ראיית הנשים בכך. אלא דלא איכפת לן בדם כלל אם היא רואה כדרך הנשים או לא, והכא מבבשרה ממעטינן לה ⁶⁶⁰ , שבבשרה צריך להיות כדרך הנשים שרגילות לראות בבשרה, ובבשרה דייקא ולא בדמה, שהדם בא לבשרה שלא כדרך הנשים, דהיינו בחתיכה דוקא, דאם כן מאי טעמא תנן ⁶⁶¹ אם יש עמה דם טמאה, אע"פ שהחתיכה גורמת לדם שיבא, ובחתיכה אפילו פלי פלויי והדם נוגע בבשרה טהורה ⁶⁶² . וניחא לי' ⁶⁶³ , דאם יש עמה דם הדם זב מעצמו, משא"כ בחתיכה בפלי פלויי החתיכה הוציאתו, ודכוותה נמי בשפופרת. והא דאמר אביי בשפופרת כולי עלמא לא פליגי, משום דמיירי בשפופרת שבמקור. ואע"ג דנפקא מינה נמי בשפופרת שבפרוזדור, מכל מקום יש לומר דאביי לא אתי לפרושי סוגיית הגמ' לאפוקי מס"ד דבשפופרת פליגי.

והנה בברייתא לא אידכר שפופרת כלל, אלא הגמ' דייק דהוא הדין לשפופרת, ונקט שפופרת דומיא דחתיכה, מדקאמר והוא הדין כו', דמשמע דכמו בחתיכה מטהר רבי אליעזר הוא הדין לשפופרת, מכלל שהשפופרת נמי במקור, וקאמר אביי דרבנן לא פליגי עלי' על הא דאייתי מהוא הדין, אע"ג דלרבי אליעזר איכא למישמע מיני' דהוא הדין אם השפופרת בהפרוזדור, משום דכיון דמשום חציצה מטהר אין נפקא מינה בזה, מכל מקום בגמ' לא נקט אלא והוא הדין כו', דהיינו כמו חתיכה שבמקור, ובהא כולי עלמא לא פליגי.

ויש להוסיף עוד בזה, דהכריח לרבינו לפרש כך ⁶⁶⁴ , מדכתבו כל האחרונים ⁶⁶⁵ שהתוס' ⁶⁶⁶ פליגי על הר"ש. ולכאורה אינו מוכרח, דהא דמוקי התוס' בחתיכה כעין שפופרת משום דסבירא להו דפלי דפלויי הוה דרכה של אשה לראות כך, כדמוכח מלשונם שהקשו על פירש"י דפלי פלויי וקשה דאם כן כו', וכדפי' בשו"ת תורת יקותיאל ⁶⁶⁷ , משא"כ עקירת המקור ודאי אין דרכה בכך, וכמו דסבירא ליה להר"ש (מסברא דנפשי', דבגמ' עקירת המקור מאן דכר שמי'). אלא ודאי דהיינו טעמא, דהתוס' רוצים לומר אין דרכה בכך מחמת הפסקה, וכמ"ש הרמב"ם ⁶⁶⁸ , משא"כ הר"ש מפרש אין דרכה מטעם אחר. ולא מצא רבינו טעם נכון, אלא שהחתיכה הוציאתו, ובסברא זו פליגי התוס' עם הר"ש, דלהתוס' בפלי פלויי ליכא למימר אין דרכה ולהר"ש אפילו פלויי אין דרכה.

