שט טלטול על ידי דבר אחר אם מותר בשבת

שט טלטול על ידי דבר אחר אם

מותר בשבת

ובו י"א סעיפים:

נוטל

תינוק ואבן בידו

א נוטל ⁶⁰² אדם את בנו ברשות היחיד והאבן בידו,

ואינו חשוב כמטלטל את האבן בידיו ⁶⁰³ . והוא שאי אפשר

בענין אחר, כגון שיש לבנו געגועין עליו שאם לא יטלנו יחלה, ולא גזרו על טילטול שלא

בידים ממש במקום סכנת חולי ⁶⁰⁴ . וגם אי אפשר להשליך

האבן מיד התינוק מפני שיצעק ויבכה ⁶⁰⁵ . אבל אם אין לו

געגועין עליו אסור ליטלו.

ואינו דומה לשאר

טילטול דבר האסור שמיטלטל מאיליו על ידי שמטלטל בידו את הדבר המותר שעמו, שהתירו

חכמים כשאי אפשר לנער האיסור מן ההיתר כמו שיתבאר ⁶⁰⁶ . לפי שלא התירו כן

אלא כשצריך לדבר המותר ⁶⁰⁷ , אבל כאן אין זה

צורך כל כך ליטול את התינוק כשאין לו געגועין עליו ⁶⁰⁸ :

ב ואפילו כשיש לו

געגועין עליו, לא התירו אלא באבן, אבל אם דינר בידו ⁶⁰⁹ , אסור אפילו לאחוז

בידו והוא מהלך ברגליו ברשות היחיד, גזרה שמא יפול הדינר מידו וישכח אביו ויגביהנו,

ונמצא מטלטל מוקצה טלטול גמור, ולטלטול גמור חששו וגזרו אפילו במקום סכנת חולי,

כיון שאין שם סכנת נפש אם לא יטלנו ⁶¹⁰ :

מוקצה

המונח על דבר המותר

ג כלכלה שהיתה נקובה

וסתמה באבן ⁶¹¹ מבעוד יום (אם הדקה

שם בחוזק ⁶¹² ) מותר לטלטלה, שלא

נעשית בסיס לדבר האסור. לפי שאף האבן נעשה כלי (כשהוא מהודק בה), שהרי נעשה כדופנה ⁶¹³ .

וכן דלעת חלולה

שתולין בה אבן להכבידה למלאות בה מים, אם האבן קשור בה יפה מבעוד יום, שאינו נופל

ממנה כשממלאים בה, מותר למלאות בה. לפי שאף האבן הותר בטלטול, מפני שנעשה כמו

הדלעת עצמה שהוא בטל אצלה. ואם לאו אסור למלאות בה ⁶¹⁴ .

אלא אם כן ייחד אבן

זה לכך לעולם, כמו שנתבאר לעיל בסי' ש"ח ⁶¹⁵ :

ד דבר ⁶¹⁶ האסור בטלטול שמונח על דבר המותר, אם הניחו עליו מבעוד יום

מדעתו על דעת שישאר מונח שם גם בשבת, הרי נעשה ההיתר בסיס להאיסור, ונאסר בטלטול

כמוהו ממש ⁶¹⁷ .

אבל אם לא היה בדעתו

שישאר מונח שם בשבת, ושכח להסירו ממנו קודם כניסת השבת, שלא נעשה בסיס אליו ⁶¹⁸ .

וכן אם נעשה בסיס

לאיסור ולהיתר ⁶¹⁹ , כגון שהניח עליו מבעוד יום גם דבר המותר בטלטול שחשוב יותר

מדבר האסור, כמו שנתבאר בסי' ש"י ⁶²⁰ , כיון שלא נעשה בסיס לאיסור בלבדו, הרי הוא עומד עדיין בהתירו

ומותר לטלטלו, אף שגם האיסור שעליו מיטלטל עמו מאיליו.

אלא שאם אפשר לנער

האיסור ממנו מיד, צריך לנערו מתחלה, ואחר כך יטלטל ההיתר בלבד למקום שצריך אליו ⁶²¹ .

ואם אי אפשר לנער ⁶²² , או שיהיה איזה הפסד ⁶²³ בדבר המותר ⁶²⁴ אם ינער את האיסור,

או שלא יספיק לו הניעור להשלים בו הצורך שהוא צריך לטלטול זה, כגון שמטלטל ההיתר עם

האיסור שעליו למקום אחר מפני שצריך לפנות מקומם זה שהם עליו עכשיו כדי להשתמש בו

איזה תשמיש או צורך אחר, בענין שאם ינער כאן האיסור לא יוכל להשלים צרכו במקום הזה,

מותר לטלטל ההיתר עם האיסור שעליו ⁶²⁵ :

ה כיצד, כלכלה מליאה

פירות והאבן בתוכה, אע"פ שהניחו שם מבעוד יום במתכוין שישאר שם בשבת, כיון

שיש פירות בכלכלה, הרי נעשית בסיס לאיסור ולהיתר, ולא נאסרה בטלטול ⁶²⁶ .

ולכן אם הם פירות

רטובים ורכים מאד, כגון תאנים וענבים שאם ינערן יתטנפו בקרקע ויפסדו, מותר ליטול

הכלכלה כמות שהיא עם הפירות והאבן שבתוכה ולהוליכה למקום שצריכים לו הפירות לאכלם

שם ⁶²⁷ . ואין מחייבים אותו ליטול הפירות בידיו ולהוליכם, כי שמא יפלו

מידיו לארץ ויתטנפו ⁶²⁸ .

ואם הם מונחים בסלים

קטנים תוך הכלכלה יטול הסלים בידו מתוך הכלכלה ויוליכם אחד אחד בענין שאין חשש

שיפלו הפירות לארץ ⁶²⁹ . ואם צריך ליטול גוף

הכלכלה למקום אחר כדי להשתמש בה שם איזה תשמיש, יטול הסלים מתוכה בידו ויניחם על

גבי קרקע, ואחר כך ינער האבן מתוכה ויטלנה ⁶³⁰ .

ואם הם פירות יבשים

שאינם נפסדים כשהם מתטנפים בקרקע אף שאינם בסלים, לא יטול הכלכלה כמות שהיא עם

הפירות והאבן, בין שצריך לפירות בין שצריך לכלכלה, אלא ינערם מתוכה עם האבן ⁶³¹ , ואחר כך ילקטם בידו

ויחזירם לכלכלה אם ירצה ⁶³² .

אבל אם צריך למקום

הכלכלה בענין שלא יספיק לו הניעור, מותר לו ליטלה מכאן כמות שהיא בכל ענין ⁶³³ :

ו וכן אם הניח אבן על

פי חבית של יין לכיסוי, ושכח להסירה משם קודם השבת, או שהניח מעות על הכר ושכח

ליטלם מעליה קודם השבת, והוא צריך ליטול יין מן החבית, או לשכב על הכר, כיון

שהחבית והכר לא נעשו בסיס לדבר האסור, הרי הוא מטה החבית על צדה והאבן נופלת,

ומנער את הכר והמעות נופלים ⁶³⁴ .

ואם היתה החבית בין

החביות, בענין שאינו יכול להטותה במקומה, יכול להגביהה כמות שהיא עם האבן שעליה

ולנושאה למקום אחר, להטותה שם כדי להפיל האבן מעליה ⁶³⁵ .

ואם צריך למקום החבית

והכר בענין שאין הניעור מספיק לו, יכול לטלטלן כמות שהן עם האבן והמעות שעליהן כדי

ליפנות מקומן ⁶³⁶ .

