ה

הטעם הה' שהרי כל המעות הארבעה מאות רוכ"ס אינן שלו וא"כ קידש בדבר של חבירו ואין זה שום קדושין כלל וכמ"ש הרמב"ם פ"ה דין ח' והטוש"ע סי' כ"ח סעיף י"ז והואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו הרי זה גזל ואינה מקודשת כו' והוא מהש"ס פ"ב דקדושין (ד' נ"ב ב') גבי ההוא סרסיא דקדיש בפרומא דשיכרא כו'. ואין לומר דהכא שאני שקיבל המעות מר' ניסן ור' נחמן בהלואה. וא"כ הרי הן כשלו ויכול לקדש בהן את האשה דזה אינו מתרי טעמי. האחד שלא הלוו לו המעות כ"א עשאוהו שליח שילוה להפאויערנע דקאנטאר ואין לו רשות ליקח אותם לעצמו ואם הי' לוקחם לעצמו הרי אפילו שואל שלא מדעת קיי"ל דגזלן הוא בפרק המפקיד (דף מ"א ע"א) ובהרא"ש שם סי' י"ט ובטוש"ע ח"מ סי' שנ"ט ס"ה וזה אפילו בשאלה דהדרא בעיניה ונוטלו רק להשתמש בו לפי שעה וכ"ש ללות מעות שלא מדעת אפילו על דעת לשלם דהלוואה לא הדרה בעיניה. דבשואל שלא מדעת יש פלוגתא דר"י וחכמים אם נקרא שואל או גזלן בפרק הספינה (דף פ"ח ע"א) ובפרק המפקיד (דף מ"ג ע"ב) דלר' יהודה לא נקרא גזלן אלא שואל והיינו משום שדעתו להחזיר זה החפץ עצמו מיד אלא דקיי"ל כחכמים כדמשמע בפרק המפקיד (דף מ"ג ע"ב) וכמ"ש הרמב"ם ספ"ג מהל' גזילה ובטוש"ע סי' שנ"ט ס"ה כנ"ל. אבל בלוה שלא מדעת אפילו ע"ד לשלם לכ"ע נקרא גזלן כמבואר בטור סי' שנ"ט ס"ג ובב"י שם מסוגיא דפרק הכונס (דף ס' סע"ב) וכן מבואר בהדיא מהדין שבש"ע אה"ע סי' כ"ח סעיף י"ח לענין קדושין. ואפילו אם היו המעות נתונים לו בעיסקא יש מקום עיון אם קידש בהם אשה אם אין זה קידשה בגזל דהא האי עיסקא פלגא מלוה פלגא בפקדון ואפילו בהפלגא מלוה אסור לו להוציא ביציאותיו כדאמרינן בב"מ פרק המקבל (דף ק"ד סע"ב) כי יהיבנא לך לאעסוקי ביה ולא למשתיה ביה שיכרא. ואם מת אינה נעשה מטלטלין אצל בניו יעו"ש. ועכ"פ זה שקידש בכל המעות א"כ קידש גם בפלגא דפקדון וה"ל מקדש בגזל. ויש להעיר ממ"ש במשנה ספ"ה דנדרים (דף מ"ח ע"א) לא נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים כו' עד כל מתנה שאינה שאם הקדישה מקודשת כו' ואף שיש טעמים ע"ז היינו התם שנתנה לשם מתנה. אבל הכא כשהפקיד ונתן לו העיסקא ודאי ברור שלא נתן לו על מנת שיקדשם לשמים ואם הקדישם ודאי אינו הקדש. א"כ כמ"כ אם קידש בהם אשה אין כאן קדושין. וכה"ג פסק הרמב"ם פ"ז מהל' שלוחין הל' ה' וז"ל המתעסק שנתן מתנה לאחרים מן המטלטלין של עסק או ממעות העסק והביא בעל המעות ראיה ברורה שאלו המטלטלין או המעות משל עסק הן מוציאין אותן מידו ואפילו שינה המקבל אותן כו' עכ"ל וכ' הכ"מ בשם המ"ע דאיתיה בתשובת הגאונים ובסמ"ג. וצ"ע ממ"ש הב"י בי"ד ססי' קע"ז בשם רבינו ירוחם שכ' בנתיב שמיני ח"ג בסופו ע"ד הרי"ף דלא מהני תנאי לחלוק כו' וע"ז כ' רי"ו ונראה דוקא כשלא שינה שאם שינה כגון שאמר להתעסק בדבר פלוני