הערות

621. נדפסה בקובץ אור ישראל מח ע' ו ואילך, מתצלום כתי"ק (2470). מרשימה זו של מהרי"ל, נלקטה שו"ת סי' ט דלעיל, וראה במצויין בשוה"ג שם. ותוכנה: בשוע"ר נראה כדברי שו"ת משאת בנימין שהמקור מלא דם [אמנם קשה על מהגמרא ופוסקים ומדברי הרופאים, כדלעיל סי' ט. ובזה דן כנראה בסיום הרשימה הזאת, שלא הגיעה לידינו]. בשוע"ר פירש בדעת הרא"ש והר"ש (בהיתר מקור שנעקר): וטעמא דקרא לאו משום חציצה הוא שהשפופרת מפסקת בין דם לבשר בין החיצון, אלא טעמא דקרא משום שאין דרך נשים לראות דם בזה הענין. ומקשה ע"ז כמה קושיות (ועד"ז הקשה לעיל סי' ט), ומיישב כוונת רבנו הזקן בג' אופנים: א) בד"ה ונראה. ב) בד"ה מיהו. ג) בד"ה ויש. ישוב נוסף – ראה לעיל סי' ט, בתשובת אדמו"ר הצמח צדק ס"ב.
622. ד"ה אמנם (כי האם של כל הנשים היא תמיד מלאה דם). וראה גם שוע"ר סי' קפח ס"ק י (שהמקור הוא מלא דם נדה).
623. במשאת בנימין שם: וכדאיתה בויקרא רבה בפרשת כי תזריע (יד, ט: אם של אשה מלא דם עומד וממנו יוצא למקום נדתה).
624. בהעתק השאלה שם מאת מה"ר יואל הלוי (הרחם עצמו, כי הוא מקוה לדם ולא מקור).
625. רס"י ב: בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא הרואה דם בשפופרת מהו, כגון שהכניסה שפופרת עד המקור ויצא דם דרך השפופרת.
626. שכתב: ודוקא חתיכות קטנות [אפשר לפתיחת הקבר בלא דם] דומיא דשפופרת [שבדברי הרא"ש דלעיל, שאף שהכניסה לתוך המקור טהורה].
627. סי' קפח ד"ה ודוקא.
628. סי' קפח ס"ק ח (בפירוש דברי הרא"ש בשם רבנו שמשון): שהכניסתו לתוך מקור דמיה, ונכנס הדם בשפופרת והציאתו לחוץ ואין דרך נשים לראות כן, ומשם הכי טהורה שנאמר דם יהיה זובה בבשרה, בבשרה ולא בשפופרת. וטעמא דקרא לאו משום חציצה הוא שהשפופרת מפסקת בין דם לבשר בין החיצון, אלא טעמא דקרא משום שאין דרך נשים לראות דם בזה הענין.
629. הרי רואים מכ"ז דסבירא להו שהמקור מלא דם, ומיד שהשפופרת הדקה נכנסת למקור היא מוציאה דם. הקושיות שיש על זה, והדיון בזה, נתבארו לעיל סי' ט.
630. כי נראה למהרי"ל להוכיח, שגם הרא"ש מודה שטהורה משום חציצה בין בשרה לדם (אפילו לא הכניסה השפופרת לתוך המקור, אלא בפרוזדור). רק זאת, שלדעת הרא"ש טהורה אפילו בחתיכה דפאלי פלויי (שאינה מפסקת בין בשרה לדם), מטעם דאין דרך יציאת הדם בכך. דברים אלו נתבארו לעיל סי' ח-ט, ולקמן סי' כח.
631. ע"פ גיטין פג, א-ב.
632. אם נאמר כדברי רבנו הזקן, שלדעת הרא"ש טעמא דקרא לא משום חציצה אלא משום דאין דרך נשים לראות דם בזה הענין, אם כן על כרחך כו'.
633. נדה כא, ב. וברא"ש שם בשם רבנו שמשון: ופליגי רבנן ור' אליעזר בטעמא דקרא דדרשינן בבשרה ולא בשפופרת, רבי אליעזר סבר דממעטינן שפופרת מטעם הפסקה, וכן חתיכה היכא דאין הדם נוגע בבשרה, אבל אי פלאי פלויי קרינן שפיר בבשרה, ורבנן סברי טעמא דממעטינן שפופרת משום דאין דרכה של אשה לראות דם כך, וכן חתיכה נמי אפילו אי פלאוי פלויי לפי שאין דרך הנשים לראות כך.
