ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות ברכות השחר וקריאת שמעהלכות קריאת שמעעו להזהר מצואה בשעת קריאת שמע

עו להזהר מצואה בשעת קריאת שמע

ובו י"א סעיפים

א צואה בעששית, מותר לקרות כנגדה אע"פ שרואה אותה דרך דפנותיה, לפי שבצואה תלה הכתוב בכיסוי, שנאמר¹⁸⁸⁸ ושבת וכסית את צאתך, והרי היא מכוסה¹⁸⁸⁹:

ב צואה בגומא מניח סנדל על גבי הגומא וקורא, שעל ידי כן חשובה כמכוסה¹⁸⁹⁰. והוא שאין ריח רע מגיע אליו ¹⁸⁹¹ , כמו שיתבאר בסי' ע"ט ¹⁸⁹² . ואין אומרים שהסנדל בטל לגבי רגלו ואינו חשוב כיסוי כמו שהרגל עצמה אינה מועלת לכסות צואה שתחתיה בגומא משום דאין זה מחניך קדוש כיון שאין הפסק כיסוי בין גוף האדם לצואה שבגומא. אלא הסנדל הוא חשוב כיסוי והפסק ביניהם¹⁸⁹³.

ומכל מקום (א) בטל הוא לגבי רגלו לענין שצריך שלא יהיה נוגע בצואה שבגומא¹⁸⁹⁴, שאם הוא נוגע בה, יש להסתפק¹⁸⁹⁵ ולומר שהרי זה כאלו נוגע ברגלו, מפני שהסנדל הוא טפל ומשמש לרגלו בנגיעה זו שהרגל נוגע בצואה על ידי הסנדל, שהיא מעמידה את הסנדל על הצואה וחשובה כאלו היא עצמה נוגעת בצואה. ואף להמתירים בצואה על בשרו ומכוסה בבגדו¹⁸⁹⁶, אין הסנדל נחשב כיסוי לצואה שעליו, ואין זה מחניך קדוש. וספיקא של תורה לחומרא¹⁸⁹⁷.

אבל צואה שעל בגדיו מבפנים, כיון שהוא מכוסה בבגדיו הרי זה מחניך קדוש¹⁸⁹⁸, ואין אומרים שהבגד בטל לגבי גופו וכאילו גופו נוגע בצואה על ידי הבגד, כיון שאין הבגד משמש לגוף בנגיעה זו שהבגד נוגע בצואה¹⁸⁹⁹, כיון שאין ריח רע מגיע אליו, מותר לקרות ולהתפלל כשהוא לבוש בבגדים אלה. ומכל מקום מדת חסידות להחליפם בשעת התפלה, כמו שיתבאר בסימן צ"[ח]¹⁹⁰⁰:

ג צואה, אפילו היא עוברת ¹⁹⁰¹ , כגון שצפה על פני המים¹⁹⁰², או שאחד נושא גרף של רעי ומעבירו¹⁹⁰³ לפני הקורא או המתפלל¹⁹⁰⁴, צריך להפסיק עד שתעבור מכנגד פניו ד' אמות לצדדין או לפניו כמלא עיניו, כמו בצואה מונחת¹⁹⁰⁵, כמו שיתבאר בסי' ע"ט¹⁹⁰⁶. לפיכך פי חזיר אסור לקרות קריאת שמע כנגדו, אע"פ שהוא עובר, מפני שהוא כצואה עוברת¹⁹⁰⁷. ואפילו הוא עולה מן הנהר, אין הרחיצה מועלת לו¹⁹⁰⁸, מפני שהוא כגרף של רעי, שאסור לקרות כנגדו אע"פ שאין בו רעי הואיל והוא מיוחד לכך¹⁹⁰⁹, כמו שיתבאר בסי' פ"ז¹⁹¹⁰:

ד היתה צואה על בשרו¹⁹¹¹ ומכוסה בבגדיו¹⁹¹², אפילו הבגד נוגע בה, וכן אם הכניס ידו לבית הכסא ואינו מריח ריח רע¹⁹¹³, וכגון שיש מחיצה בינו לבין מחיצות בית הכסא והכניס ידו לבית הכסא דרך חור שבמחיצות, דאם לא כן אסור משום בית הכסא עצמו אף על פי שיש לו מחיצות¹⁹¹⁴, כמו שיתבאר בסי' פ"ג¹⁹¹⁵, אבל עכשיו שאין לאסור אלא משום היד בלבדה שהיא בבית הכסא, או משום אותו מקום בבשרו שהצואה מונחת עליו תחת בגדיו, שאותו מקום אין אני קורא בו והיה מחניך קדוש וגו', (ו)יש אומרים¹⁹¹⁶ שאין לאסור בשבילם לקרות ולהתפלל, שנאמר¹⁹¹⁷ כל הנשמה תהלל יה, הפה והחוטם הם בכלל ההילול ולא שאר איברים¹⁹¹⁸, ואף על פי שאינם נקיים, מותר. ויש אוסרים¹⁹¹⁹ משום שנאמר¹⁹²⁰ כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. ויש אומרים¹⁹²¹ שלא התירו המתירים בצואה שעל בשרו אלא במקום שהיא נכסית מאליה בלא מלבוש, כגון בין אצילי ידיו. ולענין מעשה נכון לעשות כדברי האוסרים בכל ענין¹⁹²².

