ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות תשרי הלכות ראש השנה (סי' תקפב-תרג)תקצ סדר הראוי לתקיעת שופר

תקצ סדר הראוי לתקיעת שופר

ובו כ"א סעיפים

מספר התקיעות והתרועות

א כמה³⁷⁸ תקיעות חייב אדם לשמוע בראש השנה, תשע, תר"ת תר"ת תר"ת³⁷⁹, לפי ששלש פעמים תרועה נאמר בתורה, שנים בראש השנה ואחד ביום הכיפורים של יובל, ומפי השמועה למדו שהן למידין זה מזה, ולכך הרי הוא כאלו כל השלש פעמים תרועה נאמרים בכל אחת מהן³⁸⁰, וכל תרועה צריכה להיות פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, והן הנקראים תקיעות סתם, שנאמר והעברת שופר תרועה, משמע שצריך להעביר קול פשוט ואחר כך תהיה התרועה, דלשון והעברת משמע העברת קול פשוט, ואחר התרועה נאמר תעבירו שופר וגו', משמע שאחר התרועה צריך גם כן להעביר קול פשוט, וכן בכל תרועה ותרועה, בין של יובל בין של ראש השנה, שהן למדין זה מזה³⁸¹:

ב תרועה זו האמורה בתורה מתרגמינן יבבא, וכתיב בעד החלון נשקפה ותייבב אם סיסרא, משמע שהיבבא היא כקול שאדם משמיע כשהוא בוכה ומיילל, ויש להסתפק אם יבבא זו היא כמו שדרך החולים שמאריכים בגניחותם ומשמיעים קול אחר קול ומאריכים בהם קצת, וזה נקרא גנח, או שהיא כמו אדם המיילל ומקונן שמשמיע קולות קצרים מאד תכופים זה לזה, וזה נקרא יליל³⁸², או שהיא כמו שניהם ביחד זה אחר זה, היללה אחר הגניחה, שכן דרך הבוכה מגנח ואחר כך מיילל. ותיקנו חכמים כדי לצאת ידי כל הספיקות, לתקוע תשר"ת ג' פעמים, שמא התרועה היא גניחה ויללה ביחד, ואחר כך תש"ת ג' פעמים, שמא התרועה היא גניחה לבד והיו היללות הפסק בין התרועה להתקיעה שלאחריה, והתורה אמרה פשוטה לאחריה, בלא הפסק קול שופר שאינו פשוט בינתיים, ואחר כך תר"ת ג' פעמים, שמא התרועה היא היללה לבד, והיו הגניחה שבסדר תשר"ת הפסק בין התרועה לתקיעה שלפניה³⁸³:

ג אם התנה בתקיעה אחרונה של ג' סדרי תשר"ת, שאם סדר תשר"ת הן הן עיקר המצוה, תעלה לו תקיעה זו לתקיעה אחרונה של תשר"ת, ואם סדרי תש"ת הן עיקר המצוה ובהן הוא יוצא ידי חובה, תעלה לו תקיעה זו לתקיעה ראשונה של תש"ת, אינו צריך לתקוע שנית לפני תש"ת הראשון, שהרי ממה נפשך הוא יוצא בתקיעה זו. וכן הדין אם התנה בתקיעה אחרונה של תש"ת שתעלה לו לתקיעה ראשונה של תר"ת³⁸⁴. אבל אם לא התנה כן, אין תקיעה אחת עולה לשני סדרים תשר"ת ותש"ת, ולא לתש"ת ותר"ת, לפי שמצות צריכות כוונה³⁸⁵, ואם נתכוין בתקיעה זו להשלמת סדר תשר"ת, אינה עולה להתחלת תש"ת³⁸⁶, שאם תש"ת עיקר המצוה, אם כן כשנתכוין בתקיעה זו להשלמת תשר"ת, לא תקע לשם מצוה כלל³⁸⁷. וכן בתקיעה שבין תש"ת לתר"ת:

שיעור התקיעות והתרועות

ד שיעור תקיעה האמורה בתורה, כשיעור תרועה האמורה בתורה, ושיעור תרועה האמורה בתורה, כג' יבבות³⁸⁸.

יש אומרים³⁸⁹ דהיינו ג' כחות בעלמא, והם נקראים טרומיטין.

ועכשיו שתקנו חכמים לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת כדי לצאת מכל הספיקות שיש בתרועה, צריך להאריך בתקיעה של תשר"ת כשיעור תרועה של סדר תשר"ת, דהיינו ג' שברים בינונים שהם כג' גניחות בינוניות, וכג' יללות קטנות, שהרי הכל ביחד הוא תרועה של סדר תשר"ת. ובסדר תש"ת אינו צריך להאריך בתקיעותיו אלא כדי שיעור ג' שברים בינונים, שזהו שיעור תרועה של סדר תש"ת. ובתקיעות של סדר תר"ת אינו צריך להאריך אלא כדי שיעור ג' יללות קטנות, שזהו שיעור תרועה של סדר תר"ת³⁹⁰.

ואם רוצה להאריך הרבה בכל תקיעה, הרשות בידו להאריך כמה שירצה. ולא אמרו שיעור לתקיעות אלא שלא יפחות מהשיעור. וכן בתרועה יכול להאריך בטרומיטין כמה שירצה. וכן בשברים אם מוסיף על ג' שברים אין בכך כלום³⁹¹. ואינו כמפסיק בין התרועה או השברים לתקיעה שלאחריו, כיון שעושה כל השברים או כל הטרומיטין בנשימה אחת³⁹².

ומכל מקום נהגו שלא להוסיף על ג' שברים³⁹³, אבל טרומיטין יכול לעשות כמה שירצה³⁹⁴. ויש עושין בסוף הג' שברים קול פשוט כעין תקיעה, וכן עושין בסוף הטרומיטין³⁹⁵, אבל אין המנהג לעשות כן³⁹⁶:

ה וצריך ליזהר בשברים של סדר תשר"ת, שלא יאריך בשבר אחד מהג' שברים כדי שיעור ג' שברים בינונים וג' יללות, דהיינו טרומיטין, שזהו שיעור תקיעה של סדר תשר"ת, ואם מאריך בשבר אחד כשיעור זה יצא מכלל שבר ויקרא בשם תקיעה. ובסדר תש"ת, ששיעור תקיעה הוא כג' שברים בינונים, לא יאריך בשבר אחד כדי שיעור ג' שברים בינונים, שלא יצא מכלל שבר ויקרא בשם תקיעה ³⁹⁷ , ואם לא נזהר בכך אפילו בדיעבד לא יצא (לפי סברא זו³⁹⁸).

ולכתחלה טוב ליזהר שאפילו בסדר תשר"ת לא יאריך בשבר אחד כדי שיעור [ג'] טרומיטין, לפי שזהו שיעור תקיעה של סדר תר"ת, ואם יאריך כשיעור הזה יהא עליו שם תקיעת תר"ת, לא שם שבר ³⁹⁹ . ולפיכך טוב לקצר בכל שבר ושבר בכל מה דאפשר⁴⁰⁰, רק שלא יקצר יותר מדאי כדי שיהא עליו שם גניחה ולא שם יללה⁴⁰¹, דהיינו טרומיטין:

ו ויש אומרים⁴⁰² ששיעור יבבא היא ג' טרומיטין, ושיעור תרועה כג' יבבות, שהם ט' טרומיטין, ושיעור תקיעה כשיעור תרועה גם כן ט' טרומיטין, ושיעור שברים בודאי לא פחות הוא משיעור תרועה גם כן ט' טרומיטין לכל הפחות, ואם כן צריך להאריך בכל שבר לא פחות מג' טרומיטין, כדי שבג' שברים ביחד לא יהא פחות מט' טרומיטין כשיעור תרועה.

ולפי דבריהם צריך להאריך בתקיעות של תשר"ת לא פחות מן י"ח טרומיטין, שזהו שיעור תרועה של סדר תשר"ת, דהיינו ג' גניחות וג' יבבות ביחד, שהם לא פחות מי"ח טרומיטין⁴⁰³.

ויכול להאריך בכל שבר עד פחות מעט מן י"ח טרומיטין, לפי שעד י"ח טרומיטין אין שם תקיעה⁴⁰⁴. ומכל מקום לכתחלה לא יאריך בשבר אחד כדי ט' טרומיטין שזה שיעור תקיעה בסדר תר"ת⁴⁰⁵, ואם כן שם תקיעת תר"ת עליו. אבל בדיעבד יוצא אם האריך בשבר של תשר"ת פחות מי"ח טרומיטין, כיון שבזה הסדר עדיין אין עליו שם תקיעה⁴⁰⁶.