ואם

אינו צריך לא לגוף הכר ולא למקומה, אלא שחושש שלא יגנבו המעות שעליה, אסור אפילו

לנערה כדי שיפלו המעות תחתיה, מפני שלא התירו טלטול על ידי דבר אחר אלא כשמטלטל

בשביל דבר המותר, ולא בשביל דבר האסור ⁶³⁷ , כמו שיתבאר בסי'

שי"א ⁶³⁸ :

בסיס

לדבר האסור

ז וכל זה בשוכח. אבל

אם הניחם שם מדעתו על דעת שישארו שם גם בשבת, בין שצריך למקום החבית והכר בין שצריך

לגופן ליטול היין מן החבית ולשכב על הכר, אסור אפילו להטותן ולנערן, לפי שכיון

שנעשו בסיס לאיסור, נעשו איסור כמוהו, ואסור לטלטלן כלל אפילו בהטייה וניעור בלבד,

כמו האיסור עצמו ⁶³⁹ .

ואפילו אם היה בדעתו

שלא ישארו שם כל השבת כולה, אלא בכניסת השבת בלבד, דהיינו שהיה בדעתו שישארו שם עד

לאחר בין השמשות בלבד, שאז יסירם משם על ידי ניעור, אין זה מועיל כלום להתיר לו

אפילו הניעור שהיה דעתו עליו, לפי שמתוך שנעשו החבית והכר בסיס לאיסור בבין השמשות,

שהוא תחלת כניסת השבת, הוקצו לכל השבת כולה, ואין דעתו מועלת להתירם ⁶⁴⁰ .

ויש אומרים ⁶⁴¹ שלא נעשו בסיס לאיסור אלא אם כן היה בדעתו שישארו שם האבן

והמעות כל השבת כולה, אבל אם היה בדעתו ליטלם משם באמצע השבת, בין על ידי נכרי ⁶⁴² בין על ידי ניעור,

לא נעשו כלל החבית והכר בסיס להם אפילו בתחלת כניסת השבת, ולא נאסרו כלל בטלטול,

ולא הוקצו לכל השבת כולה. ולכן אם נמלך אפילו בתחלת כניסת השבת להטות החבית ולנער

הכר אם הוצרך לגופן, או לטלטלן כמו שהן עם האבן והמעות שעליהן אם הוצרך למקומן ⁶⁴³ , הרי זה מותר כמו

בשוכח. אבל אם לא היה בדעתו ליטול האבן והמעות מהחבית והכר על ידי ניעור או על ידי

נכרי, אלא היה בדעתו לטלטל באמצע השבת את החבית והכר עם האבן והמעות שעליהן למקום

אחר על ידי נכרי או על ידי ישראל כשיצטרך למקומן, אין זה מועיל כלום, כיון שאף

באותו מקום יהיה האבן והמעות מונחים עליהם, הרי הן בסיס להם.

והעיקר כסברא הראשונה.

ומכל מקום במקום הפסד יש לסמוך על סברא האחרונה, כגון אם נפל נר על השלחן ⁶⁴⁴ , כמו שנתבאר בסי'

רע"ז ⁶⁴⁵ :

ח ולדברי הכל אם הוא

בענין שנעשו בסיס לאיסור בבין השמשות, אף אם אחר כך ניטל האיסור מעליהן, אסור

לטלטלן כל השבת כולה, כמו כשהיה האיסור עליהן, שמתוך שהוקצו בין השמשות הוקצו לכל

השבת כולה ⁶⁴⁶ , כמו שיתבאר בסימן

ש"י ⁶⁴⁷ :

ט אין ההיתר נעשה בסיס

לאיסור אלא אם כן הניחו עליו בכוונה לאיזה צורך, בין לצורך האיסור עצמו בשביל

שיתיישב עליו בטוב, כגון מעות שעל הכר, בין לצורך דבר אחר המותר, כגון אבן שעל פי

החבית ⁶⁴⁸ . אבל אם הניחו עליו

בדרך אקראי, שלא בכוונה לאיזה צורך שצריך לו שיהיה מונח עליו, אלא כמו שרגילין

להשים בתיבה חפצים אלו על אלו, מפני שאין לו ריוח לפנות מקום לכל חפץ בשולי התיבה,

לא נעשה זה בסיס לזה, ודינו כשוכח ⁶⁴⁹ .

ולכן מותר לטלטל המפה

שעל השולחן אע"פ שהמנורה עומדת עליה, לפי שאינו צריך לו שתהא המנורה על המפה,

אלא על השולחן, ואינו מעמידה על המפה אלא מפני שאי אפשר לו לפנות מקום להמנורה

בגוף השלחן עצמו, או מפני שאינו חושש לפנות לה מקום, ולפיכך לא נעשית המפה בסיס

להמנורה ולא נאסרה בטלטול ⁶⁵⁰ :

י קינה של תרנגולים

שיש בה ביצה שיש בה אפרוח, שביצה זו אסורה בטלטול, מפני שאינה ראויה אף לכלב מחמת

קליפתה ⁶⁵¹ , הרי הקינה נעשה

בסיס להביצה, שכיון שהקינה עשוייה לתרנגולין אין זה כשוכח, אלא כמניח מדעת ⁶⁵² , וכן כל כיוצא בזה ⁶⁵³ :

יא אם אדם הניח דבר

מוקצה על דבר המותר של חבירו שלא מדעתו, אף אם גם דבר המוקצה הוא של חבירו, לא

נעשה ההיתר בסיס להאיסור, לפי שאין אדם אוסר חפץ של חבירו שלא מדעתו ⁶⁵⁴ .

ואם עשה כן לטובת

חבירו, שמן הסתם נוח לחבירו דבר זה שעשה לטובתו, כגון שנטל ראובן כלי חרס של שמעון

והעמידו מבעוד יום תחת הנר בבית שמעון כדי שיפול הנר לתוכו ולא ישרף הבית, ונפל

הנר לתוכו קודם בין השמשות והיה בתוכו עד אחר בין השמשות, נעשה הכלי בסיס להנר,

ואסור לטלטלו כל השבת כולה, וכן כל כיוצא בזה ⁶⁵⁵ :

[602] עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה:

(א)

נוטל תינוק ואבן בידו (ס"א-ב)

(ב)

מוקצה המונח על דבר המותר (ס"ג-ו).

(ג)

בסיס לדבר האסור (ס"ז-יא).

לכללות סימן זה ראה ברכת השבת ע'

קיב ואילך. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר הלכות מוקצה (אלאשווילי). שו"ע

הרב עם ביאורים והערות (כהן). כנישתא דבי רב.

[603]

משנה קמא, ב (נוטל אדם את בנו והאבן בידו), ופרש"י (בחצר, ולא אמרינן דמטלטל

לאבן). טור ושו"ע ס"א (נוטל אדם את בנו והאבן בידו, ולא חשיב מטלטל לאבן).

[604]

דבי רבי ינאי שם (בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו), ופרש"י (שאם לא יטלנו

יחלה, ולא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנה, ואע"ג דלאו סכנת נפש גמורה אלא

סכנת חולי). טור ושו"ע שם (והוא שיש לו געגועין עליו, שאם לא יטלנו, יחלה.

אבל אם אין לו געגועין עליו, לא). מ"א ס"ק א (ולא אסרו טלטול שלא בידים

במקום סכנת חולי (רש"י)).

וראה הל' ת"ת לרבינו פ"א

בקונטרס אחרון סק"א קרוב לסופו (עיין ריש פרק נוטל ובפרש"י שם, שיכול

לבא לידי חולי אם יש לו געגועים).

[605]

תוס' קמב, א ד"ה ונשדינהו (ואם תאמר גבי קטן נמי נשדייה לאבן מידו, ואמאי שרי

לטלטולי עם האבן. ויש לומר אם ישליכו מידו יצעק התינוק ויבכה). מ"א שם (ואם

תאמר ישליך האבן מידו, כמ"ש ס"ג. יש לומר שיצעק התינוק ויבכה (תוס')).