ואפילו בשכבת זרע שעל בשרו נכון להחמיר בה כמו בצואה, אע"פ שהיא מכוסה בבגדו¹⁹²³, אע"פ שמעיקר הדין אינה כצואה כלל ¹⁹²⁴ . ומכל מקום אין צריך לרחוץ במים אלא אם כן היא יבשה כבר, אבל אם עדיין היא לחה מקנחה במפה ודיו¹⁹²⁵. במה דברים אמורים, כשהיא על בשרו, אבל על בגדו ומכוסה, שמותר אפילו בצואה כמו שנתבאר לעיל¹⁹²⁶, כל שכן בשכבת זרע, שאינו כצואה כלל מן הדין¹⁹²⁷. ומכל מקום מקצת חסידים הראשונים היו משמשים מטותיהם ערומים, שלא תדבק שכבת זרע בחלוקיהן אע"פ שהוא מכוסה מלמעלה¹⁹²⁸. וכן היו מחמירים על עצמן שלא יהיה על בגדיהם אפילו טיפי מימי רגלים וכל שכן טיפות צואה¹⁹²⁹:

ה מי שידיו מטונפות מקינוח בית הכסא, אם אין בהם ממשות צואה אלא לכלוך בעלמא, והיא יבשה והלך ריחה, מותר לקרות אע"פ שהיא מגולה על ידיו¹⁹³⁰:

ו צואה במקומה, היינו בנקב פי הטבעת, אפילו היא מכוסה אסור לקרות לדברי הכל, שאף המתירים בצואה מכוסה על בשרו ¹⁹³¹ , מודים בצואה במקומה, מפני שזוהמתה מרובה¹⁹³², שחמה היא, ולא יצאה לאויר ואין ריחה מתפזר¹⁹³³. והוא שאם היה עומד היתה נראית, ואפילו לא היתה נראית כשהוא עומד אלא כשהוא יושב, אבל אם לא היתה נראית כלל, מותר, מפני שלא נתנה תורה למלאכי השרת¹⁹³⁴. וכל זה לאותו אדם עצמו, אבל אחר מותר לקרות אצלו כשהוא מכוסה בבגדיו ¹⁹³⁵ :

ז מי שיש לו חולי הטחורים וזב ממנו דם תמיד, ואגב הדם יוצא ממנו ליחה סרוחה ומעופשת, ויש לה ריח רע, אסור בכל דבר שבקדושה כל זמן שליחה סרוחה שותת ממנו¹⁹³⁶. ואם אין שם ריח רע, אם הדם או הליחה יוצא בדרך דחייה בסירוגין, מן המעיים הם, ויש לו תקנה לרחוץ מקום הזוהמא. ואם שותת ויורדת תמיד מעצמה שלא בדרך דחייה, מפי הטבעת היא, ואין צריך תקנה דהוי כדם מכתו¹⁹³⁷:

ח היה לפניו מעט צואה, יכול לבטלה ברוק שירוק בה, ויקרא¹⁹³⁸. והוא שיהיה הרוק עבה¹⁹³⁹, שלא תהא הצואה נראית¹⁹⁴⁰. וכן מים שעל גבי צואה אינם חשובים כיסוי אלא אם כן הם עכורים שאין הצואה נראית מתוכם¹⁹⁴¹. ואין ביטול הרוק מועיל אלא לפי שעה, אבל אם לא יקרא מיד והרוק נימוח ונבלע בה, לא בטלה¹⁹⁴²:

ט ספק אם צואה בבית, מותר לקרות, שחזקת בית שאין בו צואה. ספק אם צואה באשפה, אפילו אם הוא בבית, אסור, שחזקת אשפה שיש בה צואה¹⁹⁴³. ואפילו במקום [אחר] שספק אם יש שם צואה, כגון לפני הבתים שדרך להיות שם צואה, אסור, וכל שכן בחצר, אלא אם כן ידוע שאין דרך להיות שם צואה¹⁹⁴⁴. אבל ספק מי רגלים, אפילו באשפה מותר, מפני שלא אסרה תורה לקרות כנגד מי רגלים, אלא כנגד עמוד של קילוח, אבל לאחר שנפלו לארץ מותר לקרות אצלן מן התורה אע"פ שהם מגולים, שנאמר¹⁹⁴⁵ ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ, ולא הצריכן כסוי כמו בצואה שנאמר בה ¹⁹⁴⁶ וכסית את צאתך, אלא שחכמים גזרו עליהן גזירה משום צואה, ולא גזרו אלא בודאן, אבל לא בספקן ¹⁹⁴⁷ :

י מצא צואה בין בבית בין באשפה, וספק אם היא צואת אדם או של כלבים ¹⁹⁴⁸ , תולין במצוי בין להקל בין להחמיר¹⁹⁴⁹, שאם מצויין בה תינוקות¹⁹⁵⁰ יותר מכלבים, אפילו בבית אסור, ואם אפילו באשפה מצויין כלבים יותר, תולין בכלבים:

יא קרא קריאת שמע או התפלל במקום שראוי להסתפק בו בצואה, ומצאה שם אחר כך, צריך לחזור ולקרות ולהתפלל, לפי שפשע במה שלא בדק המקום קודם שקרא או התפלל¹⁹⁵¹, והריני קורא בו וזבח רשעים תועבה¹⁹⁵² (ואם בירך ברכת המזון או שאר ברכות, יתבאר בסי' קפ"ה¹⁹⁵³). אבל אם אין המקום ראוי להסתפק בו בצואה, אין צריך לחזור ולקרות ולהתפלל¹⁹⁵⁴. ואם מצא מי רגלים, אפילו במקום שראוי להסתפק בהם, אין צריך לחזור ולקרות ולהתפלל, הואיל ואין איסורן אלא מדברי סופרים¹⁹⁵⁵:

קונטרס אחרון

(א) ומכל מקום בטל הוא כו'. מ"א¹⁹⁵⁶. ותירוץ הב"י¹⁹⁵⁷ אי אפשר לומר כלל לשיטת הרא"ש¹⁹⁵⁸, ודו"ק. עיין השגת הראב"ד¹⁹⁵⁹, דדבוקה דוקא, ולא קאי אגומא, ומשום הכי כתב הרשב"א¹⁹⁶⁰ על הראב"ד חילוק זה. וכן דעת הרז"ה¹⁹⁶¹:

הערות

1888. תצא כג, יד.
1889. רבא כה , ב (צואה בעששית (כלומר, מחיצת זכוכית או קלף דק מפסיק בנתיים והיא נראית, רש"י) מותר לקרות קריאת שמע כנגדה, דצואה בכסוי תליא מילתא (וכסית את צאתך, רש"י), והא מיכסיא). טור ושו"ע ס"א (צואה בעששית, מותר לקרות כנגדה, אף על פי שרואה אותה דרך דפנותיה, משום דבכסוי תלה רחמנא, דכתיב וכסית את צאתך, והא מתכסיא). והיינו דוקא אם היא מכוסה בעששית, אבל אם אינה מכוסה בעששית, אסור לקרות כנגדה אפילו היא רחוקה יותר מד' אמות, כדלקמן סי' עט ס"א (צריך להרחיק ממנה ד' אמות ... חוץ מכנגד פניו, ששם עיקר חנייתו, וצריך להיות מחנהו קדוש כמלא עיניו). ודין ערוה בעששית – לעיל סי' עה ס"ח.
1890. רבא שם (צואה בגומא, מניח סנדלו עליה וקורא קריאת שמע). טור ושו"ע ס"ב (צואה בגומא, מניח סנדלו עליה וקורא, דחשיבא כמכוסה).
1891. רבינו יונה יז, א (דכיון שאין ריח רע מגיע אליו, כאילו היתה מכוסה בכלי דמי, ומותר). שו"ע שם (וכיון שאין ריח רע מגיע לו, מותר).
1892. שלענין צואה מגולה יתבאר שם ס"ב (ואם יש לה ריח, צריך שלא יהיה ריחה בתוך ד' אמות שלאחריו וצדדין, שאם לא כן אין מחנהו קדוש. לפיכך צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח). אבל לענין צואה מכוסה יתבאר שם ס"י (אסור לקרות קריאת שמע כנגד אשפה שריחה רע (אפילו אין הריח מצואה מגולה שעליה אלא מהטמונה ומכוסה), או מצואה שחלפה ועברה ונשאר ריחה שם (והוא שהריח מגיע אליו)), ואין צריך ד' אמות ממקום שכלה הריח. וכן כשצואה בחדר אחר, יתבאר שם ס"ה (וכן אם היתה בחדר אחד והוא קורא בחדר אחר, אפילו הפתח פתוח ביניהם והוא יושב אצל הפתח בסמוך לה ורואה אותה, מותר, אם אין ריחה מגיע אליו), וכן כשאין לה עיקר יתבאר שם סי"א (ריח רע שאין לו עיקר ... אסור בדברי תורה עד שיכלה הריח, ואין צריך להרחיק כלום). וכן כאן אין צריך ד' אמות ממקום שכלה הריח.
1893. רא"ש פ"ג סי' נא (מניח סנדלו עליה וקורא קריאת שמע, ולא אמרינן דסנדליה בטיל גבי גופיה ולא חשיב כיסוי).
1894. מ"א ס"ק ו (וברא"ש משמע קצת דהסנדל בטל לגבי הגוף). והיינו שאם הסנדל אינו נוגע בצואה אין הסנדל בטל לגבי רגלו, ואם נוגע, הרי הוא בטל לרגלו מהטעם שיתבאר בסמוך. עיין בקונטרס אחרון , הטעם שלא הובא כאן הטעם שבב"י.
1895. מר בריה דרבינא שם (צואה דבוקה בסנדלו מאי, תיקו). טור ושו"ע שם (והוא שלא יהא סנדלו נוגע בה).
1896. לקמן ס"ד.
1897. רי"ף יז, א (ותיקו דאיסורא לחומרא). רא"ש שם (וכל תיקו דאיסורא לחומרא).
1898. לכל הדיעות דלקמן ס"ד.
1899. מ"א שם (וברא"ש משמע קצת, דהסנדל בטל לגבי הגוף, ושאר בגדים אין בטלים לגבי הגוף), והיינו מהטעם המבואר כאן. וראה חקרי הלכות ח"ו ל, ב.
1900. ס"ד (טוב שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפלה משום נקיות (אף על פי שמן הדין אין צריך נקיות לתפלה יותר מתלמוד תורה, שאע"פ שהמכנסיים מלוכלכים מבפנים מותר, כמ"ש סימן ע"ו)).
1901. רבא שם ע"א (צואה עוברת, רבא אמר אסור לקרות קריאת שמע ... והיה מחניך קדוש אמר רחמנא, והא ליכא). וכן אם הצואה מונחת והאדם עובר אצלה, כדלקמן סי' פה ס"א (לא ילך אדם במבואות המטונפות ויניח ידיו על פיו ויקרא קריאת שמע, ואפילו אם היה קורא ובא צריך להפסיק כשיגיע למבואות המטונפות), ושם נסמן (הערה ב ).
1902. רמב"ם פ"ג הי"ג (צואה עוברת, כגון שהיתה שטה על פני המים, אסור לקרות כנגדה).
1903. רש"י שם (אדם שנושאים לפניו גרף של רעי להעבירו).
1904. רמב"ם הל' תפלה פ"ד ה"ח (כל מקום שאין קורין בו קריאת שמע אין מתפללין בו, וכשם שמרחיקין מצואה ... לקריאת שמע כך מרחיקין לתפלה). שו"ע סי' צ סכ"ו.
1905. ב"י (נראה לי דבלאחריו מיירי, ומשום הכי סגי כשיעברו ממנו ד' אמות, אבל מלפניו צריך להרחיק מלא עיניו). ט"ז ס"ק ב (באמת מכנגדו ממש לא מהני כלל הרחקת ד' אמות, וכדברי ב"י, זה פשוט לפי ענ"ד). וראה חקרי הלכות ח"ו לג, א.
