25

6 לקוטי התורה, אשר כדי לשלול מחשבה זו צריך רש"י להבהיר ולציין שאליהם לא היתה קריאה זו?

ההסבר לכך הוא, שדוקא היא הנותנת: אילו היתה הקריאה בדרגה של התורה, הרי אז היה מובן בפשטות שאין לכך קשר אל אומות העולם, כי "ומשפטים בל ידעום"", והרי. גוי שעוסק בתורה חייב מיתה*.

אך כיון שהקריאה קדמה לכל הדברות וכו', והיא נובעת מדרגה הנעלית משם הוי'5, כדלעיל בסעיף \', אפשר היה לחשוב, שכיון שמצד עצמותו, יתברך, "איני יודע באיזה מהן חפץ... ", ייתכן שקריאה זו היא גם לנביאי אומות העולם. לכן מבהיר רש"י, שלא זו בלבד שלנביאי אומות העולם לא היתה קריאה מלשון חיבה, אלא להיפך: "נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה...". והסיבה לכך היא, משום שגם בדרגה שבה "אח עשו ליעקב" - שניהם שווים, לכאורה - הרי "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי"*.

ויקרא ג

זהו ההסבר לקשר שבין תחילת הפרשה לבין סופה, 'נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן": דוקא "לאשמה בה" - זדונות אלו, הנהפכים לזכויות על ידי "וכיפר... ונסלח", שהכפרה והסליחה האמיתית היא כאשר הזדונות נהפכים לזכויות - דוקא זהו הסיום והחותם של "ויקרא לשון חיבה". על ידי כך מתבטאת החיבה האמיתית של הקדוש-ברוך-הוא לישראל, אשר קדמה לתורה, אשר מצד חיבה זו, הרי אף כאשר יהודי עובר על מצוות התורה ועושה מעשה עשו ר"ל, גם אז "ואוהב את יעקב" אשר ביהודי זה, והקדוש

ברוך-הוא מכפר וסולח לו על אשמותיו, עד שהזדונות נהפכים לזכויות.

ח. מלת - "ברית אלקיך"

נקודה משותפת זו - אתהפכא חשוכא לנהורא - המופיעה בפרשת ויקרא ובפורים, נרמזת במיוחד

בפסוק" "לא תשבית מלח ברית אלקיך... " שבפרשת ויקרא:

על פסוק זה מבואר ב"לקוטי תורה"*, שה"מלח" נקרא "ברית אלקיך", כי בשם אלקים יש ק"כ צירופים, שמהם יונקים את חיותם ק"כ הצירופים של "נוגה". מפעמיים ק"כ צירופים אלו, של שם אלקים ושל "נוגה", נוצרת ביחד המילה "מר",