159

מסירות הנפש של רבי עקיבא לבין מסירות הנפש של אברהם אבינו: רבי עקיבא אמר< ,כל ימי הייתי מצטער... מתי יבוא לידי ואקיימנו" - הוא חיפש ושאף למסירות נפש כשלעצמה, מפני חשיבותה של מסירות הנפש, שבאמצעותה מגיעים לדרגה הנעלית ביותר של התקשרות והתאחדות עם הקדוש-ברוך-הוא3.

אברהם אבינו לא שאף למסירות נפש כמטרה בפני עצמה. מהותו היתה לפרסם אלקות בעולם, ויקרא שם בשם הו" אדל עולם':, אל תקרא ויקרא אלא ויקריא<. הוא היה שקוע כולו בפרסום אלקות, ואם כרוכה היתה עבודה זו במסירות נפש - לא היתה זו מניעה כלל, והוא מסר את נפשו.

לפיכך חש רבי עקיבא עונג מעינויי מסירות הנפש, כי הם הובילו למילוי שאיפתו - למסור את נפשו למען אלקות. אך אצל אברהם אבינו שונה היה הדבר: כאשר אסרו אותו בבית האסורים< הוא הצטער על כך,

כי בהמצאו שם לא יכול היה להמשיך את פעילותו בפרסום אלקות בעולם.

2) ברכות שם.

י"בדי"ג תמוז שיחות 158

ה. העיקר - ביצוע השליחות בהפצת תורה ומצוות

בדומה לכך היה אצל הרבי בעל הגאולה: מצד שלמותו וטובתו העצמית גורם מצב זה - להגיע לשיא השלימות בעבודה של מסירות נפש, עד כדי יסורי הגוף כפשוטם - לשמחה גדולה'?.

אך כיון שעבודתו לא היתה למען מעלת מסירות הנפש כשלעצמה, אלא כדי לבצע את שליחותו בעולם הזה, להפיץ תורה ומצוות ואת פנימיות התורה וכו'*: - ולכך הוא התמסר באופן ששום דבר לא מנעו מלפעול כך, אף אם נדרשה מסירות נפש, בכל רגע ובכל צעד בעבודתו - כפי שראו בבירור במשך ימי נשיאותו, ובמיוחד במדינה ההיא לפני המאסר - מובן מדוע הצטער ביותר על היותו במאסר.

שהרי למרות שאז התעלה יותר, כדלעיל, בכל זאת נגרמו לו צער וסבל משום שהמאסר ויסורי המאסר מנעו