122
מה גר תושב אסור במלאכתנו אף על פי שאינו כבוש תחת ידינו אף כשאסרה תורה עבד ערל לכל ישראל אסרה".
ובמגיד משנה ביאר שגם הרמב"ם ס"ל כהרשב"א, ד"אפילו אינו שכירו אסור מן התורה לומר לו לעשות מלאכה לצורך ישראל. . ולא מצינו היתר אלא בעושה מלאכת עצמו. . ורבינו שכתב שכירו ולקיטו דבר בהווה26. . עבד תושב וגר תושב אינם עושין מלאכה דבר תורה בשביל שום ישראל בין רבו בין שאינו רבו".
אמנם רבינו הזקן בשולחנו27 הוכיח בארוכה דמ"ש הרמב"ם ד"וינפש בן אמתך והגר — זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל כמו בן אמתו" — כוונתו "דבדוקא נקט שכירו ולקיטו. . עיקר האיסור משום שהוא שכירו"; והטעם שרק "גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל" אסור בעשיית מלאכה לישראל — ולא כל אינו יהודי שהוא שכירו ולקיטו — הוא (כמו שביאר שם בארוכה) מפני שצ"ל "שכירו ולקיטו דומיא דבן אמתו", וזהו רק ב"גר תושב", כי "קרא מיירי כשישראל שרויים על אדמתם. . ואזי אין מקיימין ביניהם עכומ"ז עד שיקבל ז' מצות דמש"ה נקרא גר תושב שמותר להושיבו בינינו", וגר תושב "שנתיישב לגור על אדמת ישראל להיות שכירו ולקיטו. . מאחר שדעתו להשתקע ע"ד לעבוד לישראל לעולם והוא כבוש תחת ידו ומוכרח בעבודתו ה"ז כעבד עולם לענין שבת. . ולפי28 שמושל בגופו להשתעבד בו כמו בבן אמתו ממש. . הקפידה תורה עליו. . שלא לעשות לרבו בשבת"29.
ונמצא דהרמב"ם והרשב"א פליגי אם גר תושב שאינו שכירו ולקיטו של ישראל מצווה בשביתת שבת.
ולאידך מצינו חילוק (כעין) הפכי בין הרמב"ם והרשב"א בהלכה זו:
הרשב"א30 כתב "שאילו הי' העבד או השפחה עושין מלאכת רבן שלא מדעתנו וניכר שאינן עושין לדעתו שהוא מותר ואינו מצוה להפרישו"31.
אבל מפשטות לשון הרמב"ם משמע שאסור במלאכה לצורך ישראל רבו, בין מדעתו ובין שלא מדעתו (וכמפורש בקרית ספר כאן), ולא הותרה אלא מלאכת עצמו.
ה. ויש לומר, דפליגי בגדר המצוה ד"וינפש בן אמתך והגר" — שיש לפרשה בשני אופנים:
א) דהוי פרט בשביתת הישראל32,
הערות
- 26. ובשו"ת הרדב"ז שם, דמ"ש הרמב"ם שכירו ולקיטו — "לרבותא נקט דאפי' לקיטו ושכירו עושה מלאכה לעצמו דלא עדיף מבן אמתו".
- 27. מהדו"ב השייך לסי' רנב וסי' דש (נדפס בשו"ע אדה"ז ח"ב בסופו [תיא, אב]).
- 28. שם תיא, ב קרוב לסופו.
- 29. ולהעיר שאדה"ז שם כ' דלהרמב"ם "אפשר דמשכחת לה גם האידנא כשישראל מניח לא"י לדור בחצירו הקנוי לו בתנאי שיעבדנו כו'". ע"ש.
- 30. שו"ת הרשב"א ח"א שם.
- 31. וכן זה שאסורים אפילו לישראל אחר, ה"ז רק "כשיש שם אמירה דישראל, אבל בלא אמירה דישראל מותר ואפילו עושה על דעת ישראל" (שו"ת הרשב"א שם. וראה גם ל' הרשב"א בחי' ליבמות שם).
- 32. וע"ד שמצינו שני האופנים במצות חינוך[ednref_23_*] אם הוי מצות האב, או דהוי מצות הבן — ראה רש"י ותוס' ד"ה עד שיאכל ברכות מח, א. וראה לקו"ש חי"ז ס"ע 233 ואילך. וש"נ. [edn_23_*] ) להעיר משו"ת הרשב"א ח"א שם: דומי' דקטן שאין ב"ד מצווין להפרישו רק בעושה ע"ד אביו כו'. ועד"ז בחידושיו שם: וכאותה שאמרו בשבת קטן שבא לכבות כו'.
מצוטט ב־1 עמודים
- שולחן ערוך עיין לקו"ש חל"א ע' 122
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.