359

משום כך - בשבת, שהיא מעין לעתיד לבוא יום שכולו שבת, החלה בין המצרים צריכה להיות שמחה יתרה, כי ענינה של שבת זו הוא נתינת כח להפוך את בין המצרים לששון ולשמחה, כי בכוחו של גילוי האור שלעתיד, הנעלה לגמרי מכל ענין הגלות והגאולה, להפוך את ביץ המצרים עצמם לששון ולשמחה.

זה גם מובן ההלכה הפסוקה בשלחן ערוך" שבשבת שבין המצרים מותרת סעודת שלמה בשעתו - שהרי בימי שלמה "קיימא סיהרא באשלמותא""י. בשבת זו באה נתינת כוח שהימים האלו יהפכו לששון ולשמחה.

(משיחת ש"פ מטו"מ, תשט"ז)

ג. ראשיתה של בשורת הגלות היתה בברית בין הבתרים, כפי שנאמר שם: "אימה חשכה גדולה גו'"!!, רמז לארבע הגלויות.

תוכנה של כריתת ברית בין שני אוהבים הוא שבכל מצב שייווצר, אף כשלא יהיה כל בסיס וטעם לאהבה ואף יהיו גורמים להיפוכה של אהבה, גם אז תתקיים האהבה בתקפה. זה המיוחד בכריתת ברית.

לתקופה בה קיימים נימוקים לאהבה - אין צורך בכריתת ברית. פעולתה של כריתת ברית היא לקיים את האהבה תמיד, משום שאין זו אהבה על פי טעם

דברים

ודעת (אהבה התלויה בדבר, שכשבטל דבר - בטלה אהבה), כי אם אהבה עצמותית בלתי מוגבלת.

בעת כריתת הברית מאירה האהבה העצמותית שאינה תלויה בדבר - בגלוי, נעשית, איפוא, אז כריתת הברית שהאהבה תתקיים תמיד, מבלי להתחשב עם כל שינוי במצב בעתיד.

- לאור האמור בלתי מובן מדוע דווקא בשעת ברית בין הבתרים באה הבשורה על הגלות? גלות היא היפוכה של אהבה, אפילו של אהבה שעל פי טעם ודעת, וכל שכן של אהבה

עצמותית, וכשמאירה האהבה העצמותית - מה מקום אז לדבר על הגלות?

לכאורה היה אפשר לתרץ הדבר עלדפי מאמר רז"ל?' ש"בחר אברהם אבינו שעבוד מלכיות כנגד גיהינום", כך שיש טובה בגלות, ולפיכך דובר אודותה בשעת גילוי האהבה.

אלא שאין תירוץ זה מספיק, שכן כשפועלת האהבה בהתגלות, ובמיוחד כשמתגלה אהבה עצמותית, אין מקום כלל לדבר לא על גיהינם ולא על שעבוד מלכיות.

ד. אך הדבר יובן לפי הסברת תורת החסידות את תוכנו הפנימי של ענין הגלות, וכך גם יסולק קושי, על פי ה"נגלה", בגמרא ובמדרש.

בגמרא"" נאמר כי בזמן של "עת