ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות ברכות השחר וקריאת שמעהלכות ברכות השחרנו דין עניית הקדיש על ידי הקהל

נו דין עניית הקדיש על ידי הקהל

ובו ח' סעיפים

א צריך ליזהר מאד בעניית הקדיש⁷⁸⁴ (והשומע ואינו עונה הוא בנידוי מ' יום⁷⁸⁵). ויש להשתדל לרוץ לשמוע קדיש⁷⁸⁶, שקדושת הקדיש גדולה מכל הקדושות⁷⁸⁷, ויש יותר מצוה בעניית הקדיש מבעניית קדושה⁷⁸⁸. ומכל מקום אם יש לפניו ב' בית הכנסת, באחד מגיעים לקדיש שאחר שמונה עשרה ובאחד מגיעים לקדושה, ילך ויענה קדושה כי שם ישמע גם כן הקדיש שלאחר שמונה עשרה⁷⁸⁹:

ב ויש לכוין היטב באמן יהא שמיה רבא, שכל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כח כוונתו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה⁷⁹⁰.

ויש לענות אותו בקול רם, שקול זה שובר כל המקטרגים⁷⁹¹ ומבטל כל גזרות קשות⁷⁹². ומכל מקום לא יתן קולות גדולות, שלא יתלוצצו עליו בני אדם ויגרום להם חטא⁷⁹³:

ג יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא, הוא תרגום של יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים ⁷⁹⁴ , לכן אין להפסיק בין יהא שמיה רבא למברך, שלא להפסיק באמצע המאמר⁷⁹⁵. ומכל מקום אין צריך להיות בנשימה אחת⁷⁹⁶.

וצריך לומר מְבָרַךְ, הב' בקמ"ץ והרי"ש בפת"ח, שאז פירושו כמו מבורך, שאם יאמר רי"ש בציר"י יהיה פירושו שיברך לאחרים. וצריך לומר לעָלַם, בקמ"ץ העין⁷⁹⁷. ויש לומר ולעלמי בוא"ו⁷⁹⁸:

ד מצות ⁷⁹⁹ הקדיש הוא לשמוע מן הש"ץ יתגדל כו', ועל זה יענה אמן יהא שמיה רבא⁸⁰⁰, שאמן יהא שמיה רבא הוא ענייה על יתגדל כו'⁸⁰¹. וצריך לשמוע [ו]לכוין על מה הוא עונה, כמו שצריך לכתחלה לשמוע ולכוין לברכה שעונה עליו אמן ⁸⁰² . וגם הש"ץ צריך לומר גם כן אמן יהא שמיה רבא כו' כמו הצבור⁸⁰³.

ומכל מקום אינו דומה לגמרי לעניית אמן, שבדיעבד אם בא לבית הכנסת כשהצבור עונין כבר אמן יהא שמיה רבא, עונה עמהם (אמן) יהא שמיה רבא, הואיל והוא שבח בפני עצמו אף על פי שאומרים אותו על יתגדל כו'⁸⁰⁴. אבל לא יענה אמן יהא שמיה רבא אלא אם כן יוכל לכוין דעתו שידע לענות על הקדיש, שאז אינה אמן יתומה בדיעבד אע"פ שלא שמע, כיון שיודע על מה הוא עונה⁸⁰⁵, כמ"ש סימן קכ"[ד]⁸⁰⁶. אבל לכתחלה כשאפשר לו לשמוע, צריך לשמוע, ולא יסמוך על מה שיוכל לכוין דעתו אחר כך ⁸⁰⁷ . ולכן יש לגעור בהמשיחים כשהש"ץ אומר הקדיש, אפילו כשיש מנין בלעדם השומעים ומכוונים לש"ץ⁸⁰⁸.

ואם אין ט' שומעין לש"ץ, לא יאמר כלל קדיש, שכל דבר שבקדושה אי אפשר לומר בפחות מי', ט' שומעין ואחד אומר⁸⁰⁹.

וכן צריך להזהיר להאומרים ועתה יגדל נא וגו' זכור וגו' ⁸¹⁰ , שיאמרו קודם שיתחיל הש"ץ יתגדל⁸¹¹ (עיין סימן ס"ו⁸¹²):

ה יש אומרים⁸¹³ שאין צריך לעמוד כשעונין קדיש וברכו, אלא שכל קדיש שתפסו מעומד, כגון שלאחר הלל ⁸¹⁴ , טוב שלא ישב עד לאחר שיענה אמן יהא שמיה רבא. ויש אומרים⁸¹⁵ שיש לעמוד כשעונה קדיש או כל דבר שבקדושה, שיש ללמוד קל וחומר מעגלון מלך מואב שקם מעצמו מעל כסאו לדברי ה', כל שכן אנחנו עמו. וטוב לחוש לדבריהם⁸¹⁶ (עיין סימן קמ"ו⁸¹⁷):

ו יש מקומות נוהגין לענות אמן אחר בריך הוא⁸¹⁸, שסוברים דבריך הוא חוזר על דקודשא, והוא תרגום של הקדוש ברוך הוא. אבל במדינות אלו אין מפסיקים כלל בין בריך הוא ללעילא מן כל ברכתא⁸¹⁹, שסוברים דשמיה דקודשא הוא הפסק מאמר, ובריך הוא לעילא כו' הוא ענין בפני עצמו. ומכל מקום לא יפה עושים קצת, שעונין בריך הוא לעילא, שהוא כמו חירוף, שמשמע שאינו מבורך אלא למעלה ולא למטה, אלא יש להם לומר גם מן כל ברכתא כו'⁸²⁰. וגם לא יפה עושים החזנים שמפסיקים בניגונם בין מכל לברכתא בשבת ויום טוב⁸²¹:

ז פעם אחת מצאו אליהו ז"ל ועמו ד' אלפים גמלים טעונים, אמרו לו מה אלו טעונים, אמר להם אף וחימה, למה, אמר להם לעשות נקמה באף וחימה⁸²² ממי שמספר בין קדיש לברכו ⁸²³ , בין קדושה לקדושה⁸²⁴, בין קדוש לברוך, בין ברכה לברכה, בין פרק לפרק, בין אמן יהא שמיה רבא ליתברך, וכל המדבר בהן עליו נאמר ולא אותי קראת וגו'⁸²⁵.

