1229

הגמרא+: "היום הזה אתה עכור, ואי אתה עכור לעולם הבא". לפי זה ודאי שהנזוף, מכל שכן, אינו בחומרה של הכרת בעולם הזה, תכרת - בעולם הבא", ולמרות זאת - כשריב"ל רוצה להביע פחיתותו של מי שאינו עסוק בתורה - משתמש הוא במושג הקל ביותר: "נקרא נזוף"?!

ו\ מה הקשר בין הפסוק "והלחות מעשה אלקים וגו' חרות על הלוחות", שממנו נלמד כי "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", לבין הענין הנידון לפניו - "מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף"?

ז) כן לא ברור הקשר בין "וכל מי שעוסק בתלמוד תורה... ומנחליאל במות" לבין המדובר קודם לכן.

ב. אודות בעל המאמר במשנה זו - רבי יהושע בן לוי - מוצאים אנו פרטים שאין אנו מוצאים אותם ביחס לתנאים ואמוראים אחרים: נכנס חי לגן עדן, לא נראתה הקשת בימיול.

בתורת החסידות% מוסבר ההבדל שבין משה רבנו לבין אליהו הנביא, בכך ש"עבודת" משה רבנו היתה, בעיקרה, מבחינת הנשמה. משום כך, גם לאחר כל התעלויותיו של משה רבנו "נבחר מכל מין האדם"י, לא עלה. גופו השמימה. "עבודתו" של אליהו הנביא היתה, בעיקרה, בגופו,

אבות נ'"ו

וזיכך אותו במדה כה רבה עד שהגוף "עלה בסערה כו'", הוא הפך "כלי" לזיו השכינה שבגן עדן.

מכאן מובן ש"עבודת" ריב"ל, שנכנס חי לגן עדן, לא היתה מבחינת הנשמה בלבד, כי אם זיכך גופו במדה כזו שהיה מסוגל להכנס בחייו לגן עדן. יתר על כן: ריב"ל זיכך לא רק גופו הוא, כי אם היה לו קשר והשפעה בעולם כולו, כך שלא נראתה הקשת בימיו. לא היה צורך בקשת, לאות שלא יביא הקב"ה את המבול, משום שבימיו לא היה מעיקרו מקום להביא את מי המבול על העולם.

ומשום שעבודתו של ריב"ל היתה זיכוך הגשמיות, ולענין זה התמסר, הוא גם דרש זאת מישראל: לימוד התורה חייב להיות לא לצורך הנשמה בלבד, או לצורך הלומד בלבד. יש ללמד תורה ברבים ולהפיץ התורה באופן שבאמצעותה ייכבש העולם וייעשה לדירה לו, יתברך.

לכן הוא משתמש בלשון: "כל מי שאינו עוסק בתורה", ולא "שאינו לומד תורה". ריב"ל דן כאן באדם שהוא אמנם, לומד, ובכל שעה שיש לו אפשרות לכך, יומם ולילה הוא לומד, אלא שאינו עוסק בתורה, כלומר: אינו מזכך את העולם בתורתו, פעולה הנקראת בשם "עסק" (כמוסבר להלן). משום כך אין להשתמש, ביחס אליו, בביטוי חמור יותר מאשר "אוי" ו"נזוף". אין מקום לומר עליו: "דבר הוי' בזה", ואין מגיע לו עונש של