ובסדר של תש"ת צריך להאריך בתקיעות כשיעור ט' טרומיטין, שזהו שיעור [תרועה⁴⁰⁷] של זה הסדר. ולא יאריך בשבר כשיעור ט' טרומיטין, ואם האריך אפילו בדיעבד לא יצא, לפי שיצא מכלל שבר ונכנס בכלל תקיעות של זה הסדר⁴⁰⁸:

ז ולענין הלכה יש להחמיר בשל תורה כסברא האחרונה, דהיינו שיאריך בתקיעות תשר"ת כשיעור י"ח טרומיטין לכל הפחות, ובתקיעות תש"ת תר"ת כשיעור ט' טרומיטין לכל הפחות, ובכל שבר יאריך מעט כדי ג' טרומיטין ⁴⁰⁹ , ולא יאריך עד ט' טרומיטין אפילו בסדר תשר"ת, ובכל תרועה צריך לעשות ט' טרומיטין כמו שנתבאר⁴¹⁰. אבל בדיעבד שכבר תקע ושינה אחד מכל אלו, אינו צריך לחזור ולתקוע, מפני שיש לסמוך על סברא הראשונה ⁴¹¹ .

אבל אם שינה בשני דברים, בענין שלפי שתי הסברות לא יצא, כגון שלא האריך בתקיעותיו כשיעור שנתבאר לפי סברא האחרונה, והאריך בשבר מן השברים יותר משיעור שנתבאר לפי סברא הראשונה⁴¹², או שלא האריך בשבר אחד מן השברים כשיעור שנתבאר לפי סברא האחרונה, דהיינו ג' טרומיטין⁴¹³, ובשבר אחד מן השברים האריך יותר משיעור שנתבאר לפי סברא הראשונה, צריך לחזור ולתקוע (כדין הטועה בתקיעותיו ועל דרך שיתבאר⁴¹⁴). ואינו יכול לתפוס קולות של שתי הסברות, כיון שהן סותרות זו את זו⁴¹⁵:

הפסק נשימה

ח היבבות של תרועות, וכן הג' שברים שהם במקום תרועה, צריך לעשותן בנשימה אחת⁴¹⁶, ואם לא עשאן בנשימה אחת לא יצא⁴¹⁷, שתרועה אחת אמרה תורה ולא מופסקת לשתי תרועות ⁴¹⁸ .

אבל השלשה שברים ותרועה דתשר"ת, אע"פ ששתיהן ביחד הן במקום תרועה אחת האמורה בתורה, דשמא היא הגניחה והיללה ביחד זו אחר זו⁴¹⁹, אעפ"כ אין צריך לעשותן בנשימה אחת, לפי שאין דרך האדם לגנוח וליילל בנשימה אחת, אלא מפסיק ביניהם כדי נשימה, דהיינו שעושה נשימה בינתיים, ולפיכך גם התוקע צריך לעשות נשימה בינתיים⁴²⁰. ומכל מקום לא יפסיק יותר מכדי לעשות נשימה אחת בינתיים⁴²¹, ולא ימתין מלהריע עד שיקרא המקריא⁴²² לפניו מלת תרועה, אלא יריע מעצמו אחר השברים תיכף ומיד לאחר שעשה נשימה אחת⁴²³:

ט ויש אומרים⁴²⁴ דאע"פ שאין דרך האדם לגנוח וליילל בנשימה אחת, מכל מקום כיון דמה שאנו תוקעין שברים ותרועה הוא מחמת ספק דשמא זהו תרועה האמורה בתורה⁴²⁵, אם כן אין לנו להפסיק, שהרי תרועה אחת אמרה תורה ולא מופסקת לשתי תרועות⁴²⁶, לפיכך אם עשאן בשתי נשימות לא יצא, אלא יעשה אותן בנשימה אחת⁴²⁷. ומכל מקום יפסיק מעט ביניהם, בענין שיהיו נחלקין לשתי קולות⁴²⁸.

והמנהג במדינות אלו כסברא הראשונה, ואין לשנות המנהג מפני המחלוקת⁴²⁹. אבל במקום שאין מנהג קבוע, יש להנהיג לעשות בתקיעות מיושב בנשימה אחת⁴³⁰, כדי שתהיה הברכה שמברכין עליהם כהלכה לדברי הכל, שאף לסברא הראשונה יש אומרים⁴³¹ שאם עשאן בנשימה אחת יצא, כמו התוקע תר"ת או תש"ת בנשימה אחת דיצא כמו שיתבאר, אבל בתקיעות מעומד שאין מברכין עליהם, יעשה בשתי נשימות, כדי לחוש לסברת מי שאומר⁴³² דלסברא הראשונה אם עשאן בנשימה אחת לא יצא.

התוקע תר"ת או תש"ת בנשימה אחת⁴³³, אם הפסיק מעט ביניהם בענין שיהיו נחלקין לג' קולות⁴³⁴, יצא. ויש אומרים⁴³⁵ שלא יצא, וצריך לחזור ולתקוע כל הג' קולות, שהתקיעה הראשונה לא היה לה הפסק וסוף, והתקיעה האחרונה לא היה לה ראש והתחלה, שעשה הכל בנשימה אחת⁴³⁶. ואף על פי שהעיקר כסברא הראשונה⁴³⁷, מכל מקום יש לחוש לסברא האחרונה, ויחזור ויתקע כל הג' קולות:

י האחרונה⁴³⁸ של בבא אחת (פירוש, סדר תשר"ת אחת או תש"ת אחת או תר"ת אחת נקראת בבא אחת⁴³⁹) מבבות תשר"ת או תש"ת או תר"ת, כדי שיעור שתי תקיעות, כדי שתעלה לו תקיעה זו לשתי תקיעות, דהיינו לשם תקיעה אחרונה של בבא זו ולשם תקיעה ראשונה של בבא שלאחריה, לא עלתה לו אלא בשביל תקיעה אחת, דהיינו תקיעה אחרונה של בבא זו⁴⁴⁰. לפי שכל תקיעה צריך להיות בו ראש וסוף, ואם נחלק תקיעה זו לשתי תקיעות כמו שחשב התוקע, אין כאן ראש לתקיעה האחרונה ולא סוף לתקיעה ראשונה⁴⁴¹, ולפיכך אין אנו הולכין אחר מחשבתו בזה, אלא אנו חושבין תקיעה זו לתקיעה אחת ארוכה, ועולה לו בשביל תקיעה אחרונה של בבא זו:

יא ויש חולקין ⁴⁴² ואומרים שהכל הולך אחר מחשבתו, וכיון שהוא חשב שתעלה לו לשתי תקיעות, אנו חושבין אותה כשתי תקיעות, ושתיהן פסולות מטעם שנתבאר⁴⁴³, ולכך אינה עולה לו אפילו בשביל תקיעה אחת⁴⁴⁴. וצריך לחזור ולתקוע תקיעה ראשונה של בבא זו⁴⁴⁵ ויגמור משם ואילך על הסדר, כדין מי שטעה באמצע בבא שחוזר לראש כמו שיתבאר⁴⁴⁶.

והלכה כסברא הראשונה⁴⁴⁷. ומכל מקום טוב לחוש לסברא האחרונה⁴⁴⁸:

הפסק באמצע תקיעות

יב אע"פ שלכתחלה אסור להשיח מתחילת תקיעות מיושב עד סוף התקיעות מעומד, כמו שיתבאר בסי' תקצ"[ב]⁴⁴⁹, מכל מקום אם עבר התוקע ושח, אפילו הפסיק כמה שעות בשיחה, אפילו בין תקיעה לתרועה ובין תרועה לתקיעה ובין בבא לבבא ובין סדר לסדר, אין צריך לחזור ולתקוע ⁴⁵⁰ .

אפילו הפסיק בין הקולות שבבבא אחת בקולות אחרים, כגון שלאחר שתקע או לאחר שהריע נתעסק בתקיעות או בתרועות אחרות והפסיק בהם בין התרועה של אותה הבבא להתקיעות שלפניה ולאחריה, אין בכך כלום, דכיון שלא נתכוין בקולות האלו שנתעסק בהם באמצע הבבא לשם מצוה אלא כמתעסק בעלמא, לפיכך אינן חשובין הפסק בין התרועה לפשוטה שלפניה ושלאחריה, לפי שלא הקפידה תורה אלא שלא יפסיק ביניהם בקול שופר שאינו פשוט שנתכוין בו התוקע לשם מצוה, דאז אין כאן פשוטה לפניה או לאחריה אלא קול שופר שאינו פשוט לפניה או לאחריה, אבל אם לא נתכוין בו התוקע לשם מצוה אין כאן קול שופר שאינו פשוט לפניה או לאחריה, לפי שאין קולו נחשב לכלום, ודומה לקול בהמה וחיה, כיון שלא נתכוין בו לשם מצוה⁴⁵¹:

יג וכן השומע, אם שמע התקיעות בסירוגין, דהיינו שהפסיק בינתיים הרבה בשיחה יצא⁴⁵². והוא שבאמצע הבבא לא שמע קול שופר שאינו ראוי באותו מקום, דהיינו שבין התרועה של הבבא להפשוטה שלפניה ושלאחריה לא שמע קול שופר שאינו פשוט לשם מצוה⁴⁵³, ועל דרך שנתבאר בתוקע:

יד וכן אין צריך שישמע כל התקיעות מאדם אחד, אלא אפילו אם שמע אותן מכמה בני אדם תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה מזה, וכן עד סוף כל הקולות, יצא⁴⁵⁴. אבל אם שמע תקיעה תרועה תקיעה משלשה בני אדם שתקעו כולם כאחד זה תקיעה וזה תרועה וזה תקיעה, לא יצא, לפי שאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה כיון שכולם תקעו בבת אחת⁴⁵⁵. ואם כל אחד ואחד משלשתן תקעו תקיעה תרועה תקיעה, אע"פ שכל הקולות יוצאין בבת אחת, וב' קולות היוצאין בבת אחת אין שומעין אפילו אחת מהן כמ"ש בסימן קמ"א⁴⁵⁶. מכל מקום בשופר כיון דחביב הוא על השומע, לפי שאינו אלא פעם בשנה, הוא נותן דעתו ושומע אפילו כמה קולות. ולפיכך אפילו מקצתם תקעו בחצוצרות ומקצתן תקעו בשופר יצאו, דמחמת חביבתו נתן דעתו על השופר לשמוע קולו⁴⁵⁷:

התחיל להריע באמצע שברים

טו תוקע העומד בסדר תשר"ת, ולאחר שתקע שני שברים, קודם שסיים שבר השלישי, טעה והתחיל להריע, בין שגמר את התרועה שהתחיל בה בטעות בין שלא גמרה עדיין אלא נזכר באמצע, יחזור ויתקע ג' שברים, ויריע, ויגמור משם ואילך על הסדר⁴⁵⁸.