יש למדין מכאן שהעונה אמן יהא שמיה רבא צריך לומר גם יתברך⁸²⁶ עד דאמירן בעלמא⁸²⁷. ויש אומרים ⁸²⁸ שיוצא ידי חובתו במה ששומע מהש"ץ, דשומע כעונה. ומה שאסרו לדבר בין אמן יהא שמיה רבא ליתברך, אם הש"ץ הוא מאריך באמן יהא שמיה רבא והוא ענה כבר, לא יספר כלום קודם שיתחיל הש"ץ יתברך⁸²⁹. ועוד שאפשר שלא הקפיד אליהו אלא על תיבת יתברך בלבד שצריך לאמרה ולהסמיכה לתיבת עלמיא, אבל יותר אין צריך לומר אלא לשמוע, כמו שאסור לומר יתגדל עם הש"ץ אלא צריך לכוין ולשמוע⁸³⁰. וכן נוהגין לענות עד יתברך ⁸³¹ . ומנהג יפה הוא, לפי שכשהש"ץ אומר במהירות יצטרך הוא למהר יותר כדי לענות אמן אחריו, והמהירות מבטלת הכוונה, לכן מוטב לשמוע⁸³²:

ח נוהגין שהש"ץ כורע ה' כריעות בקדיש, ביתגדל, וביהא שמיה רבא, וביתברך, ובבריך הוא, ובאמן⁸³³.

ולאחר שסיים הקדיש, נוהגין לפסוע ג' פסיעות ואחר כך אומר עושה שלום במרומיו⁸³⁴, כמו בסיום שמונה עשרה⁸³⁵:

הערות

784. זהר פ' תרומה קכט, ב (תא חזי, קדושתא דא ... סלקא בכל סטרין לעילא ותתא ובכל סטרי מהימנותא, ותברא מנעולין וגושפנקן דפרזלא וקליפין בישין, לאסתלקא יקרא דקודשא בריך הוא על כלא, ואנן בעינן למימר לה בלישנא דסטרא אחרא, ולאתבא בחילא תקיף אמן יהא שמיה רבא מברך, בגין דיתבר חילא דסטרא אחרא ויסתלק קודשא בריך הוא ביקריה על כלא). הובא ב ב"י (ומכאן יש להתבונן כמה יש לכוין בקדיש, וכמה יש להשתדל לענות אותו).
785. ילקוט ראובני ערך אמן בשם מדרש כונן (אמרו חכמים, כל המבטל קדוש וברוך ואמן יהא שמיה רבה, גרם למעט העטרה, וחייב נדוי).
786. זהר פ' תרומה קסו, א (חמינא ליה יומא חד דדליג מאגרא דא למשמע קדיש בהדי צבורא ... אמינא בדלוגא דא דאתא למשמע קדיש, גברא רבא ליהוי באורייתא). שו"ע ס"א (ולהשתדל לרוץ כדי לשמוע קדיש). וראה לקמן סי' צ סי"ג (מצוה לרוץ לבית הכנסת, וכן לכל דבר מצוה, שנאמר נרדפה לדעת את ה' וגו').
787. זהר שם קכט, ב (תא חזי, קדושתא דא לאו איהו כשאר קדושאן דאינון משלשין, אבל קדושתא דא איהי סלקא בכל סטרין לעילא ותתא ובכל סטרי מהימנותא).
788. באר שבע סי' לא (ואשר שאלת ממני לפרש לך מהיכן יצא לי מה ששמעת ממני שעניית אמן יהא שמיה רבא כו' הרבה גדול יותר מעניית קדושה ומודים וכיוצא בזה, ונפקא מינה להדר טפי בתר עניית אמן יהא שמיה רבא כו'. דע שכן משמע בהדיא בגמרא ערוכה בפרק מי שמתו, מדקאמר ודכולי עלמא מיהת מיפסק לא פסיק, איבעיא להו מהו להפסיק ליהא שמו הגדול מבורך כו'. דוק ותשכח), מגמרא ברכות כא , ב (ודכולי עלמא מיהת מפסק לא פסיק (תפלתו, לקדושה לענות עם הצבור, וכן למודים, רש"י). איבעיא להו מהו להפסיק ליהא שמו הגדול מבורך). הובא במ"א ס"ק א (כתב באר שבע, מדאיבעיא להו בגמרא מהו שיפסיק לאמן יהא שמיה רבא, ואילו למודים ולקדושה פשיטא להו דלא מפסיק, שמע מינה דיש מצוה טפי בעניית אמן יהא שמיה רבה מקדושה ומודים). וכן הוא לקמן סי' קט ס"ד (שמוטב לבטל מודים מלבטל אמן יהא שמיה רבא).
789. מ"א שם (ומכל מקום נראה לי, דאם יש שני בתי כנסיות לפניו, באחד מגיעים לקדושה ובאחד לקדיש שאחר י"ח, ילך ויענה קדושה, כי שם ישמע גם כן קדיש שאחר התפלה).
790. שבת קיט, ב (אמר ר' יהושע בן לוי, כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו (בכל כוונתו, רש"י ) קורעין לו גזר דינו). ובגירסת הרי"ף ברכות יג, ב ורא"ש ברכות פ"ג סי' יט (גזר דינו של שבעים שנה). טור (ועונין הציבור בכוונה שלימה אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא, כדאיתא בפרק כל כתבי העונה אמן יהא שמיה רבה בכל כחו, קורעים לו גזר דינו של ע' שנה). ענין יהא שמיה רבא ובכל כחו נתבאר על דרך הסוד בדרך מצותיך מצות מינוי מלך קי, א. סה"מ מלוקט ח"ג ע' שעח. ענין גזר דין של ע' שנה נתבאר בלקו"ת חקת סה, ג ואילך.
791. זהר תרומה קכט, ב (ולאתבא בחילא תקיף אמן יהא שמיה רבא מברך, בגין דיתבר חילא דסטרא אחרא).
792. פסיקתא , בפרקי היכלות פ"ו אות ג (בכל יום מתחדשות צרות רבות עליהם מאלה, וכשנכנסים לבתי כנסיות ועונין אמר יהא שמיה רבא, אין אנו מניחים אותם לצאת מחדרי חדרים), הובא בתוס' שבת שם ד"ה כל (ור"י אומר, דיש בפסיקתא במעשה דר' ישמעאל בן אלישע, דקאמר התם, כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים יהא שמיה רבא מברך בקול רם, מבטלים גזירות קשות). שו"ע ס"א (ולענות אותו בקול רם). וכן לענין קדושה, יתבאר לקמן סי' נט ס"ב (וכשעונין קדושה זו בצבור, יש לענות בקול רם). ולענין קריאת שמע, סי' סא ס"ה (נוהגין לקרות פסוק ראשון בקול רם כדי לעורר הכוונה), וסכ"ה (יש נוהגין לקרות קריאת שמע בקול רם).
793. הרב רבינו יונה ברכות יג, ב (אבל אין צריך לתת קולות גדולות שיתלוצצו ממנו בני אדם). מ"א ס"ק ג (אבל לא יתן קולות גדולות שיתלוצצו עליו בני אדם ויגרום להם חטא (הר"ר יונה)). וראה לעיל סי' א מהדורא בתרא ס"א, ושם נסמן (הערה ה).
794. תוספות ברכות ג, א ד"ה ועונין (מדקאמר הכא יהא שמיה הגדול מבורך, משמע דתפלה אחת היא, ואינו רוצה לומר שיהא שמו גדול ושלם, אלא יהא שמו הגדול מבורך). (ובמפיק ה' . ומ"ש באגודה ברכות סי' ג ודרכי משה וט"ז סק"א ומ"א סק"ב שלפי פירוש זה צריך להיות שמיה בלא מפיק ה' , צע"ג, שכל שמה שבדניאל ה' מפיק ה') , אף שגם שם הוא תרגום של שמו.
