ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך ה וישלח שיחה א156

156

טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.

אמנם, על הפסוק "זעקת סדום ועמורה כי רבה"* מבואר בגמרא*: "על עסקי ריבה" - שהיתה שם נערה, אשר סיפקה מזון לעניים, ולכן העלוה אנשי סדום על גג כשהיא מרוחה בדבש, והפקירו אותה לעקיצות הדבורים עד שמתה, ומפני עבירה זו שנעשתה לגבי "ריבה" זו, העניש אותם הקדוש-ברוךהוא ב"מהפכת סדום ועמורה" וכו'*,

אך אין זו סתירה לנאמר לעיל, שנענשו על אשר "יד עני ואביון לא החזיקה", כי חטאם זה של שפיכות דמים ב"עסקי ריבה" נובע במקורו מכך שלא עשו חסד וצדקה. כלומר, התנהגותם בדרך של "יד עני ואביון לא החזיקה" הגיעה לממדים כה מבהילים, והם כה הרחיקו לכת, עד אשר מפני שעשתה ה"ריבה" מעשה של צדקה, הם הציקו לה עד גרימת מיתה משונה, ומשום שחטאם "יד עני... לא החזיקה" נעשה באופן קיצוני ביותר, הרי זה* גרם ל"כלה".

מכך נראה, לכאורה, שחובת הצדקה

חלה על בני נח*, שאם לא כן, לא היו נענשים, ובמיוחד בעונש כה חמור של "כלה", על אשר לא אפשרו לקיים דבר שלא נצטוו עלין'*.

אך כאן מתעוררת השאלה: מדוע נחשב הענין של "יד עני ואביון לא החזיקה" לחטא, ובמיוחד לעבירה כה חמורה, אשר בגללה נגרם עונש כה חמור, והרי מצות הצדקה אינה אחת משבע מצוות בני נח?

ו בנ נח חייבים בצדקה!

לפי הפשט אפשר היה להסביר, שמשמעות הפסוק "כי ידעתיו (לשון חיבה) למען אשר יצוה... לעשות צדקה ומשפט"" היא: החיבה המיוחדת לאברהם אבינו נובעת מכך שהוא "יצוה...לעשות = צדקה...", = כלומר, שהוא מצוה ל"בניו" ול"ביתו" לעשות צדקה, למרות שבני נח אינם חייבים בכך.

אך הגמרא אומרת%, שאף בני נח

ומה שחם נענש על בזיון אביו (אף שב"נ אין מצווים בכיבוד אב), הרי: א) בזיון (אינו רק העדר הכיבוד, כ"א) הוא ענין בפ"ע (היפך הכיבוד). ב) גם ב"נ אסורים לבזות אב, כנ"ל סעיף ד'.

2 וירא יח, יט.

3 סנה' נז, ב.

הערות

1. היא "ותעשינה תועבה" שאנו שייך ל"יד עני ואביון לא החזיקה" - הרי ממה ש"יד עני גו'" קורא הכתוב "עון סדום" (עכ"פ, גם באם "ואסיר אתהן" הי" מטעם אחר), מוכח שהיו מחוייבים בהחזקת יד עני ואביון.
6. וירא יח, כ. ובפרש"י עה"ת הובא זה על "הכצעקתה" (שם, כא).
7. סנהדרין קט, ב.
8. כדמוכח מהמשך הכתובים שם: זעקת גו' רבה גו' הכצעקתה גו' כלה.
9. ובזה מובן מה שב"עסקי ריבה" מסופר בסנה' שם "דהוות קא מפקא ריפתא לעניא", וכן ברש"י עה"ת שם "על שנתנה מזון לעני" - כי עיקר החטא (שבשבילו נענשו) הי' כמפורש ביחזקאל "יד עני ואביון לא החזיקה". וראה הערה הבאה.
6. וישלח א שיחות 17
0. אלא שבאם מניעת הצדקה לא היתה אצלם באופן קיצוני, לא היו נענשים בעונש חמור כזה - "כלה", ורק שלפי שהעדר הצדקה אצלם הי' עד כדי כך, "שהרגוה במיתה משונה על שנתנה מזון לעני", נענשו (וג"כ במיתה משונה - מדה כנגד מדה) בכלי'.
1. כי שלילת ומניעת דבר שאין בו חיוב כלל, גם כשהשלילה באופן קיצוני, אין לחשבה לעון, ומכ"ש שאינה עון חמור כזה שיתחייבו עבורה בלי'.

מצוטט ב־2 עמודים

לקוטי שיחות 70 לקו"ש ח"ה ע' 156
לקוטי שיחות 72 לקו"ש ח"ה ע' 156

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 18 עמודים.