[606]

ס"ד ( ואם אי אפשר לנער ... מותר לטלטל ההיתר עם האיסור שעליו) .

[607] כדלקמן ס"ו ( שלא התירו

טלטול על ידי דבר אחר, אלא כשמטלטל בשביל דבר המותר).

[608]

תוס' שם (ואם תאמר מאי שנא דלא שרינן לטלטל תינוק אלא כשיש לו גיעגועין, תיבטל אבן

אגב תינוק, כמו שהיא בטלה אגב כלכלה מלאה פירות. ויש לומר דאינו צריך כל כך טלטול

התינוק).

וראה לעיל סי' רנט בקונטרס אחרון

סק"ג (ומגמרא ריש פרק נוטל לא קשיא מידי, דלא מצריכים געגועים אלא משום דאין

צריך לתינוק, כמו שכתבו התוס' שם ודו"ק). והיינו שאם האב הוצרך לקחת את

התינוק אתו לצורך עצמו, היינו מתירים אפילו אם לא היו לתינוק געגועים אל אביו.

וראה תהלה לדוד ס"ק א. ברכת

השבת. כנישתא דבי רב.

[609] שהמטבע הוא מוקצה גמור, כדלעיל סי' שח

ס"ח (כגון אבנים ומעות ... שאין תורת כלי עליהם, אסור לטלטלם ... מוקצה מחמת

גופו).

[610]

רבא קמב, רע"א (לא שנו אלא אבן, אבל דינר אסור, אבן אי נפלה לה לא אתי אבוה

לאיתויי, דינר אי נפיל אתי אבוה לאתויי), ופרש"י (וטעמא לאו משום טלטול הוא,

דאפילו לאוחזו בידו והתינוק מהלך ברגליו אסר ליה רבא, דילמא נפיל ואתי לאתויי,

וכיון דלאו סכנת נפש היא לא שרו ביה טלטול). תוס' קמא, ב ד"ה אי הכי (דאע"פ

שיש איסור מוקצה כשמטלטל התינוק עם האבן, ושרינן ליה משום גיעגועין. מיהו יש לנו

להחמיר במוקצה יותר כשמטלטלו בידים משמטלטלו אגב תינוק). טור ושו"ע שם (ואפילו

כשיש לו געגועין עליו, לא התירו אלא באבן, אבל אם דינר בידו, ואפילו לאחוז התינוק

בידו והוא מהלך ברגליו, אסור, דחיישינן דילמא נפיל ואתי אבוה לאתויי).

אבל ראה לקמן סי' שכח סכ"ב (שסתם

צרכי קטן דינם כצרכי חולה שאין בו סכנה, ומותר להאכילו מוקצה אפילו בידים, אם אי

אפשר בענין אחר), הרי שלצורך התינוק התירו אפילו טלטול גמור בידים. וראה שו"ע

אדמו"ר הזקן המבואר.

[611] משנה

קמא, ב (נוטל אדם ... כלכלה והאבן בתוכה), ובגמרא שם קמב, א (ואמאי תיהוי כלכלה

בסיס לדבר האסור ... אמר רב חייא בר אשי אמר רבא הכא בכלכלה פחותה (שנפחית דופנה

או שוליה, רש"י) עסקינן, דאבן גופה נעשית דופן לכלכלה). טור וש"ע

ס"ב (כלכלה שהיתה נקובה וסתמה באבן, מותר לטלטלה, שהרי נעשה כדופנה).

[612] מג"א

סק"ג (כיון דהדקה, שויא דופן (גמרא), משמע דאם לא הדקה לא). וצ"ע

דליתא בגמרא .

ופירש במחצית השקל (כן הוא בגמרא דף

קכ"ה ע"ב על דלעת שיש בה אבן, ומיניה יליף מ"א גם לענין כלכלה).

והיינו כדלקמן בסמוך (אם האבן קשור בה יפה מבעוד יום, שאינו נופל ממנה כשממלאים בה).

אמנם רבינו מסתפק אם יש ללמוד מדלעת

לכלכלה, כי מה שהצריכו הידוק וקישור בדלעת, הוא מהטעם שיובא לקמן מרש"י (הואיל

ובלא קשירה לא חזיא למלאות, דהא נפלה, והאי לאו הדקה בטולי בטלה מתורת כלי),

משא"כ בכלכלה, וכמבואר באליה רבה ס"ק ד (דזה נאמר בגמ' דף קכ"ה

[ע"א] על אבן שבדלעת, ופרש"י כיון דהדקה קשרה יפה, אבל בדף קמ"ב

[ע"א] בדין כלכלה נקובה לא נאמר זה כלל, ובזה יש לומר אף דלא הדקה נעשה דופן,

כיון שהוא בנקב הדופן או שוליה ואי אפשר להשתמש בכלכלה בלא האבן).

[613] משא"כ

אם האבן יכול ליפול מהכלכלה, אין האבן נעשה כדופן הכלכלה, ואינו נעשה כלי, וממילא

נעשית הכלכלה בסיס לאבן.

ואף שהכלכלה אינה משמשת לאבן, אלא

האבן משמשת לכלכלה, מכל מקום נעשית הכלכלה בסיס לאבן. ויתבאר לקמן (הערה 639 ).

[614]

משנה קכה, סע"א (האבן שבקירויה (דלעת יבישה חלולה וממלאין בה מים, ומתוך שהיא

קלה אינה שואבת אלא צפה, ונותנין בה אבן להכבידה, רש"י), אם ממלאין בה ואינה

נופלת (שקשורה יפה לפי הקירויה, שויא כלי, רש"י) ממלאין בה, ואם לאו אין

ממלאין בה). ובגמרא שם ע"ב (אם ממלאין בה ואינה נופלת ממלאין בה (אבן נעשית

כלי, רש"י) ... כיון דהדקה (שקשרה יפה, רש"י) שויא דופן ... אם לאו אין

ממלאין בה ... כיון דלא הדקה בטולי בטלה (הואיל

ובלא קשירה לא חזיא למלאות, דהא נפלה, והאי לאו הדקה בטולי בטלה מתורת כלי,

רש"י)). טור ושו"ע שם (וכן דלעת שתולין בה אבן כדי להכבידה למלאת בה

מים, אם הוא קשור יפה שאינו נופל, מותר למלאת בה, שהוא כמו הדלעת עצמה שהוא בטל

אגבה, ואם לאו, אסור).

*

ואף שנתבאר לעיל, לענין כלכלה נקובה

שסתם באבן, שאם האבן נעשה כלי אין הכלכלה בסיס לדבר האסור, משא"כ אם לא נעשה

כלי, הכלכלה היא בסיס לדבר האסור.

מכל מקום כאן כתב רק שאם האבן לא

נעשה כלי "אסור למלאות בה"; ולא כתב ש"אסור לטלטלה" כיון שהיא

בסיס לדבר האסור.

וראה מה שדנו בזה בקובץ יגדיל תורה

ירושלים ח"ג ע' 43 ואילך. ח"ז ע' 82 ואילך. חכ"ג ע' 88 ואילך.

כנישתא דבי רב.

[615]

סנ"ב ( לא הוכנו לכך על ידי ישיבה או על ידי מחשבה בלבד, כל

שלא ייחדם לכך לעולם) , וסנ"ג ( אלא אם כן ייחדם לכך לעולם,

שאז ירד עליהם תורת כלי על ידי שנתייחדו לתשמיש זה לעולם), ושם נסמן

(הערה 371 ).