795. סוכה לט, א (אמר רבא לא לימא איניש יהא שמיה רבא והדר מברך, אלא יהא שמיה רבא מברך בהדדי. אמר ליה רב ספרא, משה (גדול הדור, רש"י) שפיר קאמרת (בתמיה, רש"י). אלא התם והכא אסוקי מילתא הוא ולית לן בה (הואיל וכוונתו לגמור לית לן בה, רש"י)). המנהיג דיני תפילה סי' כה (והרוצה לעשות מצווה מן המובחר, לא לימא אמן יהא שמיה רבה, והדר מברך, אלא בלי הפסק). רמ"א ס"א (ולא יפסיק בין יהא שמיה רבא למברך). ב"ח (אין להפסיק בין רבא למברך). וכתב על זה מ"א ס"ק ב (כתב הש"ך בגליון, וז"ל, כן כתבו בד"מ וב"ח, וצ"ע דפרק לולב הגזול איתא בהדיא דלית לן בה ... ונראה לי דסבירא ליה לרמ"א ... אין להפסיק לכתחלה, ודי שאין צריך לאומרו בנשימה אחת, כן נראה לי לדחוק לדעת רמ"א). עיין הלכה ברורה ס"ק ב (ולי נראה כפשוטו, דגמרא אמר לא לימא אינש יהא שמיה רבא והדר מברך, אלא יהא שמיה רבא מברך. על זה סיים הגמרא, רב ספרא אמר אידי ואידי אסוקי, פירוש, אף שלא אמר יהא שמיה רבא מברך כרוך זה בזה, תיבת רבא למברך אדוק. אלא אם כן דאסוקי מלתא היא, רק שלא יפסוק לומר יהא שמיה רבא והדר פירוש שיפסיק הפסקה גמורה לא יפסיק, וגם אין צריך לדבק תיבת רבא למברך. והוא האמת לפי פשוטו).
796. מ"א שם ( ודי שאין צריך לאומרו בנשימה אחת).
797. של"ה עניני תפילה, קריאת שמע של ערבית רנג, ב (מבָרַך, קמץ תחת הבית, ולא מבורך, כי מבורך הוא לשון קודש, מברך לשון תרגום, והקדיש נתקן בלשון תרגום. גם קבלתי תיבת לְעָלַם נקוד שוא תחת ל', וקמץ תחת ע', ופתח תחת ל', כי כן נקוד תיבת לעלם בתרגום של דניאל (ז, יח)), הובא במ"א שם (מברך בקמ"ץ תחת הב' ופתח תחת הר'. לעלם בקמ"ץ תחת העי"ן (של"ה)). וגם מבָרַך – כן הוא בדניאל ב, כ. וכן הוא בנוסח הסידור. וכן הוא בנוסח קדושת ובא לציון "קדיש לעָלַם ולעלמי עלמיא".
798. ב"י (שקבלנו מקדמונינו לומר ולעלמי עלמיא). מ"א שם (ולעלמי בוי"ו (ב"י)).
799. סיכום ההלכה בסעיף זה: אמירת "אמן יהא שמיה רבא מברך" של הקהל, היא ענייה על אמירת הש"ץ "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". ולכן צריך לשמוע ולכוין לאמירת הש"ץ, ולא ישיח כשהש"ץ אומר קדיש. אמנם יש חילוק בין עניית התיבות "יהא שמיה רבא מברך", שהם שבח בפני עצמו, ולכן יענה אפילו לא שמע הקדיש מהש"ץ, רק שמע מהקהל עונים "אמן יהא שמיה רבא מברך". לבין עניית תיבת "אמן", שאין לענות אלא אם יודע על מה עונה, שבלאו הכי היא "אמן יתומה". ולכתחלה לא סגי שיודע על מה עונה, אלא צריך לשמוע הקדיש מהש"ץ, ולא להשיח כשהש"ץ אומר קדיש.
800. רא"ש בתשובה כלל ד סי' יט (וצריך להבין לחזן, ולענות אמן יהא שמיה רבא אחריו). הובא ב ב"י סי' קכה .
801. רמב"ם הלכות תפלה פ"ט ה"א (אומר קדיש, וכל העם עונים אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא). וכן הוא לקמן רס"י קכה (שמצות קדיש היא, שהש"ץ אומר יתגדל ויתקדש כו' בשביל כל הציבור, והם עונים אחריו אמן יהא שמיה רבא ... שאמן יהא שמיה רבא הוא ענייה שעונין הצבור אחר יתגדל שאמר הש"ץ), ומצוין שם לברכות ג, א (ועונין יהא שמיה הגדול מבורך). והיינו שעל מה שאמר הש"ץ "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" (שמו הגדול), עונה הקהל "יהא שמיה רבא מברך" (ששמו הגדול יהי' מבורך). ואף שהקהל עונה אמן שני פעמים באמצע (אחרי "שמיה רבא" ואחר "ויקרב משיחה"), מכל מקום, עניית "אמן יהא שמיה רבא מברך" נמשכת על "יתגדל ויתקדש שמיה רבא".
802. עי' ט"ז סי' קכד ס"ק ד (ובכל גווני הוה איסור לכתחלה, אפילו אם יודע איזה ברכה, והוא אינו מחויב בה). ולכן גם כאן צריך לשמוע ולכוין על מה הוא עונה, ולא סגי במה שיודע על מה הוא עונה (שהרי הוא עונה "אמן יהא שמיה רבא", אם כן יודע על מה הוא עונה). ויתבאר בהמשך הסעיף ( אבל לכתחלה, כשאפשר לו לשמוע, צריך לשמוע, ולא יסמוך על מה שיוכל לכוין דעתו אחר כך).
803. טור ורמ"א ס"א (וגם השליח ציבור צריך לומר יהא שמיה רבא).