1906. סעיף א.
1907. רב פפא שם (פי חזיר כצואה עוברת דמי). וכן הוא בפסקי הסדור הלכות תפילין (וכן לענין התפלה, שצריך להפסיק בתפלתו שלא להוציא דבור מפיו כשרואה חזירים מלפניו כמלא עיניו, וצדדין שלפניו כלפניו דמי).
1908. גמרא שם (אע"ג דסליק מנהרא).
1909. הרב רבינו יונה שם יז, א (ובגמרא אמרינן אף על גב דסליק ואתי מנהרא, רוצה לומר שאין הרחיצה מועילה לו, דכיון שדרכו ללכלך פיו כל היום מצואתו, לא רוחץ, ודיינינן ליה כגרף של רעי).
1910. ס"א (גרף של רעי ועביט של מי רגלים צריך להרחיק מהם ד' אמות, ולפניו כמלא עיניו, כמו מן הצואה ומי רגלים עצמן, אף על פי שאין בהן כלום, ואפילו אין בהם ריח רע, שכיון שהם מיוחדים לכך הרי הם כמחיצות של בית הכסא שאסור מן התורה משום והיה מחניך קדוש).
1911. רב הונא שם כה, א (אתמר, צואה על בשרו, או ידו מונחת בבית הכסא, רב הונא אמר מותר לקרות קריאת שמע, רב חסדא אמר אסור לקרות קריאת שמע. אמר רבא, מאי טעמא דרב הונא, דכתיב כל הנשמה תהלל יה. ורב חסדא אמר אסור לקרות קריאת שמע, מאי טעמא דרב חסדא, דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך).
1912. רבינו יונה טז, א (כיון שמכוסה בבגדיו מותר, דכי היכי דצואה אחרת אם מכסה אותה בכלי או בדבר אחר מותר לקרוא קריאת שמע אצלה אפילו בתוך ד' אמות ... הכי נמי כשעומדת בבשרו כיון שמכוסה בבגדיו). רא"ש פ"ג סי' מה (רב הונא שרי כיון דמכוסה בבגדיו). טור ושו"ע ס"ד (היתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדיו).
1913. רבינו יונה שם (ואין ריח רע מגיע אליו כלל). רא"ש שם (כיון שאינו מריח מותר). טור ושו"ע שם (ואינו מריח ריח רע).
1914. רש"י ( מחיצה יש בינו לבין בית הכסא ופשט ידיו לפנים מן המחיצה), וביומא ל, א ד"ה ידיו בבית הכסא (מחיצה מפסקת, ובית הכסא לפנים מהמחיצה, וזה הכניס ידיו דרך חור שבמחיצה). רז"ה טז, א (ומחיצה חוצצת בינו לבית הכסא, דאי לאו הכי, הא קיימא לן דאסור לקרות קריאת שמע ולהתפלל כנגד בית הכסא ישן ואע"פ שאין בו צואה). מ"א ס"ק ד (כתב רש"י, מחיצה יש בינו לבית הכסא ופשט ידו לפנים מן המחיצה. וכתב המאור, דאי לאו הכי אסור לקרות כנגד בית הכסא, עיין סי' פ"ג מה שכתבתי), ושם ס"ק א (מלשון רש"י והמאור שכתבו מחיצות יש בינו לבית הכסא ופשט ידיו לפנים מן המחיצה, ולא כתבו מחיצות יש לבית הכסא, משמע דמחיצות בית הכסא עצמן לא מהני).
1915. ס"א (אסור לקרות כנגד בית הכסא ... ואפילו הוא ממחיצות גבוהות י' טפחים שהן חולקות רשות לעצמן לכל מה שבתוכן, ונמצא שהצואה שבתוכן היא ברשות בפני עצמו, מכל מקום המחיצות עצמן, כיון שהם מיוחדים לכך הם מאוסין כמו גרף של רעי, וצריך להרחיק מהם ד' אמות, ולפניו כמלא עיניו).
1916. רי"ף טז, א (וקיי"ל כרב הונא). רמב"ם הלכות ק"ש פ"ג הי"א (היתה נטישת צואה על בשרו, או ידיו מטונפות מבית הכסא ... מותר לקרות).
1917. תהלים קנ, ו.
1918. רש"י שם (הפה והחוטם בכלל ההילול, ולא שאר אברים). מ"א ס"ק ה (דכתיב כל הנשמה תהלל יה, דהיינו הפה והחוטם בכלל, ולא שאר איבריו, ואפילו אינם נקיים שרי).
1919. רבינו חננאל , הובא בתוספות רבינו יהודה שם (פסק ר"ח דקי"ל כרב חסדא דאסור לקרות קריאת שמע כשצואה על בשרו, אפילו מכוסה בבגדיו. ואע"ג דרב חסדא תלמידו של רב הונא, אזלינן לחומרא). ו אור זרוע ח"א סי' קלא (ופסק ר"ח דהלכה כרב חסדא, אף על גב דהוא תלמידי' דרב הונא), ורא"ש שם (ופסק ר"ח ז"ל כרב חסדא דאסור, אף על גב דרב חסדא תלמידו דרב הונא, אזלינן לחומרא, וכן פסק באו"ז) כ רב חסדא שם .
1920. תהלים לה, ו.
