148

18 לקוטי ודלא כנ"ל שהגילוי דעת רק מגלה מחשבתו שלפני זה. וזהו הדיוק בלי הגמ' ,מדפלחו ישראל לעגל (במעשה לפועל, שדוקא באופן זה מהני) גלו אדעתייהו דניחא להו בע"ז". ומה שמסיים שם בגמ' דבזה שאמרו ;אלה אלקיך ישראל" גילו דעתם דניחא להו גם בשאר ע"ז, אין הכוונה שבהאמירה עצמה גילו דעתם, אלא שבאמירה זו פירשו את כוונתם בה,מעשה" -- שזה ש,פלחו" להעגל ,ניחא להו" לא רק בהעגל אלא בכל שאר ע"ז. וזהו טעמו של הרמב'"ם שפירש והדגיש: ,שזקיפתה מעשה".

עפ'ז יתיישב בטוב טעם עוד ענין הדורש ביאור: בגמ' שם מיבעי ל" היכא ,שזקף ביצה להשתחוות לה ולא השתחווה לה ובא עכו"ם והשתחווה לה" מהו, אסורה היא או לאו, <לבינה הוא דמינכרא זקיפתה (ופרש"י: ;שרחבה יותר על עבי' וכשהיא זקופה נראית גבוה") אבל ביצה לא או דלמא לא שנא". ולכאו', אם העיקר הוא הגילוי דעת, למאי נפ"מ אם +מינכרא זקיפתה" או לא, הרי עכ"פ יש כאן גילוי דעת שניחא לי' בע'ז1

ועוד יותר, הקשו האחרונים זי, הרי

לה שליחותא דידי" קעביד* -- אבל אין זה שליחות גמורה דהרי .אין שליח לדבר עבירה" (וידועה השקו"ט אם גם בשליח עכו"ם אמרען כן, ועוד דע"ז מז' מצות ב"נ היא ושייך בו דברי הרב וכו') ורוב הפוסקים סוברים (וכן היא דעת אדה"ז בשלחנו (סי' תמח סעיף יו"ד ובכ"מ)) דאין שליחות לעכו"ם גם כשהשליח והמשלח הוא עכו"ם (או מומר) (ראה יד אברהם שם) -- לכן צ"ל הוכחה מקודם על רצון חוק כו', שאז נעשה אח"כ כעין שליחות, ולכן צ"ל מעשה דוקא המורה על תוקף רצונו (עד שעושה מעשה).

7) בנין שלמה (לר*ש קלוגער) על הרמב"ם שם.

תשא א

מפורש בגמ' דאפילו אמירת ,אלה אלקיך ישראל" יש בה גילוי דעת דניחא להו בכל ע"א וא"כ כ"ש בפעולה זו ש;זקף ביצה" (גם כשלא מינכרא זקפיתה) שדי' להיות גילוי דעת -- ומהו הספק בזה1

ועפ"י הנ"ל אתי שפיר: הבע" דגמ' היא לאחר דנקטינן האי כללא שבהגילוי דעת צריך להיות גם מעשה, יש לחקור באם לא ,מינכרא זקיפתה* שאין זה אלא <מעשה זוטא* [אף שבודאי יש בו משום גילוי דעת] אם הוי בגדר של מעשה המועיל או לא; כי מובן שיש מקום לחלק בין מעשה רבא למעשה זוטא*5. וגם אין להוכיח מאמירתם ,אלה אלקיך ישראל", מאחר שהי' שם גם מעשה בצירוף לאמירה זו, והדיבור רק פירש המעשה, כנ"ל.

ועפ'ז (דדוקא גילוי דעת שג"י מעשה האחד הוא הנותן כח להשני לאסור דבר שאינו שלו) יובן בנדו"ד, דמצד הדין לא הי' יכול אהרן לאסור את העגל -- מפאת היותו ,אינו שלו", כי בעת עשייתו עדיין לא ,פלחן" להעגל, ובלא מעשה אין הגילויידעת גרידא מספיק שיוכל לאסור דבר שאינו שלו*י.

8) וכהמחלקים בין מעשה רבה למע שה כל דהו בנוגע לדעת אמוראים אלו (חולין מ, ב) שאף היכא שעשה מעשה (העושה האיסור) א"א לאסור דבר שאינו שלו (ר*ח הובא ברא"ש ור"ן (שם) ובמ"מ הל' שחיטה פ"ב הכ"א. ובמשמרת הבית להרשב"א בית א. אית דמפרשי ברשיי (דייה אין אדם -- חולין שם)). ואכ"מ.

9) ואף שהביאו לו את הזהב -- הוי מוכח מהגמרא שאי"ז מעשה מספיק, דאל*כ למה קאמר ,שפלחו" -- הול*ל ,שהביאו את הזהב" (אף די"ל דעדיפא מיני' קאמר אבל דוחק -- כי המביאים היו .כל העם"י ופלחו -- רק מקצת), והביאור בזה י"ל :