804. עיין דרכי משה (מצאתי כתוב בהגהת אלפסי החדשים במרדכי דברכות דף (נ"ב ע"ב) [שלטי הגבורים פ"ז אות ד] וזה לשונו, מאן דעייל בבי כנישתא ואשכח שליח ציבור ביהא שמיה רבא מברך, אף על גב דלא שמע קדיש דמעיקרא כלל, עני בהדי ציבורא, דאע"ג דיהא שמיה כו' על מאי דאמר שליח ציבור אמרינן ליה, מכל מקום מילתא דשבח באפי נפשיה היא, ואכתי לא סליק להו לציבורא נמי מילתא דקדיש, הילכך לא דמי לעניית אמן יתומה. וכן קבלתי מרבותי, תוספת חידושים), בשם הגהות מרדכי שם. רמ"א ס"א (ומי שבא לבית הכנסת ושומע הקהל עונין קדיש, עונה עמהם אף על פי שלא שמע שליח צבור שאמר יתגדל וכו'). מ"א ס"ק ה (עונה עמהם, פירוש, שמתחיל יהא שמיה וכו', דשבח באפי נפשיה הוא (שם בהגהות)). וכן הוא לקמן סי' קט ס"א (בענין שיוכל לענות אחריו יהא שמיה רבא, על דרך שנתבאר בסי' נ"ו, אפילו אם לא יוכל לענות אמן יהא שמיה רבא כמ"ש שם). תוס' דף לו . כנראה יש כאן טה"ד. ואוצ"ל ג, א ד"ה ועונין, הנסמן לעיל (הערה יא ). ובכל אופן יש לעיין מה הקשר לכאן.
805. מ"א שם (ונראה לי, דאם יכול לכוין דעתו שידע לענות על הקדיש, אומר גם אמן, כמ"ש סי' קכ"ד). ואף שבשעה שעונה "יהא שמיה רבא" יודע על מה הוא עונה ב"אמן" זה. נתבאר בלבושי שרד (ומה שכתב המ"א דאם יכול לכוין דעתו שידע כו', כלומר שנתן לב וידע שאומר ש"ץ קדיש, אע"פ שלא שמע הוא דברי הש"ץ, יאמר אמן עם רוב הצבור. מה שאין כן אם בשעת אמירתם אמן לא ידע על מה קאי, אף ששומע אחר כך יהא שמיה רבא, ומבין שנאמר על קדיש, לא יאמר רק יהא שמיה רבא, אע"ג דלא הוי כהאי גוונא אמן יתומה, כיון שיודע שנאמר על קדיש, מכל מקום כבר כלה אז אמן מפי רוב הצבור, שהרי כבר הם אומרים יהא שמיה רבא, ואסור לומר אמן). וראה בדי השלחן סי' טז ס"ק יב.
806. סי"א (והלכה כשתי הסברות להחמיר, שאם הוא חייב באותה ברכה ורוצה לצאת בה ידי חובתו, צריך שישמע אותה מפי המברך, ואם לאו, אף שיודע איזה ברכה היא, הרי זו אמן יתומה כסברא הראשונה. ואף אם אינו מחויב בה, אם אינו יודע איזו ברכה היא, לא יענה אחריה כסברא האחרונה ... וכן בקדיש וקדושה וברכו, כל שלא סיימו רוב הצבור, עונה עמהם אף על פי שלא [שמע כלום] מפי הש"ץ ... ואף להאומרים שכל שהוא מחוייב בדבר אינו יוצא ידי חובתו בענייה עד שישמע, מכל מקום אינו נקרא מחוייב בדבר לענין זה אלא בדבר שמחוייב לאמרו אף ביחיד, משא"כ בקדיש וקדושה וברכו). נמצא שבקדיש יכול לענות "אמן" לכל הדעות, "אע"פ שלא שמע, כיון שיודע על מה הוא עונה".
807. כמובא לעיל (הערה יט ) מהט"ז.
808. עיין טור סי' רסח (בספר חסידים, מעשה בחסיד אחד שראה לחסיד אחר במותו ופניו מוריקות, אמר לו למה פניך מוריקות, אמר לו מפני שהייתי מדבר .... וביתגדל), בשם ספר חסידים סי' נח (ומעשה שראה אחד בחלום מת צדיק שנפטר ופניו ירוקות. אמר לו מפני מה פניך ירוקות, אמר לו משום ... והייתי מדבר ... וקדיש). הובא בט"ז שם ס"ק ט, ובבאר היטב כאן ס"ק א, ולקמן סי' רסח סי"ז (מעשה בחסיד אחד שראה בחלומו חסיד אחר ופניו מוריקות, אמר לו למה פניך מוריקות, אמר לו מפני שהייתי מדבר בשעה ... שהיה אומר יתגדל עד אמן יהא שמה רבא, ולא הטיתי אזני לשמוע ממנו בכוונה).
809. רא"ש כלל ד סי' יט (אין אומרים קדיש אלא בעשרה, וצריך להבין לחזן ולענות אמן יהא שמיה רבא אחריו). הובא ב ב"י ריש סי' קכה . וכן הוא לקמן שם ס"א (שמצות קדיש היא שהש"ץ אומר יתגדל ויתקדש כו' בשביל כל הציבור, והם עונים אחריו אמן יהא שמיה רבא ... ואין אומרים דבר שבקדושה בפחות מעשרה, ולש"ץ יש ט' השומעים ומכוונים לו). אבל ראה לעיל סי' נה ס"ז ( אם התחיל אחד מעשרה להתפלל תפלת י"ח לבדו ואינו יכול לענות עמהם, אעפ"כ מצטרף עמהם. והוא הדין לב' או ג' או ד', כל שנשאר הרוב שעונין אמן, אין עניית המיעוט מעכבת, שאין אמירת דבר שבקדושה בי' תלוי בענייתן, רק שיהיו שם), וראה המובא שם (הערה נח ) .
810. טור (נהגו לומר זכור רחמיך וחסדיך (תהילים כה, ו) כשמתחיל שליח ציבור קדיש, על שם מדת רחמים שזוכר באותה שעה, ואומר גם פסוק ועתה יגדל נא וגו' (שלח יד, יז), שהוא לשון יתגדל שאומר ש"צ). רמ"א שם (וכשמתחיל יתגדל יש לומר ועתה יגדל נא כח וגו' זכור רחמיך וגו'). ולא הובא בסדור רבינו, וכמבואר בשער הכוונות סוף ענין הקדיש ( גם מה שרגילין העם לומר פסוק ועתה יגדל נא כח ה׳ , בעת שהש״ץ אומר קדיש, וכנזכר בספר התיקונים, הנה מורי ז״ל מנעני מלאומרו ולא גילה לי טעמו של דבר).
811. מ"א ס"ק ו (כלומר קודם שהתחיל, דבשעה שאומר החזן יתגדל צריך לשמוע ולשתוק כדי שידע מהו אומר, וכמ"ש רסי' קכ"ה, וגם שידע אחר כך על מה עונה אמן). והם שני הפרטים האמורים לעיל: (א) שידע מהו אומר, כי רק אז יכול לענות אמן. (ב) כי לכתחלה אין לסמוך על מה שידע, כי אם צריך לשמוע. ולענין אמירת יהללו גו' בעת אמירת הקדיש אחר קריאת התורה במנחה שבת, ראה לקמן סי' רצב ס"ד (הערה טז).
812. סעיף ה (הנוהגין לומר ועתה יגדל נא וגו' קודם שמתחיל הש"ץ יתגדל, שאין מפסיקין לאמרו בכל מקום שאסור להפסיק), והיינו שבאמצע פסוקי דזמרה לא יפסיק לאמרו קודם שמתחיל הש"ץ יתגדל.
813. מהרי"ל הלכות תפלה אות ג (לא היה עומד לא לקדיש לא לברכו, אך כל קדיש שתפשו מעומד נשאר עומד עד שסיים אמן יש"ר). האריז"ל , בשער הכוונות בסוף דרוש הקדיש (מורי ז״ל לא היה קם מעומד בעניית אמן יהא שמיה רבא של הקדיש ... אמנם כשהי' בקדיש דאחר העמידה דשחרית או דערבית או דמנחה, וכן בקדיש תתקבל של אחר חזרת ספר תורה להיכל, אז היה נשאר מעומד וגומר ענית הקדיש, ואחר כך היה יושב), ובפע"ח שער הקדישים פ"ו (מה שמורי זלה"ה היה נוהג, הוא כך, כי בכל הקדישים שלאחר עמידה שחרית ומנחה וערבית, היה נשאר מעומד, ובשל תתקבל ושל חזרת ספר תורה להיכל, הי' עונה מעומד ואחר כך היה יושב). ט"ז סי' נג ס"ק א (ובמהרי"ל כתוב שמהר"י סג"ל לא היה עומד לא לקדיש ולא לברכו, אך כל קדיש שתפסו מעומד, נשאר עומד עד שסיים אמן יהא כו'. וכן ראיתי בס' כוונות מהאר"י ז"ל). מ"א כאן ס"ק ד (ובד"מ כתב, שמהרי"ל לא היה קם, אך כל קדיש שתפסו מעומד, כגון אחר הלל, היה נשאר עומד עד אחר אמן יהא שמיה רבא, וכ"כ בכוונות ובכתבים, שכן נהג האר"י). וראה הליכות מנחם ע' קנב. וראה גם לעיל סי' נג ס"א ( במה דברים אמורים, בש"ץ, שאומר גוף הקדיש וברכו. אבל הצבור שעונין אחריו, יש אומרים שאינם צריכים לעמוד, כמו שיתבאר בסימן נ"ו).
814. שאומרים מעומד, כדלקמן סי' תעג סמ"ח (קריאת ההלל היא מעומד כמו שנתבאר בסי' ת"כ). ובשו"ע סי' תכ ס"ז (מצות קריאת הלל מעומד). הדוגמה של הלל הוסיף המ"א, ואינה במהרי"ל ולא בכתבי האריז"ל. בכתבי האריז"ל הובאו דוגמאות אחרות (בקדיש דאחר העמידה דשחרית או דערבית או דמנחה, וכן בקדיש תתקבל של אחר חזרת ספר תורה להיכל), אמנם למנהגנו אין צריך לעמוד בחזרת הש"ץ, וקדיש תתקבל הוא קודם חזרת ספר תורה להיכל (ולא אחריה). לענין עמידה בעת חזרת הש"ץ, ראה לקמן סי' קכד ס"ז (יש אומרים שכל העם יעמדו כשחוזר הש"ץ התפלה, כיון שמכוונים ושומעים התפלה מהש"ץ ושומע כעונה וכאלו מתפללין בעצמן (ולכן נקראו התקיעות שבחזרת הש"ץ בראש השנה תקיעות מעומד, לפי שכל העם עומדים בחזרת הש"ץ), ואין נוהגין כן, אלא כמבואר לקמן סי' תקצב ס"ב (תקיעות אלו נקראים תקיעות מעומד, לפי שאף השומעין צריכין לעמוד בעת שמיעת תקיעות הלל).
815. שופטים ג, כ. סנהדרין ס, א (עומדין מנלן. א"ר יצחק בר אמי, דאמר קרא, ואהוד בא אליו והוא יושב בעליית המקרה אשר לו לבדו, ויאמר אהוד, דבר אלהים לי אליך, ויקם מעל הכסא. והלא דברים קל וחומר, ומה עגלון מלך מואב שהוא נכרי ולא ידע אלא בכינוי, עמד, ישראל ושם המפורש, על אחת כמה וכמה). הקדמת הגהות מנהגים בסופה (ירושלמי, דבר אלהים לי אליך כו' ויקם מעל הכסא, מכאן אמר ר' אלעזר, כד עני אינש יהא שמיה רבא וכל דבר קדושה, בעי למיקם על רגלוהי). שלטי הגבורים על המרדכי פרק תפלת השחר אות ה (בירושלמי, קום כי דבר ה' אליך, מכאן אמר ר' אלעזר, כד ענו אמן יהא שמיה כו' וכל דבר שבקדושה, בעי למיקם ארגלוהי). רמ"א ס"א (ויש לעמוד כשעונין קדיש וכל דבר שבקדושה). (עיין סנהדרין דף ס [א], בהזכרת השם מיירי, וצ"ע) .
816. מ"א שם ס"ק ד (לכן אין להקל).
817. בשו"ע שם ס"ד (אין צריך לעמוד מעומד בעת שקורין בתורה), וברמ"א שם (ויש מחמירין ועומדין, וכן עשה מהר"ם), ובמ"א שם ס"ק ו (ובשעת ברכת התורה צריכין הכל לעמוד, דהוי דבר שבקדושה).
818. רמב"ם בסדר התפלות נוסח הקדיש (וכשהוא אומר בריך הוא, כל העם עונין אמן). ארחות חיים דין קדיש ופירושו סי' ח (וכשהחזן אומר יתברך, כל הקהל עונים אמן. וכן כשאומר בריך הוא). שו"ע ס"ב (כששליח צבור אומר יתברך, כל העם עונים אמן. וכן כשאומר בריך הוא). וכן הוא בנוסח הסידור.
819. סדר רב עמרם קריאת שמע וברכותיה (בריך הוא לעילא מכל ברכתא שירתא תושבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא ואמרו אמן). אור זרוע ח"ב סי' מב אות י (וכך אני המחבר רגיל להתפלל יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמיה דקודשא. בכאן אני מפסיק באתנחתא. והדר אני מתחיל [בריך הוא] לעילא מכל ברכתא, כדכתיב על כל ברכה ותהלה. ואין לומר אמן באמצע). טור ו רמ"א ס"ב (ולא נהגו לומר אמן אחר יתברך, ולא אחר בריך הוא).
820. ט"ז ס"ק ג (שמעתי רבים טועים, בשעה שהש"ץ אומר בריך הוא, עונים גם הם תיבת אלו בריך הוא לעילא. וזה ודאי חירוף הוא, דמשמע דהוא מתברך רק לעילא ולא לתתא ח"ו. אלא יש להם לומר גם מכל ברכתא ושירתא).
821. מ"א ס"ק ח (לא יפה עושין החזנים שמנגנים בשבת לעילא מכל, ומפסיקין בין מכל לברכתא). והיינו שבשבת ויום טוב מאריכים בניגון, כדלקמן סי' רפא ס"ג (ויש להאריך ולהנעים בניגון הזמירות של שבת בשביל כבוד היום). אמנם יש ליזהר שלא להפריד בינם, כדלקמן שם ס"ד (לא כמו המשוררים המאריכים בשיר ומפרידים תיבה מחברתה, וכבר הפליגו הקדמונים בגנותם). בפוסקים הנ"ל כתבו הנוסח "לעילא מכל". ואילו בנוסח רבינו, הנוסח במשך כל השנה הוא "לעילא מן כל", ובנעילה "לעילא ולעילא מכל". וראה לקמן סי' תקפב סט"ז (והערה סה).
822. מדרש , הובא במנהיג דיני תפלה סי' ד (מצאתי במדרש, א"ר אלעזר ב"ר יוסי פעם אחת היתי מהלך בדרך ומצאתי אליהו זכור לטוב ועמו ד' אלפים גמלים טעונין, אמרתי לו מה אילו טעונין, אמר לי אף וחימה, למה, לעשות נקמה באף וחימה ממי שמספרים בין קדוש לברוך, בין ברכה לברכה, בין פרק לפרק, בין אמן יהא שמיה לויתברך, ובין גאולה לתפילה. ולא עוד אלא שאין תפילתו נשמעת לפני המקום, שנאמר (ישעי' מג, כב) לא אותי קראת יעקב), וב ב"י (בשם מדרש). וכן הובא באור זרוע ח"א סי' קב (בשם ויקרא רבה), ובשבלי הלקט סי' ח (בשם משנת דרך ארץ), וסי טז (בשם אגדה), ובמהר"י אבוהב סי' קכה (בשם ירושלמי), ובב"י סי' קכה (בשם מסכת דרך ארץ זוטא).
823. בב"י כאן הגירסה היא "בין קדיש לברכו", וכדלעיל סי' נד ס"ג (בין קדיש לברכו לא יפסיק בשום דבר).
824. בשבלי הלקט סי' ח, וב ב"י סי' קכה הגירסה היא (בין קדושה לקדושה).
825. וכן הוא לקמן סי' סג ס"ז (ואם עשה כן, עליו הכתוב נאמר ולא אותי קראת יעקב כו'). סי' קכה ס"ב (אסור לדבר באמצע קדושה. וכן המדבר, עליו הכתוב אומר, ולא אותי קראת יעקב וגו', כמו שנתבאר בסי' נ"ו).
826. ב"י (ומאחר שאסור לספר בין יהא שמיה רבא ליתברך, משמע שצריך לומר יתברך. דדוחק לומר שהמדרש מיירי בשליח ציבור עצמו. ואפשר שאע"פ שאין היחיד עונה אלא עד עלמיא, מכל מקום צריך לכוין ולשמוע מפי שליח ציבור כל הקדיש עד הסוף, ובעוד שהשליח ציבור מאריך באמן יהא שמיה רבא, אף על פי שכבר ענה אותו היחיד, אסור לספר, והיינו דקאמר בין אמן יהא שמיה רבא ליתברך. ומכל מקום נראה שצריך ליזהר גם היחיד שלא להפסיק בין עלמיא ליתברך, שהרי המדרש סתמא קאמר. אחר כך מצאתי לה"ר יוסף גיקאטלייא ז"ל וזה לשונו, שאלת מה שכתבו קצת פוסקים בענין קדיש שאין עונין אלא עד עלמיא ולא עוד, אם האמת אתם וראוי לעשות כך או לא, מפני שיש אנשים אחרים שסומכים עלמיא ליתברך, איזה כת מאלו צודקת. תשובה, אוי להם הפתאים אשר עברו ונענשו ודאי המפריד בין עלמיא ליתברך, כאילו הפריד וקיצץ במקום דליכא קיצוץ, ואין צריך להפריד חס ושלום, אלא מדבק עלמיא ליתברך. והאריך בטעם הדבר). שו"ע ס"ג (העונים עד לעלמי עלמיא בלבד, טועים הם, כי אסור להפריד בין עלמיא ליתברך).
827. ב"י (אם יאמר יתברך צריך להשלים הקדיש). של"ה דין קריאת שמע של ערבית רנג, ב (והנה טועים העולם וסוברים, דבאמירת תיבת יתברך לבד די. אלא רצונו לומר כל הנוסח של יתברך וישתבח כו' ... עד דאמירן בעלמא). הובא ב מ"א ס"ק ט (משמע בב"י דצריך לומר כל הנוסח של יתברך עד דאמירן בעלמא, כ"ח תיבות. וכ"כ בשל"ה).