אבל אינו צריך לחזור ולתקוע את התקיעה הראשונה של בבא זו שכבר תקע קודם שטעה. ואע"פ שהפסיק בשני שברים ותרועה, שתקע בטעות בין תקיעה ראשונה של בבא זו לשברים ותרועה של בבא זו, אין בכך כלום, דכיון שהשברים תרועה שתקע בטעות הן מעין שברים תרועה שיש לו לתקוע בבבא זו, אין זה הפסק. הא למה זה דומה לתוקע שמתחיל להריע ואין הקול עולה יפה ופוסק וחוזר ומתחיל להריע, שאין הקול הקצר שישמעו בשופר חשוב הפסק בין תרועה לפשוטה שלפניה, כיון שהוא מעין תרועה שצריך לתקוע⁴⁵⁹:

טז במה דברים אמורים בסדר תשר"ת. אבל אם עומד בסדר תש"ת, בין שהתחיל להריע לאחר שגמר השברים, בין שהתחיל להריע קודם שגמר השברים, אפילו לא עשה אלא שבר אחד, בין שהתחיל להריע קודם שתקע אפילו שבר אחד, צריך לחזור ולתקוע גם תקיעה הראשונה של בבא זו, דכיון דתרועה זו אינה מעין השברים שצריך לו לתקוע בבבא זו, לפיכך היא חשובה הפסק בין השברים לפשוטה שלפניה⁴⁶⁰.

ואפילו בסדר תשר"ת לא אמרו שאין צריך לחזור ולתקוע תקיעה ראשונה, אלא כשלא הפסיק בנשימה בין סיום השני שברים להתחלת התרועה שהריע בטעות, אבל אם הפסיק ביניהם בנשימה, צריך לחזור ולתקוע גם תקיעה הראשונה של בבא זו⁴⁶¹, דכיון שהפסיק בנשימה בין השברים להתרועה, אין שניהם נחשבים כתקיעה הא'⁴⁶², ואין התרועה מצטרפת כלל עם השברים, והרי זה דומה למי שהריע תרועה לבדו בלא שברים קודם שתקע השלשה שברים בסדר תשר"ת, דצריך לחזור ולתקוע תקיעה ראשונה של בבא זו, לפי שהפסיק בתרועה זו בין השברים לפשוטה שלפניהם, שהרי תרועה זו אינה מעין השברים שצריכים לו לתקוע בבבא זו, ואע"פ שהוא מעין התרועה שצריך לו לתקוע בבבא זו, אין זו מועיל כלום, כיון שלא תקע עדיין השברים של בבא זו⁴⁶³:

יז וכן אם לאחר שתקע שלשה שברים⁴⁶⁴, בין בסדר תשר"ת⁴⁶⁵ בין בסדר תש"ת, הפסיק בנשימה⁴⁶⁶, וחזר ותקע שברים אחרים, ואפילו לא חזר ותקע אלא שבר אחד⁴⁶⁷, וכן אם לאחר שגמר את התרועה⁴⁶⁸, דהיינו שלשה טרומיטין⁴⁶⁹ לפי סברא הראשונה שביארנו⁴⁷⁰, הפסיק בנשימה⁴⁷¹ וחזר והריע, אפילו לא גמר את התרועה, צריך לחזור ולתקוע גם תקיעה ראשונה של בבא זו וגומר משם ואילך על הסדר, (ד)כיון שהפסיק בשברים יתירים או בתרועה יתירה בין השברים או בין התרועה לפשוטה שלאחריהן, ואם יחזור ויתקע השברים או התרועה ויגמור משם ואילך על הסדר, יהיו השברים היתירים או התרועה היתירה שתקע כבר, הפסק בין השברים או התרועה הכשרים של בבא זו לפשוטה שלפניהן, לפי שאינן מעין שברים או תרועה שצריך לו לתקוע בבבא זו, שהרי אין צריך לו כלום כיון שכבר תקע אותם⁴⁷²:

יח כל מקום שנתבאר שצריך לחזור ולתקוע גם תקיעה ראשונה של הבבא, אם לא נזכר מהטעות עד לאחר שתקע תקיעה אחרונה של הבבא, אותה תקיעה אחרונה עולה לו במקום תקיעה ראשונה, וגומר משם ואילך על הסדר⁴⁷³.

ואם לא נזכר עד שעומד בבבא אחרת, או אפילו בסדר אחר, כגון שטעה מסדר תשר"ת ולא נזכר עד שעומד בסדר תש"ת או תר"ת, גומר כל הסדר שנזכר בו, ואחר כך תוקע בבא אחת תשר"ת. ואע"פ שהפסיק באמצע הסדר של תשר"ת בתקיעות של תש"ת, אין בכך כלום, שלא הקפידה תורה אלא שלא להפסיק בין תרועה לפשוטה שלפניה ושלאחריה, אבל אם מפסיק בין בבא לבבא, אפילו בקול שופר שאינו ראוי לאותו סדר, אין בכך כלום⁴⁷⁴:

יט כל מקום שנתבאר שאם טעה צריך לחזור ולתקוע תקיעה ראשונה של בבא זו שטעה בה, אין חילוק בין תקיעות מעומד לתקיעות מיושב, בכל אחת מהן צריך לחזור, ועל דרך שנתבאר. ואפילו במקום שתוקעין כל השלשים קולות בתקיעות מעומד⁴⁷⁵, אין אומרים שאם טעה התוקע בתקיעות מיושב נסמוך על תקיעות מעומד ולא יהא צריך לחזור, דכיון שבירך על תקיעות אלו, צריך לעשותן כהוגן שלא תהא ברכתו לבטלה⁴⁷⁶.

אבל אם טעה בתקיעות שאחר התפלה אין בכך כלום⁴⁷⁷, לפי שאינן רק מנהג בעלמא⁴⁷⁸:

כ אם תקע בצד הרחב של שופר, לא יצא⁴⁷⁹, ורמז לדבר, מן המצר קראתי וגו'⁴⁸⁰:

כא ואחר שתקע, יתחיל הש"ץ אשרי העם יודעי תרועה וגו', ויש נוהגין לומר עד תרום קרננו, ואחר כך יתחיל אשרי יושבי וכו', ואחר כך מחזירין הספר תורה למקומו⁴⁸¹:

הערות

378. עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה: (א) מספר התקיעות והתרועות (ס"א-ג). (ב) שיעור התקיעות והתרועות (ס"ד-ז). (ג) הפסק נשימה (ס"ח-יא). ד) הפסק באמצע תקיעות (סי"ב-יד). ה) התחיל להריע באמצע שברים (סט"ו-כא).
379. רמב"ם פ"ג ה"א (כמה תקיעות חייב אדם לשמוע בראש השנה, תשע תקיעות ... תקיעה ותרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה). שו"ע ס"א (כמה תקיעות חייב אדם לשמוע בראש השנה, תשע ... תר"ת, תר"ת, תר"ת). סיכום הלכה זו של מספר התקיעות שאנו תוקעים בראש השנה: (א) נוהגים לתקוע בראש השנה מאה ושלשים תקיעות: 30 במיושב. 30 במוסף שבלחש. 30 בחזרת הש"ץ. 10 בקדיש שאחר מוסף. 30 אחרי התפלה. (ב) בסעיף שלפנינו מתבאר טעם 9 התקיעות מן התורה: תר"ת תר"ת תר"ת. (ג) בסעיף הבא יתבאר הטעם שהצריכו ג' פעמים תשר"ת תש"ת תר"ת, שביחד הם 30 תקיעות. (ד) לקמן סי' תקצב ס"א וס"ז יתבאר הטעם שהצריכו לתקוע את כל הנ"ל ג' פעמים: (א) במיושב. (ב) במוסף שבלחש. (ג) בחזרת הש"ץ, שביחד הם 90 תקיעות. (ה) לקמן סי' תקצו ס"א יתבאר הטעם שהצריכו לתקוע 10 תקיעות אחר מוסף ( תשר"ת תש"ת תר"ת) , שביחד הם מאה קולות. (ו) עוד יתבאר שם הטעם שתוקעים אחר התפלה 30 קולות, שהכל ביחד הם מאה ושלושים קולות.
380. גמרא [ברייתא] לד, א (ומנין לשלש של שלש שלש (מנין דהנך פשוטה לפניה ולאחריה ותרועה באמצע עבדינן תלתא זימני, רש"י ). תלמוד לומר והעברת שופר תרועה (בהר כה, ט), שבתון זכרון תרועה (אמור כג, כד), יום תרועה יהיה לכם (פנחס כט, א) (תרועה תלתא זימני, לכל אחת פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, רש"י). ומנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה (לפי ששלש תרועות הללו לא נאמרו במקום אחד, שהשתים נאמרו בראש השנה והאחת ביובל, מנין ליתן האמורות בראש השנה ביובל וליתן האמורה ביובל בראש השנה, שיהו כאן וכאן שלש, רש"י). תלמוד לומר שביעי שביעי לגזירה שוה (נאמר בראש השנה בחדש השביעי, ונאמר ביובל והעברת שופר תרועה בחדש השביעי, רש"י), הא כיצד, שלש שהן תשע).
381. ברייתא לג, סוע"ב (ומנין שפשוטה לפניה, תלמוד לומר (בהר כה, ט) והעברת שופר תרועה (והעברת פשוטה משמע, העברת קול אחד, רש"י). ומנין שפשוטה לאחריה, תלמוד לומר (שם) תעבירו שופר (ביום הכיפורים, תעבירו, הרי העברה תחילה וסוף, ותרועה כתיבא בינתים. ואין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין, תלמוד לומר בחדש השביעי, שאין תלמוד לומר בחדש השביעי (דהא כתב לן בכמה מקומות דיום הכפורים בחדש השביעי הוא, והכא יום הכיפורים כתיב, רש"י), ומה תלמוד לומר בחדש השביעי, שיהו כל תרועות החדש השביעי זה כזה). רמב"ם פ"ג ה"א (לפי שנאמר תרועה ביובל ובראש השנה שלש פעמים וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חדש השביעי אחד הן, בין בראש השנה בין ביום הכפורים של יובל תשע תקיעות). טור ושו"ע ס"א. ומה שכתבו כאן "מפי השמועה למדו", הוא כדאמרינן בגמרא שם (ומה תלמוד לומר בחדש השביעי, שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה כזה ... ומנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה, תלמוד לומר שביעי שביעי לגזירה שוה ... האי תנא מעיקרא מייתי לה בהיקישא והשתא מייתי לה בגזירה שוה. הכי קאמר, אי לאו גזירה שוה הוה מייתינא לה בהיקישא). ולכן סתמו וכתבו כאן "מפי השמועה", היינו או מגזירה שוה או מהיקש.
382. גמרא לג, ב (דכתיב יום תרועה יהיה לכם (פנחס כט, א), ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון, וכתיב באימיה דסיסרא (שופטים ה, כח) בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא, מר סבר גנוחי גנח (כאדם הגונח מלבו, כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן) ומר סבר ילולי יליל (כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה).
383. גמרא לד, סע"א (אתקין רבי אבהו בקסרי, תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה. מה נפשך אי ילולי יליל, לעביד תקיעה תרועה ותקיעה, ואי גנוחי גנח לעביד תקיעה שלשה שברים ותקיעה. מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל. מתקיף לה רב עוירא, ודלמא ילולי הוה וקא מפסיק שלשה שברים בין תרועה לתקיעה. דהדר עביד תקיעה תרועה ותקיעה. מתקיף לה רבינא, ודלמא גנוחי הוה וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה. דהדר עביד תש"ת. אלא רבי אבהו מאי אתקין, אי גנוחי גנח הא עבדיה אי ילולי יליל הא עבדיה. מספקא ליה דלמא גנח ויליל. אי הכי ליעבד נמי איפכא תקיעה תרועה שלשה שברים ותקיעה דלמא יליל וגנח. סתמא דמילתא, כי מתרע באיניש מילתא ברישא גנח והדר יליל). רמב"ם פ"ג ה"ב-ג (תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלות, ואין אנו יודעין היאך היא. אם היא היללה שמייללין הנשים ביניהן בעת שמייבבין, או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל. לכך אנו עושין הכל, היללה היא שאנו קוראין תרועה, והאנחה זו אחר זו היא שאנו קוראין אותה שלשה שברים. נמצא סדר התקיעות כך הוא, מברך ותוקע תקיעה ואחריה שלשה שברים ואחריה תרועה ואחריה תקיעה. וחוזר כסדר זה שלש פעמים, ותוקע תקיעה ואחריה שלשה שברים ואחריה תקיעה. וחוזר כסדר זה שלש פעמים, ותוקע תקיעה ואחריה תרועה ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר הזה שלש פעמים. נמצא מנין התקיעות שלשים כדי להסתלק מן הספק). טור ושו"ע ס"ב (תרועה זו האמורה בתורה, נסתפק לנו אם היא היללה שאנו קורים תרועה, או אם היא מה שאנו קורים שברים, או אם הם שניהם יחד. לפיכך, כדי לצאת ידי ספק, צריך לתקוע תשר"ת ג' פעמים, ותש"ת ג' פעמים, ותר"ת ג' פעמים). מ"א ס"ק א (ולא די בתשר"ת ג' פעמים, דדלמא הוי שברים לחודא, או תרועה לחודא, והוי השני הפסק). * דעה נוספת הובאה לקמן סי' תקצב ס"ד (ויש נוהגין לתקוע למלכיות תשר"ת פעם אחת ולזכרונות תש"ת ולשופרות תר"ת, לפי שמן התורה, בין שברים בין תרועה שלנו הכל נקרא תרועה, ואיך שיעשה אדם, בין שברים לבד בין תרועה שלנו לבד, הוא יוצא ידי חובתו, ובדורות הראשונים היו מקצת מקומות נוהגין לעשות שברים ומקצת נוהגין לעשות תרועה שלנו, ואלו ואלו יוצאין ידי חובתן מן התורה, אלא לפי שהיה הדבר נראה כמחלוקת בעיני ההמון, לכן ראו חכמים לתקן שיהיו כל ישראל עושין מעשה אחד ולא יראה ביניהם דבר שנראה כמחלוקת בעיני ההמון).
384. ב"י ד"ה ומ"ש רבנו דמספקא לן (בתנאי שפיר מיקרי מכוין, דאף על גב דמשום ספיקא מתנה, מכל מקום מכוין הוא לצאת ידי חובת תקיעה). רמ"א ס"ו (ואם תקע תקיעה אחת בין ב' סדרים והתנה שאיזה מן הסדרים הוא הנכון תעלה לו אותה תקיעה, יצא).