[616] עיקרי דיני בסיס לדבר

האסור וניעור המוקצה, נתבארו בסעיפים ד-יא שלפנינו.

לענין

קליפות ועצמות שעל המפה – לעיל סי' שח ס"ס-סב.

לענין

נר שעל השלחן – לעיל סי' רעז ס"ה-ו.

לענין

מעות שבכיס – לקמן סי' שי סי"א-כ.

כללי

הלכות טלטול מוקצה מן הצד – לקמן סי' שיא סי"ד-טו.

*

סיכום

כללי בסיס לדבר האסור וניעור המוקצה:

(א)

הניחו על דעת שישאר בשבת, נאסר בטלטול כמוהו, אף שניטל ממנו המוקצה (רעז, ו. רעט,

א. רעט, ד. שט, ד. שט, ז-י. שי, יא. שי, טו. תנז, יח).

(ב)

כשהניח המוקצה עליו כדי לשמש את ההיתר, לא נעשה ההיתר בסיס למוקצה (רנט, ג. שיא,

יד. שעב, יד).

(ג)

הניחו על דעת שישאר עליו חצי שבת, ב' דעות אם נאסר (רעז, ו. רעט, ה. שט, ז).

(ד)

הונח עליו באמצע השבת לדעתו, לא נעשה בסיס (רסה, ה. רעט, ו. שח, ס. שי, יא).

(ה)

שכח להסירו קודם כניסת השבת, לא נעשה בסיס (רעז, ה-ו. שט, ד. שט, ו. שי, טו).

(ו)

הניחו בדרך אקראי, לא נעשה בסיס (רעז, ו. שט, ט).

(ז)

הונח על ידי אחר, שלא מדעתו, לא נעשה בסיס (שט, יא).

(ח)

בסיס לאיסור ולהיתר החשוב יותר, לא נאסר (רסה, ג. רעז, ו. שח, ה. שט, ד-ה. שי,

טו-יז. שי, כ).

(ט)

גם כשלא נעשה בסיס, צריך לנער ממנו המוקצה תחלה (רעז, ה-ו. שח, סא. שט, ד-ו. שי,

יא. שי, טו. שי, יז).

(י)

כשאי אפשר לנער יטלטלו עם המוקצה שעליו (רעז, ו. שח, ה. שט, ד. שט, ו. שי, יז).

(יא)

כשיהי' הפסד לדבר המותר בניעור, יטלטלו עם המוקצה שעליו (רעז, ו. שח, ה. שט, ד-ה. שי,

יז).

(יב)

כשצריך למקומו, יטלטלו עם המוקצה שעליו (רנט, קו"א ב. רעז, ה-ו. שח, ה. שח,

סב. שט, ד-ו. שי, יא. שיא, יד).

(יג)

כשרוצה לטלטלו לצורך האיסור, אסור אפילו לנערו (שט, ו. שיא, יד).

[617]

יתבאר לקמן ס"ז, ושם נסמן (הערה 639 ).

[618]

יתבאר לקמן ס"ו, ושם נסמן (הערה 634 ).

[619] יתבאר

לקמן ס"ה, ושם נסמן (הערה 626 ).

[620]

סט"ז (כבר נתבאר בסי' ש"ט שכלי שנעשה בסיס לאיסור ולהיתר מותר לטלטלו).

אלא דלקמן שם סי"ז-ט יתבארו

דיני בסיס לאיסור ולהיתר לענין מחתה שיש עליה אפר ושברי עצים או פחמים. וכאן

ס"ה יתבארו דיני בסיס לאיסור ולהיתר לענין כלכלה מלאה פירות ואבן בתוכה.

[621]

משנה קמב, ב (האבן שעל פי החבית, מטה על צדה והיא נופלת ... מעות שעל הכר, מנער את

הכר והן נופלות). גמרא קמב, א (ולינערינהו נעורי).

וכן הוא לקמן ס"ה-ו. סי' שי

סי"א וסט"ו וסי"ז. סי' שיא סי"ד. לעיל סי' רעז ס"ה-ו.

סי' שח סס"א.

הטעם לזה שבכל מקום שאפשר לנער צריך

לנערו מתחלה, נתבאר לעיל סי' שח סס"א ( שהניעור

אינו טלטול גמור על ידי דבר אחר, שכלאחר יד הוא).

[622]

יתבאר לקמן ס"ו, ושם נסמן (הערה 635 ).

[623] יתבאר

לקמן ס"ה, ושם נסמן (הערה 627 ).

[624] משא"כ אם ההפסד הוא רק בדבר האסור.

אבל לקמן סי' שי סי"ז נאמר סתם (אם אין הפסד בניעורו). ולעיל סי' רעז

ס"ו (או שיש חשש הפסד בניעור זה שלא ישבר הנר). ובסי' שח ס"ה (סכין של

שחיטה ושל מילה ... אסור לטלטלם אפילו לצורך גופם ומקומם ... אם הסכין הזה תחוב

בנדן עם סכינים אחרים ... בעוד ששאר הסכינים בתוכו, מותר לטלטלו ... שיש חשש הפסד

אם ינערנו). וראה תהלה לדוד סי' שי ס"ק ח. ברכת השבת. שו"ע אדמו"ר

הזקן המבואר. כנישתא דבי רב.

[625] יתבאר

לקמן ס"ו, ושם נסמן (הערה 636 ).

[626] גמרא

מז, א (הוה

מטלטלינן כנונא אגב קיטמא, ואע"ג דאיכא עליה שברי עצים), ותוס' שם ד"ה הנח

(דהוי בסיס לדבר האסור ולדבר המותר, ושרי). רא"ש פ"ג

סוס"י כב (וכיון דהוא בסיס לשניהם, מטלטלין אותו עמהם).

וכן הוא גם כאן באבן ופירות

שבכלכלה, כמבואר ברשב"א קמב, א ד"ה אמר (הכא בכלכלה מלאה פירות עסקינן.

כלומר דהוה ליה בסיס לדבר המותר ולדבר האסור דשרי). ב"י סוד"ה כלכלה

מלאה (ומשמע לי דאפילו במניח האבן מדעת שרי לטלטלה, מפני שנעשית בסיס לדבר האסור

ולדבר המותר). לבוש סוף ס"ג (כיון שהוא גם כן בסיס לדבר המותר, דהיינו הפירות,

בטל האבן לגבייהו). מ"א סק"ד (דנעשה בסיס לאיסור ולהיתר).

וכן הוא לעיל ס"ד. סי' רסה

ס"ג. סי' רעז ס"ו. סי' שח ס"ה. לקמן סי' שי סט"ו-יז,

וס"כ.

[627] משנה

קמא, ב (נוטל אדם ... כלכלה והאבן בתוכה). וגמרא קמב, א (ולישדינהו לפירי (לארץ

כולן, רש"י) ונישדי לאבן ונינקטינהו בידים (ויחזירנה לכלכלה, רש"י).

כדרבי אלעי אמר רב בפירות המיטנפין (בפירות מבושלין ורכין מאד, כגון תאנים ותותים

וענבים שאם ישליכם לארץ יטנפו, רש"י)). רמב"ם פכ"ה הט"ז (היתה

הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות, אם היו הפירות רטובים כגון ענבים ותותים

נוטל אותה כמות שהיא, שאם ינער הפירות יטנפו בעפר, ובמקום הפסד לא גזרו). טור

ושו"ע ס"ג (כלכלה מלאה פירות ואבן בתוכה, אם הם פירות רטובים, כגון

תאנים וענבים, יטול אותה כמו שהיא, שאם ינער הפירות מתוכה, יפסדו).

וכן הוא לעיל ס"ד. סי' רעז

ס"ו. סי' שח ס"ה. לקמן סי' שי סי"ז.

[628]

תוס' שם ד"ה ונשדינהו (ולא מצי נקיט להו בידיו פן יפול לארץ). מ"א

סק"ד (ואין מטריחין אותו ליטול הפירות מתוך הסל בידו).

[629]

תוס' שם ד"ה הכא (מונחת בסלים קטנים בפני עצמה ... ואותם סלים מונחים בתוך

כלי אחד גדול ... דיכול ליקח סלי טהורה). מ"א שם (אם הפירות מונחים בסלים

קטנים תוך הכלכלה יטלם בידו מתוך הכלכלה (תוס')).

[630]

ב"י סוד"ה כלכלה מלאה (כשהוא צריך לפירות או לכלכלה, דאז כשינערנה

במקומה, יוכל ליטול הפירות או הכלכלה). שו"ע שם (לפירות או לכלכלה).

[631] כדלעיל ס"ד ( שאם אפשר

לנער האיסור ממנו מיד, צריך לנערו מתחלה ), ושם נסמן (הערה 621 ).

[632]

גמרא שם (ולישדינהו לפירי ונישדי לאבן, ונינקטינהו בידים), ופרש"י (ילקטם מעל

הארץ בידיו, ויחזירה לכלכלה ויטלטלם) טור ושו"ע שם (אבל אם הם פירות שאינם

נפסדים, ינערם וינער גם האבן עמהם, ולא יטלנה עמהם).

ואין לחוש בזה למלאכת מעמר, כדלקמן סי'

שמ סט"ו (ואין עימור אלא כשמאספו במקום גידולו, כעין קמה קצורה שמגבב השבלים

במקום גידולן, וכן המאסף פירות ומקבצן יחד במקום שנפלו מן האילן, אבל אם נתפזרו

במקום אחר מותר לקבצם, כמ"ש בסי' של"ה). ובסי' שלה ס"ה (נתפזרו לו

פירות בחצר אחת הנה ואחת הנה, מלקט מעט מעט ואוכל, ולא יתן לתוך הסל ולא לתוך

הקופה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול).

[633] יתבאר

לקמן ס"ו, ושם נסמן (הערה 636 ).

וכן הוא לענין הפירות והכלכלה,

כנפסק בשו"ע שם (והני מילי כשאינו צריך אלא לפירות או לכלכלה, אבל אם היה

צריך למקום הכלכלה, מטלטלה כמות שהיא).

[634] משנה קמב, ב (האבן שעל פי

החבית, מטה על צדה (אם צריך ליטול מן היין, רש"י) והיא נופלת ... מעות שעל

הכר, מנער את הכר (לשכב עליו, רש"י) והן נופלות). גמרא שם (לא שנו אלא בשוכח

(ששכח האבן עליה בין השמשות ולא מדעת, רש"י), אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור).

טור ושו"ע ס"ד (שכח אבן על פי חבית, או מעות על הכר, מטה חבית על צדה

והאבן נופלת, ומנער הכר והמעות נופלים).

תרומת הדשן ח"ב סי' קצג (אפילו

הניחו בתחילה בכוונה ולא בדרך אקראי, שרי, משום דבערב שבת נעשה שוכח. וכן משמע

פירש"י דפירש כששכח האבן עליה בין השמשות). הובא בב"י, ובמ"א

ס"ק ו (אבל אם הניחם בכוונה בחול ולא היה דעתו שישארו שם בשבת, ואחר כך שכחם

שם, מקרי שוכח (כתבי מהרא"י סי' קצ"ג)).

ונתבאר לעיל סי' רעז ס"ו (שלכן

לא נעשית הטבלא בסיס לדבר המוקצה, כיון שאינה משמשת אז לנר מדעת בעל הבית אלא מחמת

שכחתו).

ונתבאר במלחמות מח, ב (דהיינו מניחה

על מנת לכסות לשעתו). הובא במ"א ס"ק ו. משא"כ אם יחדה לכך לעולם,

הותר גם האבן בטלטול, כדלעיל סי' שח סנ"ג (אלא אם כן ייחדם לכך לעולם, שאז

ירד עליהם תורת כלי).

וכן הוא לעיל ס"ד. סי' רעז ס"ה.

לקמן סי' שי סט"ו.

[635]

משנה שם (היתה בין החביות (וירא שלא תפול האבן על החביות וישברם, רש"י),

מגביה ומטה על צדה (מגביה לחבית כולה, ומסלקה מבין החביות, ושם מטה על צדה,

רש"י) והיא נופלת). ברייתא שם (מגביה למקום אחר, ומטה על צדה והיא נופלת). טור

ושו"ע שם (ואם היתה החבית בין החביות בענין שאינו יכול להטות אותה במקומה,

יכול להגביה כמו שהיא עם האבן למקום אחר, להטותה שם כדי שיפול מעליה).

מ"א סי' שי ס"ק ז (הרמב"ם

כתב במסכת כלים גבי מוכני וז"ל, כיון דאינה נשמטת, אם כן אי אפשר לסלק המעות

אלא אם כן יטלטל השידה עם המעות, לכן מותר לגוררה). והוא במשנה כלים פי"ח

מ"ב (מוכני שלה [של השידה, מגירה של הארון] בזמן שהיא ... אינה נשמטת ... גוררין

אותה בשבת, אף על פי שיש בתוכה מעות). ובפירוש הרמב"ם שם (והותר לגרור את

המגירה הזו בשבת, ואף על פי שיש בתוכה מעות שאינו מותר לטלטלן, מפני שאין המגירה

הזו כלי בפני עצמו, וכאשר יגרור את המגירה ובה המעות, הואיל ואינו יכול להוציאה

ולהבדילה מן השידה, הרי זו כאלו לא טלטל את המעות).

ונתבאר לעיל סי' רנט בקונטרס אחרון

ס"ק ג (שמכיון שהחבית לא נעשית בסיס לאבן, אם כן היא חשובה בפני עצמה, והוא

מטלטל אותה בלבדה, שהיא דבר המותר, ואינה משמשת כלל להאיסור, וגם היא אינה מטלטלת

את האבן, אלא הוא מיטלטל מאליו).

וכן הוא לעיל ס"ד. סי' רעז

ס"ו. סי' שח ס"ה. לקמן סי' שי סי"ז .

[636] רב חסדא קמב, א (ברייתא

לצורך מקומו), ופרש"י (שצריך למקום הכלי, ועל כן כולו הוא צריך לסלקו משם,

ושרו ליה רבנן לטלטל). ברייתא וגמרא קמב, ב (אבל לצורך מקומו מטלטלו ועודן עליו). ר"ן

שם (נט, ב) ד"ה גמרא לא שנו (שצריך לישב או להשתמש במקום שהכר שם, ואם יטה

הכר ויפלו שם המעות, לא הועיל כלום). טור ושו"ע ס"ה (אם צריך למקום

החבית והכר, ולא הספיק לו הטייה והניעור, יכול לטלטלם עם האבן ועם המעות שעליהם

לפנות מקומם). מ"א ס"ק ט (היינו בשוכח).

וכן הוא לעיל ס"ד ( ואם

... מטלטל ההיתר עם האיסור שעליו למקום אחר מפני שצריך לפנות מקומם זה שהם עליו

עכשיו, כדי להשתמש בו איזה תשמיש או צורך אחר, בענין שאם ינער כאן האיסור לא יוכל

להשלים צרכו במקום הזה, מותר לטלטל ההיתר עם האיסור שעליו) . סי' רנט

בקונטרס אחרון ס"ק ב (דכל כהאי גוונא בצריך למקומו מטלטלן ועודן עליו, כמבואר

בסי' ש"ט ס"ג וס"ה, ואין צריך לנער כלל). סי' רעז ס"ה (ואם

צריך למקום הטבלא יכול לטלטלה עם הנר שעליה, אפילו הוא של שמן, לאיזה מקום שירצה,

כמו שיתבאר בסי' ש"ט), וס"ו (ואפילו אם אינו צריך עוד לנר, אלא שצריך

למקום השלחן, ואם ינער שם הנר לא יוכל לעשות חפצו באותו מקום, מותר לטלטל השלחן עם

הנר שעליו למקום אחר, הואיל ולא נעשה השלחן בבין השמשות בסיס לאיסור בלבדו וכמו

שיתבאר כל זה בסי' ש"ט וש"י). סי' שח ס"ה (והוא ... שצריך

למקום הנדן, כמו שיתבאר בסי' ש"ט וש"י), וסס"ב

( אם הוא בענין שאין הניעור בלבד מועיל לו, כגון שהוא צריך

להשתמש במקום השלחן, בענין שאם ינערן ממנו כאן ויפלו לארץ כאן לא יוכל להשתמש שם

בארץ מה שצריך לו, מותר לסלק השלחן למקום אחר אע"פ שהדברים המוקצים מונחים

עליו ). לקמן סי' שי סי"א ( ואם צריך למקומה

מטלטלה והן עליה, כמו שנתבאר בסי' ש"ט) . סי' שיא

סי"ד ( אבל אם אינו צריך כלל לגוף האיסור, ואינו מטלטלו על ידי ההיתר

אלא בשביל דבר המותר, כגון לפנות מקומו, זהו טילטול מן הצד שהתירו חכמים) .

[637]

רי"ף כ, ב (שמעינן מינה דטלטול מן הצד שמיה טלטול ... וקשיא לן הא דגרסינן בפרק

כל הכלים (קכג, א) ... תוחבין לה בכוש או בכרכר והיא ננערת מאיליה ... ופרקינן כי

אמרינן טלטול מן הצד שמיה טלטול הני מילי כגון אבנים וכיוצא בהו דאינן לצורך שבת ...

אבל פגה שטמנה בתבן ופוגלה וחררה שטמנה ברמץ וכיוצא בהן, דאוכלין הן וצריך לאוכלן

בשבת, טלטול מן הצד בכל כי האי מילתא לא שמיה טלטול), לפירוש הר"ן שם

ד"ה וקשיא (דתרי גווני טלטול מן הצד נינהו, דכל שעיקר טלטולו משום דבר המותר ...

בכי האי גוונא שרי ... נוטל את הכסוי והם נופלות מאליהן, ותנן נמי בפרק נוטל (קמב,

ב) האבן שעל פי חבית מטה על צדה והיא נופלת, מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות.

אבל כשעיקר טלטולו בשביל דבר האסור, אף על פי שמטלטל אותו מן הצד ... אסור).

רמב"ם פכ"ה הי"ד (אם היה צריך לדבר שמותר לטלטלו, מטלטלו, ואף על

פי שדבר האסור מיטלטל עמו. ואם צריך לטלטל דבר האסור, לא יטלטלנו באותו דבר המותר).

תוס' מד, א (וקשה לר"י ... אמאי אסר רב הכא טלטול מן הצד, הא תנן בפרק נוטל

(קמב, ב) מעות שעל גבי הכר מנער את הכר והן נופלות, ואבן שעל פי החבית מטה על צדה

וכו ' ... ואומר ר"י דיש

לחלק דהכא עיקר הטלטול לצורך מת, ולא דמי לכל הנהו שעושה עיקר הטלטול לצורך כר

וחבית, ולא לצורך מעות ואבן). רבינו ירוחם ני"ב חי"ג פג, ד (ומעות שעל

הכר, אם חושש שמא יגנבו, כתבו המפרשים דאסור לטלטל הכר בעודן עליו בשבת). הובא

בב"י ד"ה וכל זה. מ"א סק"ה (ומנער הכר, ואם עושה כן לצורך

המעות שלא יגנבו, אסור (ב"י רי"ו)).

[638] ס"ג

( שלא התירו טלטול מן הצד אלא כשמטלטל לצורך דבר המותר, כמו

שיתבאר), ושם נסמן (הערה 789 ), ו סי"ב

( ובלבד שלא יזיז בו שום אבר, שכל מוקצה כשם שאסור לטלטל כולו כך

אסור לטלטל מקצתו. ואפילו על ידי דבר המותר אסור לטלטלו כדי לרחצו ),

וסי"ד (ואפילו אם מטלטל ההיתר בידיו והאיסור מיטלטל עמו, אם הוא מתכוין

בטלטול זה לצורך האיסור ... הואיל ומיטלטל בשביל האיסור, אסור).

וכן הוא לקמן סי' שי ס"י (כשהמוקצה

הוא דבר המתנענע ... לא התירו טלטול על ידי דבר אחר אלא צורך דבר המותר, כמו

שיתבאר בסי' שי"א ).

[639]

רב הונא אמר רב, ורב חייא בר אשי אמר רב קמב, ב (לא שנו (דמנער, רש"י) אלא

בשוכח, אבל במניח, נעשה בסיס לדבר האסור (הכר בסיס למעות, ואף הכר אסור בטלטול,

רש"י)). ב"י ד"ה וכל זה (מטלטלו עם המעות למקום אחר ... פשוט דלא

קאי אלא אשוכח, ולא אמניח). טור ושו"ע ס"ד (ואם הניחם עליה מדעתו, על

דעת שישארו שם בכניסת השבת, אסור להטות ולנער).

וכן הוא לעיל ס"ד. סי'

רעז ס"ו. סי' רעט ס"א. סי' רעט ס"ד. לקמן סי' שי סי"א

וסט"ו. סי' תנז סי"ח .

וטעם הדבר נתבאר לעיל סי' רעז

ס"ו (הרי נעשית בסיס להנר וטפלה אליו), ושם נסמן (הערה נה).

*

ואף דמיירי הכא (כדלעיל ריש סעיף

הקודם) ש" הניח אבן על פי חבית של יין לכיסוי", דהיינו שאין

החבית משמשת לאבן, אלא האבן משמשת לחבית, אשר בזה נתבאר לקמן סי' שיא סי"ד (והצנון

לא נעשה בסיס להעפר שעליו, אף אם היה בדעתו שישאר מונח שם כל השבת, מפני שלא היתה

כוונתו שיהא הצנון משמש להעפר, אלא שיהא העפר משמש להצנון). והוא כדעת בעל המאור

והר"ן ומ"א שנסמנו לקמן שם (הערה 854 ).

וכן הוא לעיל סי' רנט ס"ג (שהקדרה

לא נעשית בסיס להכיסוי ולההטמנה, לפי שהכיסוי וההטמנה הם משמשים להקדרה לחממה,

ואין הקדרה משמשת להן). לקמן סי' שעב סי"ד (שלא נעשית בסיס לדבר האסור, שהרי

אין כוונתו שיהא הספל משמש להטיט, אלא הטיט משמש להספל).

מכל מקום נפסק כאן שנעשית החבית

בסיס לאבן. ונתפרש יותר לקמן ס"ט ( אין ההיתר נעשה בסיס לאיסור,

אלא אם כן הניחו עליו בכוונה ... כגון אבן שעל פי החבית).

וכן לעיל ס"ג ( כלכלה שהיתה נקובה וסתמה באבן מבעוד יום (אם הדקה שם

בחוזק) מותר לטלטלה, שלא נעשית בסיס לדבר האסור, לפי שאף האבן נעשה כלי (כשהוא

מהודק בה), שהרי נעשה כדופנה ). משא"כ אם אינו מהודק בה,

שלא נעשה האבן כלי, הוי הכלכלה בסיס לאבן; אע"פ שהאבן משמשת לסתום את הכלכלה

הנקובה.

והוא כדעת המלחמות שחלק על בעל

המאור, וכתב שם מח, ב (אלו דברי הבאי ... מניח סתם קאמרי תרוייהו, דהיינו מניחה על

מנת לכסות לשעתו ... והיינו דקאמר נעשה בסיס לדבר האסור ... במניח על דעת כסוי ...

שמע מינה כל מניח אסור). הובא במ"א ס"ק ו (ובמלחמות כתב דאפילו הניחה על

דעת כיסוי נעשה בסיס).

ויתבאר לקמן (הערה 641 ), שזה תלוי גם במחלוקת רש"י ור"ת דלקמן בהמשך

הסעיף.

וראה מה שדנו בזה בתהלה לדוד סי'

רנט ס"ק ה. זכרון יוסף אות מז. בדי השלחן סי' קיב ס"ק יא. קובץ יגדיל

תורה ירושלים גליון י ע' 201 (שאלת הגרש"ז גרליק ומענה הגאון מטשעבין). ברכת

השבת. שו"ע אדמו"ר הזקן המבואר. כנישתא דבי רב לעיל ס"ו.

*

ומה שאינו מותר מטעם שהחבית היא

בסיס להיתר ולאיסור, היינו ליין שבתוכה ולאבן שעל גבה.

ראה מה שדנו בזה באליה רבה ס"ק

ט. תוספת שבת ס"ק יד. הגהות רעק"א. ביאור הלכה ד"ה ואם הניחם.

ונקודת הביאור בשני הפרטים הנ"ל,

שחלקה התחתון של החבית הוא בסיס ליין, שהוא היתר, וחלקה העליון של החבית הוא בסיס

לאבן, שהוא איסור, והאבן אינה משמשת לחלקה העליון של החבית, כי אם להיין שבחלקה

התחתון של החבית, וכדלקמן ס"ט ( הניחו עליו בכוונה לאיזה צורך ... בין

לצורך דבר אחר המותר, כגון אבן שעל פי החבית) , והיינו שחלקה

העליון של החבית נעשה בסיס לאבן, שהיא "לצורך דבר אחר המותר" שהוא היין

שבחלקה התחתון של החבית.

וראה לקמן סי' שי סי"ד, מהו הדין אם "אין המעות על

עיקר הבגד ".

[640] ברייתא

נא סע"א (טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת ... אינו נוטל ומחזיר),

לפירש"י שם ד"ה הרי זה (במניח נעשה בסיס לדבר האסור). ב"י ד"ה

שכח אבן (משמע בהדיא מדברי רש"י, דכל שהניח על דעת שישארו שם בכניסת השבת, אף

על פי שדעתו ליטלו בשבת, מיקרי מניח, דהא הטמנה על דעת ליטלה בשבת עבידא לה,

ואפילו הכי קרי לה מניח). דעה הא' בטור ושו"ע שם (ואם הניחם עליה

מדעתו על דעת שישארו שם בכניסת השבת, אסור להטות ולנער). ב"ח ד"ה שכח (שדעתו

היתה על דעת שישארו שם בכניסת שבת, דאסור להטות החבית ולנער הכר, שאף הם נעשו

מוקצים בין השמשות, ומגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא). ט"ז

רסק"א (מבואר בב"י דלדיעה זו, אפילו אם יש בדעתו בודאי ליטול משם אחר

בין השמשות, אסור).

והיינו כשדעתו עכ"פ שיהיו עליו

כל משך בין השמשות, כדלקמן לקמן סי' שי ס"ז (והערה 690 ). וראה גם

לעיל סי' שח ס"ז (והערה 65 ), וסל"א (והערה 241 ), וסע"ח (והערה 533 ).

[641] ר"ת

בתוס' נא, א ד"ה או (אומר ר"ת דלא חשיב כמניח, כיון שדעתו ליטלו בשבת),

ובדף מד רע"א (וכל דבר שדעתו ליטלו בשבת, ולא להניחו כל השבת, אפילו מניח

חשיב כשוכח), ובדף קכג, א ד"ה פגה (מיירי שהניחה שם על מנת ליטלה). ספר

התרומה סי' רנד ד"ה פרק נוטל (ופירוש של מניח, היינו שמניח שם המעות או דבר

האסור כדי לשהות שם כל השבת כולה. אבל נתנן במזיד בערב שבת כדי לנוטלן למחר בשבת,

מותר לנער). דעה ב' בשו"ע ס"ד (ויש אומרים דאפילו הניחם שם על דעת

שישארו שם בכניסת השבת, כדי שיטלם בשבת, מותר להטות ולנער בשבת. ולא אסרו אלא

במניחם על דעת שישארו שם כל השבת).

ולדעת רש"י הנ"ל, מה

שהקדרה אינה נעשית בסיס לכיסוי, הוא כאמור לעיל סי' רנט ס"ב (ואף שההטמנה

המוקצה מונחת עליו, אינו נעשה בסיס לדבר האסור, לפי שאין הכיסוי משמש כלל לההטמנה

אלא לקדרה), וס"ג (שהקדרה לא נעשית בסיס להכיסוי ולההטמנה לפי שהכיסוי

וההטמנה הם משמשים להקדרה לחממה ואין הקדרה משמשת להן). וכמבואר בב"י

ד"ה שכח אבן (ומה שהקשו עליו מדתנן נוער את הכיסוי, נראה לי שהוא ז"ל

נזהר מזה שכתב (מט, א ד"ה) נוטל כיסוי של קדרה שיש תורת כלי עליה, ואף על גב

שהן עליה לא איכפת לן, דלא נעשית בסיס להם, שאין עשוי אלא לכסות קדרה עכ"ל,

כלומר דגיזין הללו לא להניחם על כיסוי הקדרה נתכוין, אלא להטמין הקדרה, הילכך ליכא

למימר בהו נעשה בסיס לדבר האסור).

יוצא אם כן שבשתי דעות אלו תלוי גם

הכלל האמור לעיל שם (שהכיסוי וההטמנה הם משמשים להקדרה לחממה ואין הקדרה משמשת להן).

וראה לעיל (הערה 639 ).

שתי דעות אלו הובאו גם לעיל סי' רעז

ס"ו ( אם מדעתו הניח הנר על הטבלא שיהיה עליה בכניסת השבת, הרי נעשית

בסיס להנר וטפלה אליו, ואסורה בטלטול כמוהו ... ויש אומרים שאינה נקראת

בסיס אלא אם כן היתה דעתו שיהיה הנר עליה כל השבת כולה).

ואם עשה תנאי, הובאו ב' דעות לעיל

סי' רעט ס"ה (אם התנה מבעוד יום על נר זה שיטלטלנו בשבת לכשיכבה, מותר לטלטלו

אחר שכבה, ואין אומרים מתוך שהוקצה בבין השמשות הוקצה לכל השבת ... ויש אומרים

שאין התנאי מועיל כלום).

וטעם החילוק בין ב' מחלוקות אלו,

הובא לעיל שם סי' רעז (הערה סד).

[642] ב"ח

סוס"י רעז (נרות שמדליקין על השולחן, דעתינו ליטלו למחר על ידי גוי), ובאופן

שנתבאר לעיל סי' רעו ס"י (כשמביאו לכאן כדי ליהנות כאן לאורו, או מפני שצריך

למקום שהיה הנר עומד שם).

וכן הוא לעיל סי' רעז שם ( אם

היה דעתו לסלקו אחר כניסת השבת על ידי נכרי, או על ידי ניעור, או שאר טלטול מן הצד

... אם היה דעתו מבעוד יום לסלקו מעל השלחן בשבת על ידי נכרי או על ידי טלטול מן

הצד).