634. ראה שוע"ר שם ס"ק ט (ד"ה והתוספות): מטמאים בדם שבבקעי החתיכה כיון שנוגע בבשרה ... שדרכה לראות דם שלא בהפסק בין הדם לבשר.
635. נדה כב, א ד"ה כ.
636. הל' איסורי ביאה פ"ה הל' ט"ז: האשה שהכניסה שפופרת בפרוזדור וראתה הדם בתוך השפופרת טהורה, שנאמר דם יהי' זובה בבשרה, עד שתראה בבשרה כדרך שהנשים רואות, ואין דרך האשה לראות בשפופרת.
637. אם כן מוכח לכאורה מהרא"ש, שכשם שלרבי אליעזר טהורה בהכניסה השפופרת לפרוזדור (אף שלא הכניסה לתוך המקור), כן הוא גם לדעת רבנן (דלא פליגי אלא בחתיכה, ולא בשפופרת).
638. שם: ואין דרך האשה לראות בשפופרת.
639. את דברי רבנו שמשון, לפירוש הטור: וכן עשה רבינו שמשון מעשה באשה שנעקר מקור שלה וכמין חתיכות בשר היה נופל לה בבית החיצון, ולא היתה פוסקת לראות כל זמן שאותן החתיכות היו בבית החיצון, וטיהר אותה לבעלה.
640. ס"ק ד (שו"ע השלם ע' תח, ד"ה גם מ"ש בתשובה הנ"ל דלדעת): ומעולם לא חידש הר"ש דבר מדעתו מה שלא נאמר בתלמוד בהדיא.
641. ס"ק ה: דלא אסרה תורה אלא כשהמקור נשאר במקומו כו'.
642. ס"ק ח (בדעת רבינו שמשון): וטעמא דקרא לאו משום חציצה הוא שהשפופרת מפסקת בין דם לבשר בין החיצון, אלא טעמא דקרא משום שאין דרך נשים לראות דם בזה הענין.
643. ד"ה וממה שכתבו: צריך לומר דלא היתה פוסקת מלראות שכתבו ... אחתיכות בשר דבסמוך קאי, כלומר לא היתה פוסקת מלראות חתיכות בשר [אבל כשלא פסק הדם, מודה גם רבינו שמשון שאסורה].
644. כמבואר בשוע"ר ס"ק ט: ודוקא כשדם אינו רק בבקעים, אבל אם נמצא גם כן ע"ג החתיכה כו'.
645. ס"ק י (שביאר גם בדעת הרמ"א והט"ז, שלא התיר אלא מטעם שחתיכת המקור הוציאה הדם): תלינן שדם זה היה מובלע בבקעי החתיכות בשעה שנפלו לבית החיצון ודם טהור הוא משום שאין דרך ראיה בכך כ'דלעיל ואח"כ פירש מבקעי החתיכות לבית החיצון ... ולא דמי לחתיכת בשר בעלמא שאם יצא ממנה דם שאינו מובלע בבקעים טמא משום דאמרינן שהדם יצא מעצמו עם החתיכה ולא שהחתיכה הוציאתו כדלעיל, משא"כ בדם שבמקור שחתיכת המקור שנעקרו הן שמוליכות עמהן הדם שבהן לבית החיצון, והתורה לא אמרה אלא כשהמקור נשאר במקומו והדם יוצא ממנו ולא שהמקור עצמו מוליך עמו הדם לבית החיצון שאין דרך ראי' בכך.
646. ס"ק ה: ולפי זה אפילו הוא בשעת וסתה מותר זה הדין כיון שראייתה משונה, וכן משמע מלשון רמ"א בסעי' ה' שכתב שם דוקא שלא בשעת וסתה כו' וכאן לא כתב כלום, אלא שמו"ח ז"ל כתב דדין זה אינו מותר אלא בין וסת לוסת.