385. כדלעיל סי' תקפט ס"ה (והערה 20 ).
386. רא"מ בביאורו לסמ"ג הל' שופר (יא, ד). הובא בב"י שם (ואם תאמר למה לי כל הני, והלא די בתשר"ת שלש פעמים, ואחר כך שברים תקיעה תש"ת, תרועה תקיעה תר"ת, דאי הוי גנח וייליל הרי יצא בסימן של תשר"ת, ואי גנח לחוד תעלה לו תקיעה אחרונה של תשר"ת לפשוטה שלפני תש"ת, וכן אתה אומר בשל תר"ת ... ה"ר אליה מזרחי ז"ל תירץ, דסבירא לן כרבי זירא (לג, ב) דאמר מצות צריכות כוונה, ותו לא מצי לאחשובי תקיעה אחרונה דתשר"ת לשם תקיעה ראשונה דתש"ת, ולא תקיעה אחרונה דתש"ת לשם תקיעה ראשונה דתר"ת). ואפילו אם התקיעה היתה ארוכה כשתים, והתכוין שתעלה לו תקיעה זו לשניהם, לא עלתה לו תקיעה זו לשניהם, כדלקמן ס"י-יא.
387. ראה הערות וביאורים תתג ע' 66. תתה ע' 65.
388. משנה לג, ב (שיעור תקיעה כשלש תרועות, שיעור תרועה כשלש יבבות).
389. רש"י שם (שלש יבבות, שלש קולות בעלמא כל שהוא). דעה הא' בטור ושו"ע ס"ג (יש אומרים ששיעור תקיעה כתרועה, ושיעור תרועה כשלשה יבבות, דהיינו ג' כחות בעלמא כל שהוא, והם נקראין טרומיטין). והיינו שכשתוקעים תר"ת, שיעור תרועה הוא ג' טרומיטין, ושיעור תקיעה הוא כשיעור ג' טרומיטין. נמצא לפי שיטה זו עיקר שיעור כל אחד מה"שברים", לערך ב' טרומיטין, שהוא יותר מטרומיטין אחד (שהיא יבבא, תרועה אחת), ופחות מג' טרומיטין (שהיא תקיעה אחת), כמבואר בריטב"א שם (וכיון שכן, נמצא שהשבר אינו אלא כדי ב' יבבות ויותר מעט, אבל לא ג' יבבות שלימות, שהרי התקיעה של תר"ת שיעורה ג' יבבות). שו"ע שם (ולפי זה צריך ליזהר שלא יאריך בשבר כשלשה טרומיטין ... שאם כן יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה). וכדלקמן בסעיף הבא (שברים בינונים ... שברים בינונים ... שברים בינונים, לא יאריך בשבר אחד כדי שיעור ג' טרומיטין, לפי שזהו שיעור תקיעה של סדר תר"ת ... שלא יקצר יותר מדאי ... דהיינו טרומיטין). כן הוא עיקר שיעורו לפי דעה זו; אבל למעשה, יתבאר לקמן ס"ה. ודעה הב' תתבאר לקמן ס"ו.
390. תוס' שם ד"ה שיעור (ונראה שחייב אדם להאריך בתקיעה של קשר"ק יותר משל קש"ק ובשל קש"ק יותר משל קר"ק דהא שיעור תקיעה כתרועה, וקשר"ק אנו עושים משום ספיקא דגנוח ויליל, נמצא שצריך להאריך בתקיעות של קשר"ק כשיעור שלשה שברים וג' יבבות, ובתקיעות של קש"ק כשיעור ג' שברים, דהא עבדינן קש"ק משום ספיקא דגנוחי גנח, ובתקיעות של קר"ק כשיעור תרועה שהוא ילולי יליל). רא"ש פ"ד סי' י (וצריך להאריך בתקיעה של קשר"ק יותר מבשל קש"ק ובשל קש"ק יותר מבשל קר"ק, דהא שיעור תקיעה כתרועה, וקשר"ק אנו עושין משום דגנח ויליל, נמצא שצריך להאריך בתקיעה של קשר"ק כשיעור שלשה שברים ושלשה יבבות, ובתקיעה של קש"ק כשיעור שלשה שברים, דקש"ק משום ספק גנח עבדינן, וקר"ק משום ילולי יליל). טור ושו"ע שם (וצריך להאריך בתקיעה של תשר"ת יותר מבשל תש"ת, ובשל תש"ת יותר מבשל תר"ת). ולפי הנ"ל בהערה הקודמת, ששיעור העיקרי של שבר הוא לערך ב' טרומיטין, אם כן יהי' שיעור התקיעה של תשר"ק לערך ט' טרומיטין (ג' שברים וג' תרועות), והתקיעה של תש"ת לערך ו' טרומיטין (ג' שברים), והתקיעה של תר"ת ג' טרומיטין (ג' תרועות).
391. תוס' שם (ומיהו אם מאריך בכל התקיעת כתקיעות קשר"ק אין לחוש, דיכול להאריך כמו שירצה ... ומטעם זה נמי אין לחוש אם עשה ארבעה וחמשה שברים, שהשברים במקום תרועה, והוי לה תרועה אריכתא, כמו שאנו מאריכין ביבבות), ורא"ש שם (מיהו אם הוא מאריך בכל התקיעות אין לחוש, דאין עליהם שיעור למעלה ויכול להאריך בה כמו שירצה ... וכן תרועה אף על גב דשיעורא כשלשה יבבות יכול להאריך בה כמו שירצה, ומטעם זה נמי אין לחוש אם נעשה ארבעה או חמשה שברים, שהשברים תרועה הן יכול להאריך בהן כמו שירצה). טור ושו"ע שם (ומיהו אם מאריך הרבה בכל תקיעה אין לחוש, שאין לה שיעור למעלה. וכן בתרועה יכול להאריך בה כמו שירצה. וכן אם מוסיף על ג' שברים ועושה ד' או ה', אין לחוש).
392. טור ושו"ע ס"ד (ג' שברים צריך לעשותם בנשימה אחת). ר"ן י, ב (ואם הוסיף שבר אחד ועשאו בנשימה אחרת ... כיון שהפרידו לעצמו אינו מן השברים). הובא ב"י ד"ה ונראה (ואם הוסיף שבר אחד ועשהו בנשימה אחרת ... כיון שהפרידו לעצמו אינו מן השברים). וראה מסגרת השלחן סי' קכט ס"ק י.
393. שיירי כנסת הגדולה הגב"י אות ח, ו מ"א סק"ב (והמנהג שלא להוסיף על ג' שברים (מהרי"ל)), בשם מהרי"ל הל' שופר ע' רצא (והי' מהר"י סג"ל מתמיה, אמאי לא רגילין לעשות נמי שברים יותר מג' שברים, כאשר עושין בתרועה). ב"ח ד"ה ואם עשה (מבואר בדרשות מהרי"ל, שמנהגם היה שלא לעשות שברים יותר משלשה, עיין שם). ומנהג חב"ד לתקוע שלשה שברים וחצי – ראה אגרות קודש ח"כ ע' לט. המלך במסיבו ח"א ע' נה-נז.
394. מהרי"ל שם (אמר מהר"י סג"ל, מה שתוקעין ומאריכין בתרועה יותר מאשר פסקו רז"ל, אין בזה נפקותא, דלא נתנו חכמים שיעור רק שלא לפחות מיניה, וכן באו"ח), והוא בטור (בתרועה, אף על גב דשיעורה כג' יבבות, יכול להאריך בה כמו שירצה). וכן הוא מנהג חב"ד – ראה אוצר מנהגי חב"ד ר"ה ע' קכב-ג.
395. ב"ח שם (דלפי שנוהגין התוקעין בגמר התקיעה וגמר השברים וגמר התרועה להפסיק בקול ארוך קצת, והזהיר בעשיית הג' שברים שלא יחשיב הפסקת קול זה לשבר אחד, ויעשה מקודם ב' שברים, ועם הפסק זה יהא ג' ... אלא צריך לעשות ג' שברים לבד הפסק קול זה בגמר השברים. והכי נקטינן, ואם לא עשה אלא ב' שברים ועם הפסקה זו יחשוב לו שבר ג', לא יצא ידי תקיעה, נראה לי).
396. מ"א שם (וצריך ג' שברים מלבד הקול ארוך שעושין בסוף השברים, שגם בתרועה עושין קול ארוך כזה, ואם לא עשה כן, לא יצא (ב"ח מנהגים). ולא נהגו כן).
397. רמ"א ס"ג (ויש אומרים דאין לחוש אם האריך בשברים קצת, ובלבד שלא יאריך יותר מדאי, וכן נוהגין), כביאור מ"א סק"ב (יותר מדאי, דהיינו כשיעור ג' שברים ותרועה, דהא תשר"ת עבדינן מספיקא דשמא תרועה דקרא הוא שניהם יחד, ואם כן גם התקיעה צריכה להיות כשניהם יחד, ואם כן אף שהאריך קצת בשברים לית לן בה, ובתש"ת לא יאריך בשברים א' כשיעור ג' שברים מהאי טעמא). הגהות אשרי פ"ד סי' י (ולי נראה שאין צריך ליזהר שלא יאריך בשברים כשיעור שלשה קולות כל שהוא, דהא דעבדינן שברים היינו משום גנוחי גנח, אם כן תקיעה לא הוי אלא כשיעור שלשה גניחות, והם גדולות יותר. ובשביל קשר"ק לא הוי אלא כשיעור ג' גניחות ושלשה יללות, אם כן לא צריך רק שלא ימשוך כשיעור שלשה גניחות ושלשה יללות). מרדכי רמז תש (שאין צריך ליזהר שלא יאריך בשברים שיעור שלשה כחות של כל שהוא, דהא דעבדינן שברים היינו משום גנוחי גנח, אם כן תקיעה לא הוי רק שיעור ג' גניחות, והם גדולים יותר, ובשביל זה תקיעה דתקיעת שברים תרועה תקיעה לא הוי אלא כשיעור ג' גניחות וג' יללות).
398. היינו לדעת רש"י המבוארת כאן; אבל לפי דעת התוס' יכול להאריך בשבר של תשר"ת עד פחות קצת מי"ח טרומיטין, כדלקמן ס"ו (ויכול להאריך בכל שבר עד פחות מעט מן י"ח טרומיטין, לפי שעד י"ח טרומיטין אין שם תקיעה).
399. תוס' לג, ב ד"ה שיעור (פירש בקונטרס, שלשה קולות בעלמא כל שהוא ... וצריך ליזהר בשברים שלא יהא מאריך על כל אחד בפני עצמו כג' יבבות של שלשה קולות כל שהוא, דאם כן נעשה תקיעה ולא שברים, דהא שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כג' יבבות). רא"ש פ"ד סי' י (פירש רש"י, שלשה קולות בעלמא כל דהו. לפי זה צריך ליזהר בשברים שלא יאריך על כל אחד בפני עצמו כשלש יבבות של שלש כחות כל שהוא, דאם כן יצאו מכלל שברים ונעשו תקיעה). טור ושו"ע ס"ג (ולפי זה צריך ליזהר שלא יאריך בשבר כשלשה טרומיטין).
400. ב"י ד"ה והמרדכי (והעולם לא נהגו כן, אלא מקצרים השבר כל מה שאפשר, משום דלדעת רש"י, במעט שיאריכו יצא מכלל שבר והוי תקיעה, שהרי לדידיה שיעור תקיעה הוי כג' כחות של כל שהוא).
401. מרדכי שם (ואם יקצר בשברים הרבה נראה לי דלא יצא). הגהות אשרי שם.
402. ריב"א וריב"ם בתוס' לג, ב ד"ה שיעור (ריב"א והר"י בן הר"ר מאיר מפרשים דיבבא היא שלש כחות של כל שהוא, נמצאת תרועה תשע כחות, ושיעור תקיעה כך היא), וברא"ש פ"ד סי' י (וה"ר מאיר וריב"א ז"ל היו אומרים דיבבא היא שלשה כחות של כל דהו, ונמצאת שיעור תרועה כתשעה כחות, וכן תקיעה). רמב"ם פ"ג ה"ד (שיעור שלשה שברים כתרועה), כפירוש המ"מ שם (כתב ששיעור השברים הם כתרועה, וכן הוא ששיעור היבבות והשבר אחד, שהשברים הם שלש והיבבות תשע, וכן כתבו ז"ל. ולא נתבאר זה בדברי רבינו יפה), וב"י (ומ"ש רבינו וכן כתב הרמב"ם, אינו מבואר בדבריו, שהוא לא כתב (פ"ג ה"ד) אלא שיעור שלשה שברים כתרועה, אבל הרב המגיד נראה שפירשם כן ... ששיעור היבבות והשברים אחד, שהשברים הם שלשה והיבבות תשע, וכן כתבו ז"ל, ולא נתבאר זה בדברי רבינו יפה). דעה הב' בשו"ע ס"ג (ויש אומרים ששיעור יבבא ג' טרומיטין, ושיעור תרועה כשלשה יבבות, שהם ט' טרומיטין, ושיעור תקיעה גם כן תשעה טרומיטין, כתרועה). שתי הדעות נרמזות בירושלמי פ"ד ה"י (איזו היא הרעה, רבי חנניא ורבי מנא חד אמר אהן טרימוטה וחורנה אמר תלת דקיקן). והיינו שדעה אחת היא שכל תרועה (הרעה) היא טרימוטה אחת, ושיעור התרועה היא ג' טרימוטין, והדעה השנית היא שכל תרועה (הרעה) היא תלת דקיקן, ושיעור התרועה היא ט' טרומוטין.
403. ריב"א וריב"ם שם (וצריך למשוך לתקיעה של קשר"ק לפירושם כשיעור ג' שברים ותשע כחות). שו"ע שם (וצריך להאריך בתקיעה של תשר"ת כשיעור י"ב טרומיטין). ב"ח סוד"ה ומ"ש וכן הוא דעת (פסק בשלחן ערוך ... שצריך להאריך כשיעור י"ב כחות ... וטעות נזדקר לפניו ... גם הרב המגיד כתב שיש מי שסובר כן והיינו דעת ריב"א ... לפחות בעינן י"ח כחות ... ופשוט הוא). ט"ז ס"ק ד (דברי השו"ע הם שלא בדקדוק, וצריך להיות בשו"ע י"ח טרומיטי"ן). מ"א ס"ק ג (ט"ס הוא, וצריך להיות י"ח טרומי"טין, וכן כתב המ"מ). והוא במ"מ שם (ויש מי שהחמיר בתקיעה של תשר"ת שצריך להאריך בה כשיעור שלשה שברים ותרועה, שהם שמונה עשר טרימוטות).
404. תוס' שם, לדעת ריב"א וריב"ם שם (ולפירושם אין לחוש אם מאריך קצת בשברים). הגהות אשרי שם (דהא דעבדינן שברים היינו משום גנוחי גנח, אם כן תקיעה לא הוי אלא כשיעור שלשה גניחות והם גדולות יותר, ובשביל קשר"ק לא הוי אלא כשיעור ג' גניחות ושלשה יללות, אם כן לא צריך רק שלא ימשוך כשיעור שלשה גניחות ושלשה יללות). מרדכי שם, כנסמן לעיל (הערה 20 ); אלא שלעיל שם הובאו דבריהם לפי שיטת רש"י (כשיעור ג' גניחות וג' יללות), וכאן הובאו דבריהם לפי שיטת הריב"א וריב"ם (עד פחות מעט מן י"ח טרומיטין). שו"ע שם (ולפי זה אין לחוש אם האריך קצת בשברים).
405. תוס' שם (וצריך ליזהר בשברים שלא יהא מאריך על כל אחד בפני עצמו כג' יבבות של שלשה קולות כל שהוא, דאם כן נעשה תקיעה ולא שברים, דהא שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כג' יבבות). רא"ש שם, כנסמן לעיל (הערה 22 ); אלא שתוס' כתבו כן לפי דעת רש"י (ג' טרומיטין), וכן הוא לדעת הריב"א וריב"ם (ט' טרומיטין).
406. ט"ז שם (ובקשר"ק הי' לנו להקל יותר להאריך בשבר אחד עד י"ח קולות, כיון דתרועה שם היא בסך זה, ממילא לא הוה שיעור תקיעה עד י"ח שהוא גניחות ויללות).
407. כן הגיה בקונטרס השלחן.
408. ב"ח ד"ה והמנהג (נראה לי דצריך להזהר שלא להאריך בשבר כשיעור תשע כחות ... בסדר תש"ת, דיצא מכלל שבר, שהרי שיעור תקיעה מאותו סדר הוא כשיעור שברים, שהוא תשע כחות לבד). ט"ז ס"ק ג (פירוש, לפי זה עד ט' טרומיטי"ן, דהיינו קולות בעלמא. אבל יותר מט' הוה שיעור תקיעה), ומיירי בשבר של תש"ת.
409. כדלעיל ס"ו, לדעת התוס' ( צריך להאריך בכל שבר לא פחות מג' טרומיטין, כדי שבג' שברים ביחד לא יהא פחות מט' טרומיטין כשיעור תרועה). ואף שבדעת רש"י נתבאר לעיל ס"ה ( ולכתחלה טוב ליזהר שאפילו בסדר תשר"ת לא יאריך בשבר אחד כדי שיעור [ג'] טרומיטין, לפי שזהו שיעור תקיעה של סדר תר"ת ואם יאריך כשיעור הזה יהא ע ליו שם תקיעת תר"ת לא שם שבר ). היינו דוקא לכתחלה (לדעת רש"י), אבל יש להכשיר אף בהאריך יותר מג' טרומיטין, כדלעיל שם (וצריך ליזהר בשברים של סדר תשר"ת, שלא יאריך בשבר אחד מהג' שברים כדי שיעור ג' שברים בינונים וג' יללות, דהיינו טרומיטין, שזהו שיעור תקיעה של סדר תשר"ת). וכיון שאנו רוצים להחמיר שיהיו התקיעות כשירות לב' הדעות, לכן "בכל שבר יאריך מעט כדי ג' טרומיטין", שהוא כשר לכתחלה לדעת התוס', וכשר עכ"פ בדיעבד לדעת רש"י. זאת היא דעת רבינו. אמנם בחידושי צמח צדק עו, א (נראה דאף לריב"א וריב"ם דתרועה היא ט' טרומיטין, אין מוכרח דג' שברים ארוכים כט' טרומיטין ... לכן אין צריך להאריך בשברים רק שיהיה ארוך יותר מטרומיט אחד, אבל אין צריך להאריכו כג' טרומיטין ).
410. סעיף ו (ויש אומרים ששיעור יבבא היא ג' טרומיטין, ושיעור תרועה כג' יבבות, שהם ט' טרומיטין).
411. ב"ח ד"ה והמנהג (בתקיעת תר"ת יש לסמוך בדיעבד אפירוש רש"י דתרועה ג' יבבות כל שהוא, דהיינו ג' כחות לבד. ומטעם זה נמי בכל תרועה יש לסמוך בדיעבד אם לא עשה רק ג' כחות כל שהוא). הובא ב מ"א שם. ולכאורה הטעם בזה, כי העיקר כדעת רש"י, שלכן סומכים עליו בדיעבד. אבל במקום שהוא כשר רק לדעת התוס', ולא לדעת רש"י, יתבאר לקמן סי"ז (אם לאחר שגמר את התרועה, דהיינו שלשה טרומיטין לפי סברא הראשונה שביארנו, הפסיק בנשימה וחזר והריע, אפילו לא גמר את התרועה, צריך לחזור ולתקוע גם תקיעה ראשונה של בבא זו).
412. תוס' ורא"ש שם (ומי שלא משך התקיעות כשיעור הזה, ומשך קצת בשברים, לא קיים מצוה לא כמר ולא כמר). ( טור ו)שו"ע סוף ס"ג (ומי שלא האריך בתקיעה כשיעור הזה, והאריך בשברים, לא קיים מצוה לא כמר ולא כמר).
413. ולפי דעת הצמח צדק שהובאה לעיל (הערה 32 ), אפשר שגם בזה יצא בדיעבד.
414. ס"טו-יז.
415. ב"ח שם (הוי תרי קולי דסתרי אהדדי). הובא במ"א ס"ק ב. וכן הוא לעיל סי' תצג ס"ז (אינו יכול לתפוס קולי המנהגים ... כיון שב' קולות אלו סותרות זו את זו). וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל נו*.
416. רמב"ן לד, א (ושוב מצאתי בתשובת ר"ת ז"ל, שלשה שברים בנשימה אחת עבדינן להו, דבמקום תרועה קיימי), ובדרשה לראש השנה, נדפסה בכתבי רמב"ן ח"א ע' רמ. רא"ש פ"ד סי' י (ושברים ותרועה יש לעשות בנשימה אחת), ומכל שכן ששברים לבדן ותרועה לבדה צריכים להיות בנשימה אחת. ר"ת בתשובה, כמובא ברמב"ן שם, ובטור (כתב ר"ת, דג' שברים צריך לעשותן בנשימה אחת, שהוא במקום תרועה). שו"ע ס"ד (ג' שברים, צריך לעשותם בנשימה אחת).
417. אבודרהם, סדר תפלת ר"ה (וכמו שאין להפסיק בתוך התרועה עצמה, כך אין להפסיק בתוך השברים עצמן. ואם הפסיק, צריך לחזור ולעשות כל הג' שברים בלא הפסק). כל בו סי' סד (ואין להפסיק בתרועה עצמה. ואם הפסיק נפסקה וליכא לשעורה, ואינה עולה). שיירי כנסת הגדולה הגב"י אות ז (דמה שכתב בס"ד ג' שברים צריך לעשותם בנשימה אחת, לעיכובא קאמר). אליה זוטא סק"ז (דעת שיירי כנסת הגדולה נוטה, דאף בדיעבד אינו יוצא כשלא עשאן בנשימה אחת, וכן מצאתי להדיא באבודרהם ובכל בו).
418. רמב"ן שם, לענין שברים ותרועה (דהא תרועה היא, ואי אפשר להיות בה הפסק בשום פנים). רא"ש שם (בעינן שתהא התרועה כאחת בלא הפסק). לבוש ס"ד (דתרועה כתיב, משמע בבת אחת).
419. כדלעיל ס"ב.
420. ר"ת בתשובתו שהובאה ברמב"ן שם ובטור (אבל ג' שברים ותרועה דתשר"ת, לא מסתברא, דגנוחי ויילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי). מ"מ פ"ג ה"ב (וממ"ש ונמצא מנין התקיעות שלשים, נראה שהוא סובר שבסימן תשר"ת יכול הוא להפסיק בין השברים לתרועה, רוצה לומר שאין חייב לעשותן בנשימה אחת אלא יכול להפסיק ביניהם ... וכן דעת הרבה מן המפרשים ז"ל). והיינו שבחשבון שלשים תקיעות מונים את תשר"ת לארבע קולות, וכיון ששברים ותרועה נחשבים לשני קולות, אם כן מובן שאין צריך לעשותם בנשימה אחת. דעה הא' בשו"ע שם (ג' שברים ותרועה דתשר"ת, יש אומרים שאינו צריך לעשותם בנשימה אחת).
421. רש"י סוכה נג, סוע"ב ד"ה ולא כלום (לא היה מפסיק בינתים אלא כדי נשימה). מרדכי רמז תשכ (ורש"י פירש התם בסוכה ולא כלום, שלא יפסיק אלא כדי נשימה, ורוצה לומר דבכדי נשימה מיהא מפסיקין), והגהות אשרי פ"ד סי' י. שו"ע שם (והוא שלא ישהה בהפסקה יותר מכדי נשימה).
422. הנזכר לעיל סי' תקפה ס"י (נוהגין שהמתפלל שחרית מקרא סדר התקיעות לפני התוקע מלה במלה כדי שלא יטעה בתקיעותיו).
423. ט"ז סוף סק"ו (וראוי שלא יקרא המקריא להתוקע תרועה בסדר תשר"ת, אלא ידלג קריאה זו ויעשה כן התוקע מעצמו, ובמקום שלא ירצה לשנות לדלג המקריא קריאת התרועה בסדר תשר"ת, מכל מקום התוקע לא ימתין על הקריאה וימהר עצמו בתכיפה כל מה דאפשר, כן נראה לענ"ד). אליה רבה סק"ח (ולמנהגינו דעושין בב' נשימות, מכל מקום יש ללמוד לת[ו]קע שלא יעשה שום שהייה בין שברים לת[רו]עה, ואם הקורא אינו מקריא תיכף, אל ימתין עליו).
424. רמב"ן שם (ואין דבריו נכונים, דהא תרועה היא, ואי אפשר להיות בה הפסק בשום פנים ... צריך לעשותן בנשימה אחת), ובדרשה לראש השנה שם (וכיון דסבר אחת היא, אם הפסיק כלל פסולה ... ולפיכך כתב ה"ר יצחק אבן גיאת [שערי שמחה ח"א ע' כו], ותוקע תשר"ת תש"ת תר"ת שלשה פעמים, נמצא כל בבא שלש של שלש שלש, שהן עשרים ושבעה, דתרועה דתשר"ת ושלשה שברים, אחת הם). רא"ש שם (ושברים ותרועה יש לעשות בנשימה אחת, משום דלמא גנוחי גנח וילולי יליל והכל תרועה אחת הן. ואף על פי שאין דרך האדם לגנוח ויליל בנשימה אחת, מכל מקום תרועה היא גנוחי ויליל, בעינן שתהא התרועה כאחת בלא הפסק). טור (אבל רי"ץ גיאת כתב שצריך לעשותן בנשימה אחת, ועל כן לא חשב בהן אלא כ"ז קולות, וכ"כ אדוני אבי ז"ל). דעה הב' בשו"ע שם (ויש אומרים שצריך לעשותם בנשימה אחת).
425. כדלעיל ס"ב.
426. כנסמן לעיל (הערה 41 ).
427. רא"ש שם סי' יא (לפי מה שכתבתי לעיל שצריך לעשותן בנשימה אחת, היה צריך לחזור ולתקוע שלשה שברים ויריע). שו"ת הריב"ש סי' לט (והדעת נותנת והסברא מכרעת, דכיון דתרועה אחת היא, צריך לעשותן בנשימה אחת, ואם לא עשה כן מחזירין אותו). ב"י ד"ה ונראה.
428. תרומת הדשן סי' קמב (נראה דבכל זמן שיתקע ש"ת בנשימה אחת, יזהר שלא יתקע כמו שרגילין תוקעים לתקוע ש"ת בכח אחד בלתי שום הפסק, דבכה"ג לא מיקרי בנשימה אח[ת], אלא יפסיק מעט, רק שלא יעשה נשימה בנתים, כך מפרש רש"י שלהי פ"ק דחולין). והוא ברש"י חולין כו, ב ד"ה בנשימה אחת (ומכל מקום מפסיק הוא בינתיים). ב"י רד"ה ונראה דלדעת.
429. דרכי משה ס"ק ג (המנהג הפשוט במדינות אלו לעשות הכל בב' נשימות, ולא שמעתי ממי שעשאן בנשימה אחת). רמ"א ס"ד (והמנהג הפשוט לעשות הכל בב' נשימות, ואין לשנות). ועל זה הוסיף כאן, שמה שאין לשנות מהמנהג היינו דוקא מפני המחלוקת, כשיש שם מנהג קבוע, אבל במקום שאין מנהג קבוע, יש לנהוג כמבואר בשו"ע. וראה משמרת שלום סי' מא ס"ז.
430. ב"י (שיעשה בישיבה שברים תרועה בנשימה אחת, ובסדרים בשתי נשימות ... וכך ראוי להנהיג). שו"ע ס"ד (וירא שמים יצא ידי כולם, ובתקיעות דמיושב יעשה בנשימה אחת, ובתקיעות דמעומד יעשה בב' נשימות).
431. ב"י שם (ונראה להנהיג לעשותם בנשימה אחת כדי לצאת ידי חובה לדברי הכל, דמאן דסבר דצריך להפסיק ביניהם, היינו לכתחלה, אבל בדיעבד ודאי יצא אם עשאן בנשימה אחת ... דכיון דלעשותן בנשימה אחת יצא ידי חובתו לדברי הכל כמו שהוכחתי, הילכך בישיבה שעשה שלש פעמים תשר"ת יעשה בענין זה, וכדי לחוש לדברי בעל תרומת הדשן, יעשה שבסדרים בשתי נשימות, ודרך זה טוב וישר לצאת ידי הכל). ב"ח שם (ומשמע לעניות דעתי, דדברי רבינו תם אינם אלא לכתחלה, אבל בדיעבד ודאי יוצא ידי חובתו אף אם עשה שברים תרועה בנשימה אחת). ט"ז סק"ו (ודאי דר"ת לא נתכוין לאיסור בנשימה אחת, אלא דאין צריך קאמר, כמ"ש ב"י ובדיעבד יצא).
432. תרומת הדשן סי' קמב (ונראה דהמדקדק בדבריהם יתבאר לו, דלמר לא נפיק בהא ולמר לא נפיק בהא, אם עשה אפילו בדיעבד).