ונתעסק בדבר אחר ואמר בפירוש לעצמי אני קונה ממחצה מלוה הכל לעצמו כאשר תמצא בשליחות בחלק א' ודוקא שאמר כך בפני עדים כי נעשה גזלן על המעות וקנה בשינוי עכ"ל והוא בנתיב כ"ח חלק א' מהש"ס דפ"ט דב"ק (דק"ב). ועיין מזה בטור ח"מ סי' קפ"ג ס"ו וס"ג ובב"י שם ובתולדות אדם להרשב"א סי' שס"ט האריך בזה וע"ש סוף הסימן. ועוד צ"ע אם י"ל גבי המקדש במעות עיסקא דה"ל כמו קידשה בגזל לאחר יאוש שהרי הבעלים נתנוהו לו ע"ד שישלם מעות אחרים תחתיהם א"כ נתייאשו מגוף המעות הללו ועוד דסתם נותן מעות בעיסקא דעתו שיוכל המקבל להוציא מהמעות לצרכו כי עיקר נותן לו על בטוחות שלו שיסלק לו ואין הפנאי מסכים לעיין בכל זה. מיהו בנד"ז שהמעשה היה בפני המלוים ודאי יכולים לתבוע ממנו וממנה המעות שאדעתא דהכי לא נתננו לך א"כ ה"ל קידשה בגזל. וצ"ע בפוסקים. ואין לומר תתקדש בהטיכעל שלו דהכא ודאי היה המכוין שתתקדש בהמעות ועיין בפ"ב דקדושין (דף מ"ח ע"ב) אפילו אמר התקדשי לי בכוס זה לפעמים אמרינן במה שבתוכו ולא בו. וכ"ש וק"ו הכא דודאי היה המכוון רק בהמעות שעל זה היו מתאבקים ואפילו את"ל שהיה המכוון בהמעות ובהטיכעל כיון דהמעות אינן שלו לאו כלום הוא ועיין במ"ש הה"מ פ"ה מהל' אישות דין ט' בשם הרשב"א לפי שבכולו היא מתקדשת לו לא בחציו אא"כ פירש כו' ע"ש. והובא בש"ע סי' כ"ח סעיף י"ח בהגהת רמ"א. כ"ש וק"ו הכא דהטיכעל טפל לגבי המעות סך רב כזה. והנה עוד זאת עפ"ז יש ג"כ סניף אל חיזוק הטעם דביטול הקדושין מצד חסרון אמירת לי דאף למ"ד ידים שאין מוכיחות הויין ידים וחוששין בהרי את מקודשת משום דמסתמא קרוב יותר שמקדשה לעצמו מ"מ הכא שאני כיון דקידשה במעות שאינן שלו כ"א של ר' ניסן ור' נחמן העומדים בצדו איכא למימר יותר דפי' הרי את מקודשת אינו לי כ"א למי שהמעות הן שלהן דאיך יקדש לעצמו במעות שאין שלו. א"כ שפיר י"ל שאומר הרי את מקודשת למי שהמעות שלו. וא"כ כה"ג לא חשיב אפילו ידים שאינן מוכיחות כיון דכך י"ל שקידשה לבעל המעות כמו שי"ל שמקדשה לעצמו א"כ זה לא חשיב כלל יד כמ"ש בתוס' פ"ק דקדושין דף ה' ע"ב בד"ה הא לאו הכי. וי"ל דטפי משמע אהא לשון נזירות מלשון תענית כו' מבואר דאם אינו משמע טפי לשון נזירות מלשון תענית אז אפי' יד שאינו מוכיח לא הוי ע"ש. וא"כ בנד"ז אין משמע טפי שמקדשה לעצמו כיון דהמעות אינן שלו כ"א של ר"נ ור"נ העומדים בצדו כך י"ל שמקדשה להם כמו שי"ל שמקדשה לו. מיהו י"ל כיון דאיתתא לבי תרי לא חזיא ובעלי המעות הם שנים א"א שמקדשה להם כ"א לו. מיהו י"ל שהכל לשחוק או להקניטה וא"כ בכה"ג הכל מודים דאין זה ידים כלל:

קיצור. עוד טעם להתיר שהרי כל המעות שבהכרך אינן שלו כלל ולא ניתנו לו רק ע"ד להלוותן להפאוויערנע ואם יקדש בהן ה"ז גזל א"כ זהו הדין הנזכר בש"ע סי' כ"ח סעיף י"ז כשקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו אינה מקודשת ועוד מה"ט נתגדל החסרון דאמירת לי:

ו הטעם הששי י"ל שעדיין לא הגיע אפילו לדין קידשה בגזל. כי קידשה בגזל היינו שכבר החפץ הוא בידו כמ"ש ויגזול את החנית מיד המצרי אזי יש פנים לומר דקנאו ע"י יאוש. לא כן הכא שעדיין לא גזלו כלל מידה שהרי החזיקו שניהם בהמעות הוא מקצה מזה והיא מקצה מזה והיא מתאמצת בתפיסת המעות (וגם מסתמא לא היה יכול לנתק ולהביא המעות אצלו וגם אם יוכל לנתק להביא אצלו אינו כלום עיין ב"י סימן קצ"ה ססעי' ה' במה שחלקו על הרמב"ם). ועיין בהרמב"ם פ"ה מהל' מכירה דין ז' ובטור ובב"י סי' קצ"ה ס"ה גבי קנין סודר וז"ל אע"פ שלא תפס המוכר כל הכלי שהקנהו חלף ממכרו אלא אחז מקצתו כו' והוא בגמ' פ"ק דב"מ (דף ז' ע"א) האי סודרא כיון דתפיס ביה כו' י"ל דאע"ג דהתם מהני אף שאינו תופס בכל הסודר רק במקצתו זהו מפני שמקנה לו מקצתו מרצונו הטוב. משא"כ הכא דהיא אין רצונה ליתן לו והוא בא לחטוף בעל כרחו א"כ כל שלא יכול לחטוף מידה עדיין לא כלום הוא. ולא הגיע אפי' למדריגת גזל. שהרי עדיין אינו בידו ולא דמי לשנים שהגביהו מציאה דעכ"פ כל אחד קנה מחצה וכן שותפין שגנבו. דהא אמרינן בגמרא פ"ק דב"מ (דף ח' ע"א) אמר רמי בר חמא זאת אומרת המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו (ופרש"י מתניתן דקתני שנים שהגביהו מציאה קנאוהו ויחלוקו וכשמגביה מגביה לדעת שיקנה חבירו חציה ש"מ המגביה מציאה כו') דאי ס"ד לא קנה חבירו תיעשה זו כמי שמונחת ע"ג קרקע וזו כמי שמונחת ע"ג קרקע ולא יקנה לא זה ולא זה (וכל הרוצה יחטפנה מידם) אלא לאו ש"מ המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. ובשט"מ שם דתפיסת כל א' מבטל קנין חבירו כו' ע"ש. וא"כ הא דקיי"ל דהגביהו שנים קנאוהו זהו משום דכל א' מכוין ג"כ שיזכה גם חבירו מחצה וכמ"ש בסמ"ע סי' רס"ט סק"ג. אבל בנד"ז שכל אחד מכוין שישאר רק בידו ולא ביד חבירו א"כ לא קנה ר"ד כלל דעצם המעות אינן שלו וגם לא הגיע לידו. והאשה אינה מתכוין לזכות לו כ"א להפך שמתאמצת שישאר בידה לבד א"כ לא קנה אף מחצה ואף שהריטב"א בחידושיו שם ד"ה אמר רמי בר חמא כתב ואע"פ שאינו מתכוין להגביהו לחבירו כו' אלא לעצמו כו' ע"ש. הנה הפנ"י שם חלק עליו. ואף להריטב"א עכ"פ מיירי שאינו מתכוין לחטוף מחבירו כ"א ששניהם הגביהו בלי שיגזול א' מחבירו כו'. אך עכ"ז נראה דמה שתפוס בידו קנה אף שהיא אינה רוצה ליתן לו מ"מ מה שתפוס בידו כשיעור מעות ר"נ ור"נ הנ"ל י"ל דקנה דהא בגמ' שם (ד"ז) גבי סודרא אמרינן שמע מינה האי סודרא. ופרש"י ש"מ מדקתני עד שידו מגעת קנוי לו ש"מ. וכ"כ הרי"ף הלכך האי סודרא כו'. ועיין בהרמב"ם פ"ט מהל' טוען ה"ט ועי' בשט"מ בדף ח' ע"א סד"ה תיעשה שכ' והוי יודע כו' אבל מה שכל א' תפוס בידו פשיטא דקנה לכ"ע וכ"כ בפנ"י שם ובש"ע סי' רס"ט. וא"כ י"ל מה שבידו חשיב כגזל עכ"פ והשאר אינו אפילו כגזל כ"א של אחרים לגמרי ומעתה אילו היה מקדש במעט המעות שבידו היינו באים לדין קידשה בגזל אבל כיון שאמר הא לך המעות הרי את מקודשת משמע שקידשה בכל המעות והרי רוב המעות אינן בידו אפילו דרך גזל וחטיפה כ"א אינן בידו כלל וקידשה בשלה ובשל אחרים לגמרי וגרע מקידשה בגזל:

קיצור. י"ל כאן גרע מקידשה בגזל כי עדיין לא הוה בידו ומ"מ מה שתפוס בידו משל ר"נ ור"נ י"ל דה"ל כמו גזל. וא"כ קידשה בגזל ובמה שגרע מגזל ולכן אינו כלום. הרי נתבאר ששה טעמים ע"ז שאין בהקדושין ממש כלל. האחד משום שלא אמר לי וכנ"ל סעיף א' וססעי' ה'. הב' דה"ל כהא דרב חמא ד"ט ע"א כנ"ל ס"ב. הג' עוד טעם לומר דעדיף מהא דרב חמא. הד' שעדיף מהא דאמרינן (דף י"ג א') שיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי כנ"ל ס"ד. הה' דה"ל מקדש בממון חבירו שלא מדעת חבירו כנ"ל ס"ה. הששי דגרע מקידשה בגזל כנ"ל ס"ו:

והנני חוזר ומזכיר בקצרה טעמי ביטול החשש קדושין. ראשונה יש להתיר משום דהויין ידים שאינן מוכיחות שהרי לא אמר לי שכ"ד רוב הפוסקים כמ"ש הרב"י בש"ע וכ"פ מהריב"ל ח"א סי' י"ט ועיין מזה ג"כ בכללים שבסוף ספר גט פשוט כלל ה' מה גם שבנדון זה שהמעות הן אינן שלו כ"א של שני אנשים אחרים העומדים בצדו אפשר לומר דגם להמחמירים שהביא הרמ"א חשיב ידים שאינן מוכיחות כלל כמשנ"ת בסוף התשובה ואת"ל שגם בזה יש עדיין חשש להחמיר לפ"ד הב"ח שהביא רומע"ל יש להקל לפי שהיא תבעתם והחזיקתם מתחלה ועד סוף שלא בתורת קדושין כ"א להחזיק מעות שלה א"כ אף שהוא אמר בינתיים לשון קדושין יש לדון דתפיסתה שבסוף ולקיחתה הוא רק אדעתא דמעיקרא כדין הב לי חד שוכא כו' הבה מיהבה שבגמ' דף ט' ע"א. ובש"ע סי' כ"ט סעיף יוד:

ואת"ל שגם בזה יש לפקפק עדיין ולומר שמא לא דמי כ"כ לגמרי לנדון שבגמ' הנ"ל יש להקל מטעם שיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי כדין הנז' בגמ' דף י"ג ע"א ואף שבהכרך היו ג"כ מעות שאינן שלה מ"מ יכולה לומר כן כיון שבעלי המעות הנ"ל לא איכפת להן כלל אם היא תוליכם להפאוויערנע ולא מיחו ע"ז והרי נראה שהסכימו שהיא תוליכם וגם שבלתי אפשר הי' לה ליקח את שלה לבד כיון שהיה הכל בכרך אחד. לכן י"ל שיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ואת"ל שמא גם בזה יש לפקפק יש לצרף עוד דהרי כל המעות שבהכרך אינן שלו כלל ולא ניתנו לו רק ע"ד להלוותן להפאוויערנע ואם יקדש בהן הרי זה גזל א"כ זהו הדין הנז' בש"ע סי' כ"ח סעי' י"ז כשקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו אינה מקודשת. מכל הלין טעמי נלע"ד פשוט דאין שום חשש קדושין כלל וכלל ואין להצריכה גט כלל חנם. ומ"מ אין רצוני להיות גס לבי בהוראה להורות לבדי אא"כ יסכימו לזה הרבנים דסביבותיכם. היושבים על כסא ההוראה. אזי תהא האשה הזאת מותרת להנשא בלי גט: