106

112 לקוטי ימים, אינו ענין מהותי בפני עצמו, אלא הוא פרט המסתעף מדין ספירת שבעת הימים כאשר ראתה "ימים רבים".

כלומר: ראיה של חלק משלשה ימים מחייבת שימור לא מפני היותה ראיה כשלעצמה, אלא מפני שהיא חלק מראיית שלשה ימים, המביאה למצב של זבה גדולה: כיון שכאשר תצטרפנה אליה ראיות של עוד שני ימים יהיה צורך לספור שבעה נקיים, לכן, גם כאשר ראיה זו היא יחידה, יש צורך בספירה של יום טהור אחד לפחות.

המסקנה הנובעת מכך להלכה למעשה היא:

אם סוברים, שהדין של "שומרת יום" עומד בפני עצמו, חל דין זה גם כאשר ראתה ביום העשירי או האחד עשר, למרות שראיה כזו אינה יכולה להיות חלק מראיה של שלשה ימים, ואינה יכולה להביא למצב של זבה גדולה, שהרי היום השני או השלישי של הראיה כבר אינו בתוך אחד עשר ימי הזיבה, ואינו משלים את שלשת הימים. אך אם הצורך בשימור יום אחד נובע מכך שראיית יום אחד יכולה להביא לזיבה גדולה, יוצא, שכאשר אין אפשרות להגיע לזיבה גדולה, כגון

מצורע ג

בראיה ביום העשירי או ביום האחד עשר, לא יחול על כך דין של "שומרת יום כנגד יום".

ובכך יש שלש שיטות:

א) לדעת בית שמאי, גם במקרה של "הרואה יום אחד עשר" היא "שומרת יום" מדאורייתא, ולכן היא חייבת לעכב את טבילתה עד למחרת בבוקר, כמי ש"רואה בתוך י"א יום". [ורק כאשר רואה דם לאחר הטבילה, ביום השנים עשר, א היא טמאה מדאורייתא למפרע, כמי שרואה בתוך י"א יום, כי הראיה ביום השנים עשר - שאינה ב"ימי הזיבה" - אינה מצטרפת לראיה ביום שלפניו].

ב רב יוחנן אליבא דבית הלל סובר, שהרואה ביום אחד עשר אינה חייבת בשמירת יום, אך הרואה ביום העשירי חייבת בשמירת יום5.

ג) דעת ריש לקיש אליבא דבית הלל היא, שגם מי שרואה ביום העשירי אינה חייבת בשמירת יום5.

יש להבין: על מה מתבססת דעתו של רב יוחנן להבדיל בין ראיה ביום העשירי לבין ראיה ביום האחד עשר. לכאורה, ממה נפשך: אם הדין של "שומרת יום" חל רק בראיה שיכולה להביא לזיבה גדולה, הרי גם היום העשירי אינו צריך שימור, ואם הדין