1921. הרב רבינו יונה שם (ויש מפרשים, דפלוגתא דרב הונא ורב חסדא לא הוי אלא בצואה שעומדת בבשרו במקום שמתכסה מאליו בלא המלבושים, כגון בין אצילי ידיו וכיוצא בו, אבל במקום אחר שנראה מיד, אין כיסוי המלבוש מועיל ודברי הכל אסור). רא"ש שם (ויש אומרים, דהא דשרי רב הונא בצואה על בשרו לא איירי אלא בצואה שעומדת על בשרו במקום המתכסה מאליו בלא המלבושים, כגון בין אצילי ידיו וכיוצא בו, אבל במקום הנראה אין כיסוי המלבוש מועיל ואסור). שו"ע שם (ויש אומרים, שלא התיר המתיר בצואה על בשרו אלא במקום שהיא נכסה מאליה בלא מלבוש, כגון אצילי ידיו).
1922. שו"ע ס"ד (ונכון לעשות כדברי המחמיר).
1923. מהרי"ל הלכות יום כיפור (ודרש מהר"י סג"ל, שאם יש לאדם שכבת זרע דבק בבשרו חשוב כצואה ואסור להתפלל עד שיטהרנו, גם בשאר ימות השנה וגם ביום הכיפורים). רמ"א שם (ושכבת זרע על בשרו דינו כצואה). וכן משמע ברמב"ם הלכות שביתת עשור פ"ג ה"ג (מי שראה קרי בזמן הזה ביום הכיפורים, אם לח הוא, מקנח במפה ודיו), ושו"ע סוף סי' תרי"ג סי"א (מי שראה קרי ביום הכיפורים םם לח הוא מקנחו במפה ודיו).
1924. הגהות מיימוניות הלכות שביתת עשור פ"ג אות ו (וכן הורה ר"[ם] כשנשאל על כהן שראה קרי ביום הכיפורים לרחוץ הלכלוך, והוא הדין לשאר אדם הרגיל לרחוץ אותו בכל יום בשאר ימות השנה, שגם ביום הכיפורים מותר לרחצו). הובא ב ב"י דרכי משה סוף סי' תריג . מ"א ס"ק ז (משמע שאין איסור בדבר משום תפלה, רק שמותר לרחצו מידי דהוה אמי שמלוכלך בטיט). אבל לענין תפילין נתבאר לעיל סי' מ ס"ט (ומיד שנוטל ידיו צריך לחלצן עד שיקנח הקרי אם ישנו עליו). וראה תהלה לדוד סק"א.
1925. רמב"ם שם (אם לח הוא, מקנח במפה ודיו). מהרי"ל שם (אם עדיין לח הוא יקנחנו היטב). שו"ע שם (אם לח הוא, מקנח במפה ודיו). וכן הוא לקמן סי' תריג סי"ט (מי שראה קרי ביום הכיפורים ... אם הקרי עדיין הוא לח מקנחו במפה ודיו).
1926. ס"ב (אבל צואה שעל בגדיו מבפנים, כיון שהוא מכוסה בבגדיו הרי זה מחניך קדוש).
1927. מ"א שם (דינו כצואה, משמע דאם היא על בשרו ומכוסה שרי).
1928. ספר חסידים סי' תקט (מעשה בחסיד אחד ... לא היה הולך באותו חלוק שמשמש, מפני שאי אפשר לשכבת זרע שלא יגע בבגד, או היה משמש ערום). מ"א שם (מיהו בספר חסידים סי' תק"ט איתא דאפילו על בגדיו אסור).
1929. ספר היראה (וישמור פן ילכלך בגדיו לא במי רגלים ולא ברעי, אם יש לו יכולת יהיו לו שני מכנסיים אחת שלובש בשעת תפלה לבד, למען יהיה נקי יותר בתפלתו). וראה גם לקמן סי' צח סעיף ד (טוב שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפלה משום נקיות).
1930. הרב רבינו יונה טז, א (שאין בו ממשות אלא לכלוך בעלמא שנתפשט בבשרו, או ידיו מטונפות, ומתוך קטנותו ויבשותו נדון אותו כאלו אין שם צואה כלל). מ"א ס"ק ג (ואם היא על ידו ואין בה ממשות אלא לכלוך בעלמא והלך ריחה, והיא על ידו דומיא דמלמולי זיעה, שרי לקרות כנגדה).
1931. לעיל ס"ד.
1932. רב פפא יומא ל , א (צואה במקומה (בנקב פי הטבעת, רש"י) אסור לקרות קריאת שמע ... ומאי שנא מצואה על בשרו ... במקומה נפיש זוהמא, שלא במקומה לא נפיש זוהמא). טור ושו"ע ס"ה (צואה בפי טבעת, אפילו היא מכוסה אסור לקרות לדברי הכל).
1933. רש"י שם (שחמה היא, שלא יצאה לאויר ולא נתפזר ריחה).
1934. גמרא שם (היכי דמי, אי דנראית פשיטא, אי דלא נראית, לא ניתנה תורה למלאכי השרת. לא צריכא דיושב ונראית עומד ואינה נראית). טור ושו"ע שם (אפילו אינה נראית כשהוא עומד ונראית כשהוא יושב). וכן הוא בפסקי הסדור השכמת הבוקר סכ"ה (כי צואה הנשארת בעומק פי הטבעת אינה אוסרת לקרות ולהתפלל כשאינה נראית לחוץ כשהוא יושב, שאז פי הטבעת פתוח ... ומדת חסידות לרחוץ במים). ולעיל סי' ג מהדורא קמא סכ"ה (יזהר מאד לקנח היטב, כי צואה במקומה במשהו, כמ"ש בסימן ע"ו סעיף ו', עיין שם. ואם אפשר לו טוב שירחץ במים), ומהדורא בתרא ס"ח (אין צריך לקנח יותר, כי זהו סימן שאין עוד ממשות צואה בפי הטבעת במקום שיכולה להיות נראית כשהוא יושב, מאחר שהוא מקנח עצמו גם כן בעודו יושב והקינוח יצא נקי. אך מדת חסידות לרחוץ פי הטבעת במים).
1935. אף שטעם האיסור "בצואה במקומה מפני שזוהמתה מרובה, שחמה היא", מכל מקום מועיל לאדם אחר מה "שהוא מכוסה בבגדים".
1936. שו"ת רדב"ז ח"א סי' שטו (בעלי החולי הזה אנוסים הוו ופטורים מקריאת שמע ומן התפלה ומכל הברכות ומכל דבר שיש בו קדושה – כל זמן שהליחה הסרוחה שותתת מהם, כיון שהוא ריח רע שיש לו עיקר, ובמקום הזוהמא נפיש עיפושא ועדיף משאר ריח רע ... ואם אין שם ריח רע כלל, צריך לדקדק ולראות אם יוצא הדם או הליחה מהמעי, אי איפשר בלא צחצוחי צואה והוי כצואה במקומה ונפיש זוהמתה, וצריך לרחוץ יפה יפה עד שלא ישאר באותו מקום זוהמא כלל ... ואם אין יוצא מהמעי אלא מפי הטבעת, הרי זה כדם מגפתו וכליחה היוצאת ממכתו דמותר לכל דבר שבקדושה כיון שאין שם ריח רע, ואפילו בשעה ששותת ויורד מותר. ואם תאמר במה יודע אם הוא מהמעי או מפי הטבעת. אם יוצא בקושי דרך דחייה בסירוגין, הוי מן המעי, ואם שותת ויורד תדיר מעצמו, הרי זה מורה שיש מכה או מורסא בפי הטבעת וממנה שותת ואין בזה בית מיחוש כלל). הובא בכנסת הגדולה הגהות טור. מ"א ס"ק ח (מי שיש לו חולי הטחורים וזב ממנו דם תמיד ואגב הדם יוצא ממנו ליחה סרוחה מעופשת ויש לו ריח רע, אסור בכל דבר שבקדושה כל זמן שליחה סרוחה שותת ממנו. ואם אין שם ריח רע, אם הדם או הליחה יוצא דרך דחיה בסרוגין, הוי מן המעי ויש לו תקנה ברחיצת מקום הזוהמה. ואם שותת ויורד תדיר מעצמה, אזי הוי מפי הטבעת ואין לו תקנה (רדב"ז ח"ב סימן ל'. כנה"ג)).
1937. בדפוס זיטאמיר תר"ז ואילך (כבתשובת הרדב"ז שם). ובדפוס ראשון: "ואין לו תקנה ברחיצת הזוהמא מבחוץ כיון שנשאר ממנה בנקב הטבעת והיתה נראית כשהיה יושב ערום". וכן הוא בחידושי צמח צדק בהערות לפסקי הרא"ש קצה, ג סוף סי' מה (ואין לו תקנה). והוא כהעתקת כנסת הגדולה הנ"ל ומ"א שם "ואין לו תקנה". אבל בנו"כ המ"א תיקנו "ואין צריך תקנה". וראה חקרי הלכות ח"ו לג, ב.
1938. אביי שם כה, ב (צואה כל שהוא מבטלה ברוק), ופירש"י (רוקק עליה ומכסה אותה ברוק). טור ושו"ע ס"ו (היה לפניו מעט צואה, יכול לבטלה ברוק שירוק בה ויקרא כנגדה).
1939. רבא שם (וברוק עבה). טור ושו"ע שם (והוא שיהא הרוק עבה).
1940. פסקי ריא"ז פ"ג הלכה ד אות ז (פירוש, שהיא מועטת ורוקק עליה ומכסה אותה ברוקו).
1941. רא"ה ברכות שם (ומכאן נראה דצואה לא בטלה במים צלולין, אבל בעכורין מסתברא דבטלה לגמרי). שיטה להר"א אשבילי שם (ומשמע מיהא דצואה במים לא בטלה, אלא אם היו עכורין שלא תיראה מתוכן). כנסת הגדולה הגה"ט (ומשמע מיהא דצואה במים לא בטלה אלא אם כן יהיו עכורין שלא תראה מתוכן). מ"א ס"ק ט (אבל אם נותן מים על גבה לא מהני ... אלא אם כן הם עכורים שאין הצואה נראית מתוכה). (עמ"א סוס"י עה לגבי עיניו (ערותו מכוסה במים, דהא מקרי חציצה לגבי לבו, הוא הדין לגבי עיניו), ש"ך ביו"ד סי' ר ס"ק א (כיון שעיניה חוץ למים, אף במים צלולים שרי). ו ט"ז סי' ר ס"ק ג (דאין שייכות איסור לא יראה בך ערות דבר אלא בשערותו מגולה באינו במים, אז אסור כל שקורא כנגדה ... אבל אם הוא תוך המים אין בו משום גלוי ערוה), וצ"ע ). וכעין זה העירו על דברי המ"א, בפרמ"ג א"א (דמים נמי כיסוי לגילוי ערוה בסימן ע"ד אות ח' וסימן ע"ה [ס"ק] ט', אבל לצואה בעינן כיסוי גמור מעליא ולא מים. ועכורים, כארעא סמיכתא דמי, ומהני אף בצואה). מחצית השקל (אף על גב דגם מים צלולים הוי כיסוי, וכדלעיל סוף סימן ע"ה ס"ק ט', מכל מקום לא הוי כיסוי מעליא כמו עששית). לבושי שרד (אף דנתבאר בסי' ע"ד ס"ב דמים צלולים הוי כיסוי לערוה. מכל מקום לצואה בעינן טפי כיסוי גמור, אע"ג דלענין עששית חמירא ערוה, והבן).
