246

6 לקוטי הוא - משום שישראל הם מציאות אחת עם הקדוש-ברוך-הוא, כביכול, כפי שיוסבר להלן:

כל הגבראים הם רק אמצעי למען השגת הכוונה העליונה, אך לא הם עצמם היא הכוונה. אם היו גם בני ישראל כך, הרי לא ייתכן שיתגלה בהם הענין של נחת רוח לבורא שהוא נעלה באין ערוך מהנבראים. אך האמת היא, ש"ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד"*, ויוצא, שלמרות ש"אני נבראתי לשמש את קוני" אין ישראל אמצעי לצורך הכוונה העליונה, אלא בהם עצמם קיימת הכוונהל*,

ומשום כך יש לישראל חיות והנאה גם במצוות שהן "חוקים", למרות שקיום החוקים הוא מתוך קבלת עול והתבטלות, אשר אין בה תענוג, כי הענין של "אני נבראתי לשמש את קוני" המתבטא גם בהתבטלות שמתוך קבלת העול אינו מבטל את המציאות של היהודי, אלא, להיפך: זוהי מציאותו האמיתית'',

ולכן הם "יקבלו" בגלוי את נחת הרוח לבורא.

ויגש ג

9 "יוסף כינס... אף אנו...* בכך יובנו דברי המדרש שהובאו לעיל על הפסוק "נוהג כצאן יוסף".

בתחילה נאמר שם, ש"יוסף כינס משנות השובע לשנות הרעב, אף אנו כנס לנו מחיי העולם הזה לחיי העולם הבא":

כשם שלמרות שב"שנות הרעב" אין צומחת תבואה, דאג יוסף לכך שתהיה בהן תבואה, על ידי איסוף התבואה "בשנות השובע" ושמירתה ל"שנות הרעב",

כך גם "אנו (וכל ישראל נקראים "יוסף", כדלעיל בסעיף א) כנס לנו מחיי העולם הזה לחיי העולם הבא" - שהמשכת העצמות, "נחת רוח לבורא", אשר "צומחת"* על ידי העבודה בעולם הזה, תתגלה גם בעולם הבא.

אך מדת הדין עלולה לטעון: הסיבה לכך שנחת הרוח לבורא תתגלה לישראל בעולם הבא היא משום שהם מקיימים מצוות מתוך חיות ותענוג, דבר המוכיח שהכוונה היא בהם עצמם. אך כאשר יהודי מקיים מצוות ללא חיות,

[אף כאשר הוא מקיימן מתוך קבלת עול מלכות שמים, אך ללא החיות של אהבה ויראה9. ובודאי כאשר הוא מקיימן באופן של "מצות% אנשים