828. רמב"ם בנוסח הקדיש (ובעת שהוא אומר תחלה ואמרו אמן, כל העם עונין אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא). רש"י בספר הפרדס, כמובא בב"י (ולענין מה שכתב שאין לענות אלא עד עלמיא. כן נראה גם כן מספר הפרדס לרש"י ז"ל). ר' דוד אבודרהם (ואני קבלתי מרבותי, שאין לענות אלא אמן יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא בלבד). מ"א שם (ולי נראה מנהג קדמונים עיקר, שהיו אומרים עד יתברך בלבד, דהא כתב הב"י רס"י קכ"ה בשם הרא"ש, דצריך לשתוק ולכוון כשאומר החזן קדיש ואין לומר עמו, דהא קי"ל שומע כעונה). מ"א סי' סו ס"ק ו , לענין הפסק בברכות קריאת שמע (ואמן יהא שמיה רבא עד עלמיא, וישתוק וישמע עד אמן שאחר יתברך, ויענה אמן, כי יש מחלוקת אם חייב לומר כל הנוסח של יתברך, כמ"ש בב"י סי' נ"ו). ולפום ריהטא נראה, שהמ"א כאן נוטה יותר לומר עד יתברך, ועד בכלל, כדעה השלישית כאן. והמ"א בסי' סו נוטה יותר לומר רק עד עלמיא, כדעה השנית כאן.
829. ב"י (ואפשר שאע"פ שאין היחיד עונה אלא עד עלמיא, מכל מקום צריך לכוין ולשמוע מפי שליח ציבור כל הקדיש עד הסוף, ובעוד שהשליח ציבור מאריך באמן יהא שמיה רבא, אף על פי שכבר ענה אותו היחיד, אסור לספר, והיינו דקאמר בין אמן יהא שמיה רבא ליתברך).
830. שו"ת רא"ש כלל ד סי' יט (דבר פשוט הוא שאין לומר קדיש עם החזן, כי אין אומרים קדיש אלא בעשרה, וצריך להבין לחזן ולענות אמן יהא שמיה רבא אחריו). ב"י סי' קכה (יתגדל ויתקדש וכו' שאין אומר אותו אלא שליח ציבור בשם כל הציבור). מ"א ס"ק ט (דהא כתב הב"י רס"י קכ"ה בשם הרא"ש דצריך לשתוק ולכוון כשאומר החזן קדיש). וכן הוא לקמן שם ס"א (שמצות קדיש היא שהש"ץ אומר יתגדל ויתקדש כו' בשביל כל הציבור, והם עונים אחריו אמן יהא שמיה רבא).
831. וכן הוא לקמן סי' סו ס"ה לענין עניית אמן יהא שמיה רבא באמצע ברכות קריאת שמע (וכשמפסיק לקדיש, יאמר אמן יהא שמיה רבא עד יתברך, ועד בכלל). וכן הוא בפסקי הסדור הלכות קריאת שמע סי"ח.
832. מ"א שם (ובפרט כשהחזן אומר במהירות, יצטרך הוא למהר יותר לסיים קודם החזן, כמ"ש רס"י נ"א, והמהירות מבטל הכוונה, לכן טוב לשמוע מהש"ץ). ואינו דומה לברכת שהחיינו בכניסת יום הכיפורים, דלקמן ס"ח (יברך כל אחד ואחד לעצמו בלחש, ויזהר לסיים קודם שיסיים השליח ציבור כדי שיוכל לענות אמן אחר ברכת השליח ציבור), שהש"ץ מאריך יותר בברכת שהחיינו, כדי שכולם יוכלו לסיימה קודם הש"ץ.
833. ארחות חיים דין קדיש ופירושו סי' ח (אמר רב נחשון גאון, כשהחזן אומר יתגדל כורע, וכן ביהא שמיה רבא, וכן ביתברך, וכן בבריך הוא, וכן באמן). כל בו סי' ז (וכשאומר החזן יתגדל כורע, וכן ביהא שמיה רבא, וכן ביתברך, וכן בבריך הוא, וכן באמן). הובא ב ב"י . שו"ע ס"ד (כשאומר החזן יתגדל, כורע, וכן ביהא שמיה רבא, וכן ביתברך, וכן בבריך הוא, וכן באמן). נזכר גם לקמן סי' קיג ס"ג (הכריעות בקדיש). וראה ס' השיחות תש"ד ע' 161 (הכריעות בקדיש: יתגדל ויתקדש, ויקרב משיחה, ואמרו אמן, יתברך עד ויתנשא – הרכנה אחר הרכנה, בריך הוא (לעילא דוקא בהגבהה), ואמרו אמן). ספר המנהגים - חב"ד ע' 6 (הרכנת הראש בקדיש בעת אמירת התיבות: שמיה רבא, ויקרב משיחה, ואמרו אמן (וזוקף, וחוזר ומרכין ראשו ואומר) יהא שמה ... יתברך (וזוקף, וחוזר ומכין ראשו קצת ואומר) וישתבח ... ויתהלל (וזוקף, וחוזר ומרכין ראשו ואומר) שמה דקודשא בריך הוא, ואמרו אמן. בשעת אמירת ואמרו אמן של תתקבל – הרכנה במקצת). בדי השלחן סי' טז סקי"ז. הליכות מנחם ע' קמז.
834. תרומת הדשן סי' יג (ש"צ כשמסיים הקדיש בעושה שלום ... יראה דפוסע מקודם ג' פסיעות, ואחר כך מתחיל בעושה שלום). שו"ע ס"ה (לאחר שסיים הקדיש פוסע ג' פסיעות ואחר כך אומר עושה שלום וכו').
835. דלקמן ריש סי' קכג (המתפלל צריך שיפסע ג' פסיעות לאחוריו כדרך שנפטרים מלפני המלך, ואחר כך יתן שלום). טעם פסיעות אלו נתבאר לקמן שם ס"ז (כשחוזר התפלה בקול רם, אין צריך לחזור ולפסוע ג' פסיעות, מפני שסומך על הפסיעות שבסוף הקדיש שלם שתקנוהו חכמים לש"ץ אחר כל תפלה, אלא שמפסיקים בקריאת ספר תורה וסדר קדושה והלל ואבינו מלכנו וכל כיוצא בהן, שכולן לסדר התפלה באים, וקדיש שלאחריהם חוזר עיקר על תפלת י"ח). והמנהג לפסוע בכל הקדישים (חוץ מחצי קדיש).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 8 עמודים.