647. סוף ס"ק י (ומכל מקום בשעת וסתה אין להקל כלל), וס"ק י"א (ומכל מקום בשעת וסתה לא תלינן הדם בחתיכות אלא בוסתה).
648. כטעם שביאר רבנו בדעת הט"ז, וכדלעיל.
649. נד, ד ד"ה ולדעת רמ"א והט"ז.
650. שיסבור כדעת הט"ז דלעיל, כי אם כדעת הב"ח דלקמן.
651. ס"ק ג: דהא נתבאר לעיל סימן קפ"ז דאף אם המכה במקור תלינן בה כשיודע שהמכה מוציא דם, וא"כ גם כאן למה לא נתלה גם כן הדם בחתיכות כפשט משמעות דברי הטור והרי"ו.
652. סעיף ג.
653. שם ד"ה הכניסה (הובא בש"ך ס"ק ט, ובשוע"ר סי' י ד"ה ומיהו): ובשעת נפילה לביה"ח בדקה ולא ראתה שום דם אלא דלאח"כ כשהיו בביה"ח לא היתה פוסקת לראות דם כ"ז שאותן חתיכות היו בביה"ח וטיהר אותה משום דמיד שנפלו ובביה"ח חשיב כאילו נפלו לחוץ וכיון דלא הי' עמה דם בשעה שנפלה אם כן הדם שיצא שלא פסק ממנה כ"ז שהיו בביה"ח הי' בתוך החתיכות.
654. ראה בזה לקמן סי' כט.
655. על הבא לקמן הועבר קו למחיקה (שכנראה חזר וכתב זאת במהדורה אחרת), ובא לבאר כאן טעם שני, מדוע פירש רבנו הזקן בדעת הרא"ש והר"ש: וטעמא דקרא לאו משום חציצה הוא שהשפופרת מפסקת בין דם לבשר בין החיצון, אלא טעמא דקרא משום שאין דרך נשים לראות דם בזה הענין.
656. כי גם רבנו הזקן מודה, שאם הכניסה השפופרת לפרוזדור, והשפופרת מפסקת בין דם לבשר, טהורה משום דאין דרך נשים לראות דם בענין זה. אלא שכאן (בס"ק ח) בא לבאר טעם החילוק בין שפופרת דקה שהוציאה דם ע"י הכניסה אותה לתוך המקור – שטהורה, לבין שפופרת עבה שגרמה לפתיחת הקבר שעי"ז יצא דם – שטמאה.
657. לו, ב. שוע"ר סי' קפג ס"ק ב.
658. גמרא כב, א. טוש"ע סי' קפח ס"ד.
659. ויקרא כ, יח (את מקורה הערה). נדה מא, ב (עד שיצא מדוה דרך ערותה). וראה גם לעיל סי' ט (ד"ה מכל מקום). לקמן סי' לב.
660. ברייתא כא, ב (בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה).
661. כא, א: המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה.
662. גמרא שם. טור ושו"ע סי' קפח ס"ג.
663. וע"ז מתרץ רבנו הזקן (שם ס"ק ח), דאם יש כו'.
664. בא לבאר כאן טעם שלישי, מדוע פירש רבנו הזקן בדעת הרא"ש והר"ש: וטעמא דקרא לאו משום חציצה הוא שהשפופרת מפסקת בין דם לבשר בין החיצון, אלא טעמא דקרא משום שאין דרך נשים לראות דם בזה הענין.
665. ראה ב"ח ד"ה ולענין פסק הלכה. סדרי טהרה ס"ק ד ד"ה ובזה ניחא, וד"ה והנה אף שעשינו.
666. כב, א ד"ה כי (שפירש הטעם שטהורה הוא רק משום חציצה בין דם לבשר, ואסרו בפלי פלויי). ונתבאר בשוע"ר ס"ק ט (ד"ה והתוספות).
667. סי' ח.
668. פ"ה הי"ד והט"ז.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 5 עמודים.