[643] כיון שדינו כשוכח, שהתירו בו גם לטלטלן

כמו שהן, אם הוצרך למקומו, כדלעיל סעיף הקודם. וראה מראי מקומות וציונים. תבואת

שמש סי' קכא. כנישתא דבי רב.

[644]

ב"ח שם (ובפרט היכא דאיכא נמי פסידא טובא דמטפחת, אין להחמיר כלל), היינו חשש

שתישרף המפה שעל השלחן. מ"א סק"ז (ובמקום פסידא יש לסמוך על זה

(ב"ח סימן רע"ז)).

[645]

סעיף ו (ויש לסמוך על דבריהם להקל במקום הפסד, כגון נר שעל השלחן שנפל על השלחן

וחושש שלא ישרף השלחן).

[646]

רמב"ם פכ"ה ה"י (כל כלי שהוקצה מחמת האיסור, אסור לטלטלו, כגון נר

שהדליקו בו בשבת והמנורה שהיה הנר עליה, ושלחן שהיו עליו מעות, אף על פי שכבה הנר

או שנפלו המעות, אסור לטלטלן, שכל כלי שהיה אסור לטלטלו בין השמשות נאסר לטלטלו כל

השבת כולה, אף על פי שהלך הדבר שגרם לו האיסור), והי"ז (אם הניח המעות מערב

שבת על הכר או הניח האבן על פי החבית, הרי אלו אסורין לטלטלן, ואפילו ניטלו המעות

והאבן, שהרי נעשו בסיס לדבר האסור). רמ"א ס"ד (אפילו נטל האיסור משם,

אסור לטלטל הכלי, דמאחר שנעשה בסיס לדבר האסור למקצת השבת, אסור כל השבת כולה). ט"ז

ס"ק ב (זה קאי גם אדעה ראשונה, דאפילו לא הניחו אלא לכניסת שבת ונטלו אחר כך,

אסור כל השבת).

[647]

סעיף ד (כל דבר שהיה אסור בטלטול בבין השמשות, ובשבת הלך לו הדבר הגורם לו האיסור

... אעפ"כ אסור לטלטלו כל השבת כולה), וסי"א (כל דבר האסור בטלטול

שהניחו מבעוד יום על גבי דבר המותר בטלטול, על דעת שישאר מונח שם בשבת, שנעשה

ההיתר בסיס להאיסור ונאסר בטלטול כמוהו, כמו שנתבאר בסי' ש"ט, ומשחשיכה ניטל

האיסור מעל גבי ההיתר, אעפ"כ אסור לטלטלו כל השבת כולה).

[648] ראה

לעיל (הערה 639 ).

[649]

רש"י קמב, ב ד"ה בשוכח (אבל במניח מדעת מערב שבת, לא התירו לו לטלטלה),

ודף קכה, ב ד"ה בשוכח (האבן עליה שלא במתכוין). תרומת הדשן ח"ב סי' קצג

(אשר שאלתני, אם הונח דבר מוקצה על איזה חפץ ... כמו שרגילים להניח חפצים זה על זה

בתיבה ... לשונך משמע דלא נעשה שום דבר בסיס אלא אם כן הניח על דבר מוקצה בשביל

שיהא מתיישב עליו בטוב, אבל מה שמניחין בדרך אקראי, כמו שרגילין להשים בתיבה חפצים

אלו על אלו מפני שאין לו ריוח לפנות לכל חפץ מקום בשולי התיבה לעצמו, כהאי גוונא

לא חשיב מניח אלא שוכח ... אין לך ראיה מפירוש רש"י להתיר). מ"א

סק"ו (ולי נראה פשוט כדברי השואל).

וכן בכל דבר שאין לו צורך בו,

כמבואר בבעל המאור מז, ב (מת על גבי המטה, אין המטה נעשית בסיס לדבר האסור ... אין

המטה צריכה למת) לקמן סי' שיא סוף ס"א (והמטה לא נעשית בסיס למת הואיל ואין

צריך אליה). לעיל סי' רנט בקונטרס אחרון סק"ג (ואינה משמשת כלום להמת, שאם

היתה משמשת לו היתה בסיס לו).

[650]

ט"ז סק"א (תימה על מנהגינו שמעמידים המנורה עם הנרות על המפה שעל לחם

משנה, ואחר הקידוש מסלקין המפה ההיא (לאחר שמסלק הנר על ידי עכו"ם, פרי

מגדים), ולפי זה יש על המפה ההיא דין בסיס לדבר איסור כיון שהיה עליה בכניסת שבת. והוא

הדין אם עומדין הנרות על המפה התחתונה שהיא על השלחן, היה לנו לאסור לטלטל המפה

ההיא כל השבת). משא"כ לדעת השואל במהרא"י שם (שהמ"א ורבינו פסקו

כמותו), מובן שפיר שאינו נעשה בסיס.

וכן הוא לעיל סי' רעז ס"ו (המפה

שעל השלחן, אף על פי שהנר היה עומד עליה בכניסת השבת, לא נעשית המפה בסיס לו לדברי

הכל, מטעם שיתבאר בסי' ש"ט).

וראה ברכת השבת. כנישתא דבי רב.

[651]

רש"י שם ד"ה דאית בה ביצת אפרוח (וכלב לא אכיל לה משום קליפה).

וכן הוא לקמן סי' תקיג סי"ט

(שעד שיצא האפרוח לאויר העולם לא היה ראוי לכלום, ואף הכלבים לא היו אוכלין אותו

כשהיה בקליפתו).

וראה לעיל סי' שח ס"ט ( ואם

אינן עומדים לכלבים מחמת איסורן, מפני שאין איסורן אלא בשבת ... אע"פ שיכול

להאכילם לכלבים, מכל מקום כיון שאינן עומדים לכך אלא לאכילת אדם במוצאי שבת, אסור

לטלטלן אפילו לצורך גופן ומקומן) , וסס"ח-ט ( שאף

שראויין לכלבים, הרי אינן עומדים לכלבים אלא לאכילת אדם למוצאי שבת, ובשבת אינן

ראוין לו לכלום

... מפני שאינו ראוי לשום אדם, ואינו עומד להשליכן לכלבים) .

וראה קובץ הערות וביאורים קסג ע' יב.

[652]

תוס' מה, ב ד"ה דאית בה ביצת אפרוח (נראה לר"י ... דכיון דאית ביה אפרוח,

הוי כמו גרוגרות וצימוקין ... ואין זה כשכח, אלא כמניח ואסור). הובא מ"א סוף

סק"ו.

[653]

מ"א שם (והוא הדין לכל כיוצא בזה).

[654]

אור זרוע ח"ב סי' פו (דלאו כל כמיניה דאינש לאסור דבר של חבירו שלא מדעתו).

וכדאמרינן בחולין מ, ב (דידיה מצי אסר, דחבריה לא מצי אסר). רמ"א סוף

ס"ד (אם אדם הניח דבר מוקצה על של חבירו, לא אמרינן דנעשה בסיס לדבר האסור,

דאין אדם אוסר של חבירו שלא מדעתו).

[655]

תוס' מד, ב ד"ה יש (כגון שהניחם לדעת ישראל). אור זרוע סי' כט (ובהא נסתפק

ריב"א זצ"ל, אם יכול ראובן לבטל כלי של שמעון על ידי ששם בתוכו דבר

מוקצה). מ"א ס"ק ח (מיירי כגון שהניח ראובן כלי שמעון תחת נר שמעון, ואם

כן מסתמא ניחא ליה שלא ישרף הבית, ולכן נסתפק בו, וצ"ע. ובתוספות דף מ"ד

ד"ה יש משמע לאיסור, כיון שעושה לדעת חבירו).