1942. ירושלמי פ"ג ה"ה (צואה כל שהוא מבטלה ברוק. ר' זעירא ר' יעקב בר זבדי הוו יתבין, חמון ציאתה, קם ר' יעקב בר זבדי רקק עלה. אמר ליה ר' זעירא, מן ימא לטיגנא). ראב"ד פ"ג הי"א (בירושלמי, דוקא לאלתר שהרוק עומד בעביו, אבל לאחר שעה שהרוק נימוק הצואה מתגלית). רשב"א כה, ב (ופירש הראב"ד ז"ל, שאין הרקיקה מועלת אלא בשקרא לאלתר, אבל לאחר שעה נבלע והולך ואינו מציל). רא"ש פ"ג סי' נא (כלומר אין ביטול הרוק מועלת אלא לשעה מועטת, כמהלך מן הים לטיגנא, שהוא דבר מועט, ואחר כך הרוק מתיבש וחוזרת הצואה למקומה). טור ושו"ע שם (ואין הבטול מועיל אלא לפי שעה, אבל אם לא יקרא מיד, הרוק נימוח ונבלע בה, ולא בטלה).
1943. רב יהודה שם כה, א (ספק צואה בבית מותרת (דאין דרך להניח צואה בבית, רש"י), באשפה אסורה). אור זרוע סי' קלא (ופר"ח, דקיי"ל כרב יהודה דאמר ספק צואה בבית מותר, באשפה אסור, משום דמחזקינן הבית בנקיות והאשפה בצואה). רמב"ם פ"ג הט"ו (שחזקת האשפה שהיא מקום הטנופת). טור ושו"ע ס"ז (ספק אם צואה בבית, מותר לקרות, דחזקת בית שאין בה צואה. ספק אם צואה באשפה, אסור, משום דחזקת אשפה שיש בה צואה).
1944. ט"ז סי' ע[ ט] ס"ק א (ואפילו במקום שספק אם יש שם צואה, והיינו לפני הבתים שדרך להיות שם צואה, וכל שכן בחצר). והיינו בזמניהם, משא"כ בזמנינו שלא רגיל להיות צואה לפני הבית ובחצר.
1945. תצא כג, יג. ותרגם אונקלוס (ואתר), וכן פרש"י שם. כלומר יהי' לך מקום מחוץ למחנה.
1946. תצא כג, יד.
1947. גמרא שם (ספק מי רגלים, אפילו באשפה נמי מותרין, סבר לה כי הא דרב המנונא, דאמר רב המנונא לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד, וכדרבי יונתן, דרבי יונתן רמי, כתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ (ולא הצריכו כסוי, רש"י), וכתיב ויתד תהיה לך וגו' וכסית את צאתך, הא כיצד, כאן בגדולים כאן בקטנים. אלמא קטנים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד, הא נפול לארעא שרי, ורבנן הוא דגזרו בהו, וכי גזרו בהו רבנן בודאן, אבל בספקן לא גזור). טור ושו"ע שם (אבל ספק מי רגלים, אפילו באשפה, מותר, משום דלא אסרה תורה לקרות כנגד מי רגלים אלא כנגד עמוד של קלוח, ואחר שנפל לא מיתסר אלא מדרבנן, ובספיקן לא גזרו). וכן הקילו חכמים בבית הכסא של מי רגלים, כדלקמן סי' פג ס"ד (אם משתינים שם ... אין להם דין מחיצות בית הכסא להרחיק מהן, כיון שאין המחיצות אלא לבית הכסא של הטלת מי רגלים, שאין אסורין אלא מדברי סופרים אחר שנפלו לארץ ... ואין מחיצות אלו נקראים בשבילה מחיצות בית הכסא).
1948. שאין צריך להרחיק מהן, כדלקמן סי' עט ס"ח (צואת כלב או חזיר, אם נתן בהם עורות, מרחיק מהם כמו מצואת אדם, ואם לאו, דינן כמו צואת שאר בהמה חיה ועוף שאין צריך להתרחק מהם כלל).
1949. מ"א ס"ק י (אם היה ספק אם הוא צואת אדם או צואת כלבים ... נראה דאזלינן בתר המצוי, כמ"ש ביו"ד סי' נ"ז סעיף י"ג, דתולין במצוי בין להקל בין להחמיר, הכי נמי אם מצוים תינוקות יותר מכלבים, אפילו בבית אסור, והוא הדין איפכא, אם באשפה מצוים כלבים יותר, תלינן בכלבים). וכן הוא לקמן סי' תסז סל"ח (שלעולם תולין במצוי בין להקל בין להחמיר, ואינו נקרא ספק אלא כשיש לתלות בזה כמו בזה כמו שנתבאר ביורה דעה), ושם נסמן (הערה רנה). וראה חקרי הלכות ח"ו לג, ב.
1950. שיכולים לאכול כזית דגן, כדלקמן רס"י פא.
1951. רבא כב , ב (היה מתפלל ומצא צואה במקומו. אמר רבה אע"פ שחטא תפלתו תפלה. מתקיף ליה רבא, והא זבח רשעים תועבה. אלא אמר רבא הואיל וחטא, אע"פ שהתפלל תפלתו תועבה (ור"י פירש דיחזור ויתפלל, תוס')). טור ושו"ע ס"ח (קרא במקום שראוי להסתפק בצואה, ומצאה אחר כך, צריך לחזור ולקרות). לבוש ס"ח (קרא קריאת שמע או התפלל). מ"א ס"ק יא (דזבח רשעים תועבה, דהוה ליה לבדוק המקום). וכן הוא בקריאת שמע וברכותיה, כדלקמן סי' קפה ס"ה (מי שקרא קריאת שמע במקום שראוי להסתפק בו בצואה הצריכוהו לחזור ולקרות כמו שהצריכוהו בתפלה, כמו שנתבאר בסי' ע"ו. וברכות קריאת שמע הן כקריאת שמע עצמה). ושם יתבאר לאיזה ענין קריאת שמע היא כתפלה ולאיזה ענין היא קלה יותר (ומכאן אתה למד שהשתוי גם כן אסור בקריאת שמע כמו בתפלה, שהרי מי שקרא קריאת שמע במקום שראוי להסתפק בו בצואה הצריכוהו לחזור ולקרות כמו שהצריכוהו בתפלה, כמו שנתבאר בסי' ע"ו ... ולפי סברא האחרונה גם בקריאת שמע וברכותיה לא נפטר השתוי), וסי' צט ס"א (ודין קריאת שמע וברכותיה לענין שכור הוא כדין תפלה. ולענין שתוי יתבאר בסימן קפ"ה). ויתבאר לקמן סי' פ"א ס"ג (אם היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו ברחוק ד' אמות ... אינו צריך לחזור אלא למקום שפסק, ולא לראש התפלה או הקריאת שמע, אע"פ שהתפלל וקרא כנגד הצואה, לפי שאין זה זבח רשעים תועבה, כיון שלא היתה ד' אמות סביבו, שבהן לבדם הוא שמחויב לבדוק שלא תהא בהם צואה אם הוא מקום שראוי להסתפק בצואה, ואם לא בדק בהן, פושע הוא ותפלתו תועבה, אבל לא הטריחו לבדוק לפניו כמלא עיניו, אע"פ שהוא במקום הראוי להסתפק בו בצואה).
1952. משלי כא, כז. וראה חקרי הלכות ח"ו לד, ב.
1953. סעיף ה (יש להסתפק במי שבירך ברכת המזון ואחר כך מצא צואה כנגדו, או בצדו תוך ד' אמות במקום שראוי להסתפק בו בצואה וצריך לבדקן קודם שיברך שם, ופשע ולא בדק, בענין שבתפלה צריך לחזור ולהתפלל משום שנאמר זבח רשעים תועבה, כמו שנתבאר בסי' ע"ו, אם החמירו גם כן בברכת המזון להצריכו לחזור ולברך משום פשיעותו).
1954. תוס' שם (פר"י דדוקא במקום שהיה יכול להסתפק ולתלות שיש שם צואה). רא"ש פ"ג דברכות סי' כב (נראה לר"י, דמיירי במקום שראוי להסתפק ולתלות שיש שם צואה, הלכך פשע מתחלה ולכך תפלתו תועבה. אבל אם אינו מקום שראוי להסתפק, לא מיקרי זבח רשעים, ואם התפלל תפלתו תפלה ואין צריך לחזור לברך ולהתפלל). טור ושו"ע שם (אבל אם אין המקום ראוי להסתפק בו, אין צריך לחזור ולקרות).
1955. תוספות עירובין סד, א (מיהו משום מי רגלים פשיטא דאין צריך לחזור ולברך ... דהא אמר בסוף פרק מי שמתו (ברכות כה, א) לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד, הא נפול לארעא שרי, ורבנן הוא דגזרו בהו, וכי גזרו בהו בודאן אבל בספקן לא גזרו בהו רבנן). שו"ע שם (ומי רגלים, אפילו מצאן במקום שראוי להסתפק, אין צריך לחזור ולקרות). מ"א ס"ק יג (כיון דאינן אסורים אלא מדרבנן אין צריך לחזור). ואם נודע ועבר וקרא, ראה לקמן סי' פג ס"ג (אם קרא במקום שאסור לקרות בודאי, אפילו אין איסורו אלא מדברי סופרים, צריך לחזור ולקרות, כמ"ש בסי' ע"א). ובסי' עא ס"ו (אסור לקרות קריאת שמע תוך ד' אמות של מת או תוך ד' אמות של קבר משום לועג לרש חרף עושהו. ואם קרא לא יצא, וצריך לחזור ולקרות, שקנסוהו חכמים על שעבר על דבריהם, ואפילו היה שוגג).
1956. ס"ק ו (ברא"ש משמע קצת דהסנדל בטל לגבי הגוף, ושאר בגדים אין בטלים לגבי הגוף).
1957. "ובדבוקה בסנדלו דלא איפשיטא להו, היינו משום דזימנין דמיגליא כשהוא מהלך". והיינו דלא מיירי בצואה בגומא, אלא בצואה הדבוקא בסנדלו, שכשהוא מהלך מתגלית הצואה.
1958. ברכות פ"ג סי' נא (דבוקה בסנדלו מהו, פירוש, שהסנדל נוגע בצואה מהו). והיינו שגם איבעיא זו מיירי בצואה שבגומא. וכן הוא ברמב"ם פ"ג הי"א (היתה צואה בגומא, עומד בסנדלו על הגומא וקורא. והוא שלא יהיה סנדלו נוגע בה). וכן נפסק בטור ושו"ע ס"ב (והוא שלא יהא סנדלו נוגע בה). ולכן נתבאר בפנים החילוק של המ"א, שהוא לשיטת הרא"ש.
1959. הלכות ק"ש פ"ג הי"א (יש הפרש בין דבוקה לנוגעת, ומשמע שבגומא אפילו נוגעת מותר, אבל אם דרס על גוף הצואה ועלתה בסנדלו היתה הבעיא). וכן הוא בהשגת הראב"ד על בעל המאור טז, א (ולצואה דבוקה בסנדלו לא דמי, דהתם מגליא לגמרי היא כדמדלי רגליה).
1960. כה, א (צואה בגומא, מניח סנדלו עליה וקורא קרית שמע. ובדבוקה בסנדלו דלא איפשיטא להו, היינו משום דזימנין דמגליא כשהוא מהלך).
1961. שם (בדוכתא דעביד לאגלויי הוא, לא גרע מצואה דבוקה בסנדלו הוא).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 13 עמודים.