433. ירושלמי פ"ד ה"י (תני אמר בנפיחה אחת יצא. והא תנינן סדר תקיעות שלשה של שלשה. שלא יפחות). רא"ש פ"ד ה"י (ואם עשה תקיעה תרועה ותקיעה בנשימה אחת, לא יצא, מפני שאין כאן לא סוף ולא ראש. ומיהו בירושלמי לא משמע הכי, דגרסינן התם תני עשאו בנפיחה אחת יצא. והתניא ג' של ג'. התם שלא יפחות. פירוש והתנן ג' של ג', ואם עשאן בנפיחה אחת אין כאן ג' של ג'. ומשני הא דאמר ג' של ג' היינו שלא יפחות מן השיעור, אבל לענין שיפסיק ביניהם לא נאמר). טור (ואם תקע תקיעה ותרועה ותקיעה בנשימה אחת, לכאורה לא יצא, שאין כאן לא ראש ולא סוף. ומיהו בירושלמי לא משמע כן, דגרסינן התם עשאן בנפיחה אחת יצא). דעה א' בשו"ע ס"ה (אם תקע תר"ת בנשימה אחת, יצא).
434. פרי מגדים א"א סק"ד (ונשימה אחת היינו שמכל מקום מפסיק מעט). וכדלעיל ריש הסעיף.
435. רבנו ירוחם נ"ו ח"ב מט, ב (ויש מפרשים שכתבו שצריך להפסיק ביניהן, כדי שיהא ניכר כל קול וקול בפני עצמו, ואם עשאן בנשימה אחת לא יצא, דהא אמרי רבנן תרועה לחוד ותקיעה לחוד, פירוש שצריך להפסיק ביניהם. וכן כתב הרא"ש). ב"י ד"ה ומ"ש הרא"ש (נראה מדבריו שסובר שמאחר שהירושלמי (פ"ד ה"י) כתב בהדיא דיצא, הכי נקטינן. וכן נראה שהוא דעת הר"ן. אבל רבינו ירוחם (נ"ו ח"ב מט, ב) כתב בשם הרא"ש ובשם קצת מפרשים שלא יצא. ובתוספתא (ר"ה פ"ב הי"ב) מצאתי, תקע והריע ותקע בנשימה אחת לא יצא). דעה הב' בשו"ע שם (ויש מי שאומר שלא יצא). אליה זוטא סק"ט (מלבוש נראה עיקר כיש אומרים דלא יצא).
436. רא"ש שם (מפני שאין כאן לא סוף ולא ראש). מ"א סק"ד (דאין כאן לא ראש ולא סוף).
437. אליה זוטא שם (בשו"ע לא כתב סברא זו בשם יש אומרים, משמע דעתו דעיקר דיצא), והיינו שממ"ש בשו"ע "ויש מי שאומר שלא יצא", ולא כתב סתם "ויש אומרים שלא יצא", משמע דעתו דעיקר דיצא.
438. משנה לג, ב (תקע בראשונה (פשוטה שלפני התרועה תקע כדרכה, רש"י), ומשך בשניה כשתים (תקיעה של אחר התרועה משך כשתים לצאת בה ידי שתים, שהיה צריך לעשות זו פשוטה שלאחריה דמלכיות ופשוטה שלפניה דזכרונות, רש"י), אין בידו אלא אחת (דפסוקי תקיעה אחת לשתים לא מפסקינן, רש"י)). טור ושו"ע ס"ו (אם האריך בתקיעה אחרונה של תשר"ת כשיעור ב' תקיעות, כדי שתעלה לשם תקיעה אחרונה של תשר"ת ובשביל הראשונה של תש"ת, לא עלתה לו אלא בשביל תקיעה אחת).
439. שלש תשר"ת – הם "סדר אחד", ותשר"ת אחת – היא "בבא אחת", וכדלקמן סי"ב "בין בבא לבבא ובין סדר לסדר". ובא להשמיענו, שהלכה זו היא לא רק בתקיעה שבין תשר"ת לתש"ת (שהיא בין סדר לסדר), כאמור בשו"ע ס"ו (כדי שתעלה לשם תקיעה אחרונה של תשר"ת ובשביל הראשונה של תש"ת), אלא אף בתקיעה שבין תשר"ת לתשר"ת, או בין תש"ת לתש"ת (שהיא בין בבא לבבא). והוא כדעת הב"ח והמ"א החולקים על הלבוש, ופוסלים גם בתקיעה שבין תשר"ת לתשר"ת: לבוש ס"ו (האריך בתקיעה אחת כדי שתעלה לו בשביל שתים, כגון בתקיעה אחרונה דתשר"ת האריך בה כדי שתעלה לו בשביל האחרונה של תשר"ת ובשביל הראשונה של תש"ת ... ונראה לי דכל שכן אם האריך בתקיעה אחת בתוך סדר אחר שתעלה לו בשביל שתים ... אפשר דאפילו למאן דאית ליה לעיל דלא עלתה לו אם לא התנה, הכא מודה דעלתה לו אפילו לא התנה, דהא מצוה אחת הוא). ב"ח ד"ה ומ"ש רבנו דין זה (לרבותא נקט הכי, דלא מיבעיא התם דאינו עולה לו כלל ... אבל הכא ... אפילו הכי אינו עולה לו כלל). מ"א סק"ה (קאי אמתניתין, ואז לא היו תוקעים אלא סדר אחד, דעדיין לא היתה תקנת ר' אבהו, ואפילו הכי קאמר דלא עלתה לו כלל), הרי שלדעת הפוסלים (לקמן סי"א) , כן הוא גם בתקיעה שבין תשר"ת לתשר"ת. וראה לעיל ס"ג, שבתקיעה שבין תשר"ת לתש"ת, או שבין תש"ת לתר"ת (שהיא בין סדר לסדר), מועיל תנאי. וכאן מיירי בתקיעה שבין תשר"ת לתשר"ת (שהיא בין בבא לבבא), שאין התנאי מועיל בו, שהרי צריך לשניהם.
440. רמב"ם פ"ג ה"ד (אינה אלא תקיעה אחת, וחוזר ותוקע ומריע ותוקע), ומ"מ שם (ופירוש רבינו בה ברור ונכון, וכן הסכימו הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל). רמב"ן כז, א ד"ה הא דתנן (לא עלתה לו אלא לאחת, וצריך לתקוע תקיעה אחרת להתחלת תר"ת השני, אבל לתקיעה אחרונה של סימן ראשון עלתה לו). רא"ש פ"ד סי' ח. ר"ן יא, ב (אין בידו אלא אחת, היינו תקיעה שלאחריה, ולומר דלסוף סימן עלתה לו, ולא להתחלת סימן שני). טור (בגמרא דידן מוכח שעולה לו בשביל אחת, ולא בשביל שתים). דעה הא' בשו"ע שם (אם האריך בתקיעה אחרונה של תשר"ת כשיעור ב' תקיעות, כדי שתעלה לשם תקיעה אחרונה של תשר"ת ובשביל הראשונה של תש"ת, לא עלתה לו אלא בשביל תקיעה אחת).
441. גמרא כז, א (סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה ... תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה ... פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן). ט"ז ס"ק ז (דלא מפסקינן תקיעה אחת לשנים).
442. ירושלמי פ"ד ה"י (רבי אבא בר זמינא בשם רבי זעירה, אפילו אחת אין בידו). רי"ץ גיאת ע' מ (עד שמצינו בירושלמי הכי, תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת, רבי אבא בר זימנא בשם רבי זעירא, אפילו אחת אין בידו ... אין בידו אלא אחת. פירוש אותה תקיעה ראשונה בלבד שתקע כתיקונה, אבל השניה שתקע כשתים אין בידו אפילו אחת מהן). הובא ברמב"ן שם (ובא רב יצחק אבן גיאת ז"ל ואמר, שמצא בירושלמי שאף לתקיעה אחרונה של תר"ת ראשון לא עלתה לו, ומאי אלא אחת, היא התקיעה ראשונה של סימן ראשון שתקע בה בפני עצמה). רא"ש שם וטור. דעה הב' בשו"ע שם (ויש אומרים שאפילו בשביל אחת לא עלתה לו).
443. סעיף י.
444. רא"ש שם (ונראה לי לפרש גמרא דידן כמו הירושלמי, והכי פירושה, וליסליק ליה בתרתי, תחלתה לסוף מלכיות וסופה לתחילת זכרונות, ומשני, פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן, וכיון דאי אפשר לחלק לשנים, גם בחדא נמי לא סלקא, כדמפרש טעמא בירושלמי, כיון שהיה בדעתו שהן שתי תקיעות, וזה אי אפשר, דפסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן, גם לחדא נמי לא סלקא, שמצטרפין יחד הראש וסוף, דהראש לפי כוונתו היא לשם מלכיות, וסיפא שהיא לשם זכרונות אינה מצטרפת עמה, הלכך אין לראשונה סוף ואין לשניה ראש).
445. לבוש ס"ו (ולמאן דאמר דתקיעה במתעסק הוי הפסק בין תרועה לתקיעה וצריך לחזור לראש, הכי נמי צריך לחזור לראש). מ"א סק"ה (ולמאן דאמר דתקיעה כמתעסק הוי הפסק (כמ"ש ס"ח) צריך לחזור לראש לתקוע תשר"ת ... (לבוש)). ואף שנתבאר לעיל (הערה 65 ), לפי דעה זו, דהא דתנן "אין בידו אלא אחת" היא התקיעה הראשונה של בבא זו. ראה מ"ש בנתיב חיים, ובדגול מרבבה, ובהגהות רעק"א.
446. סט"ז-יז. ואף שיתבאר לקמן סי"ב (שלא הקפידה תורה אלא שלא יפסיק ביניהם בקול שופר שאינו פשוט שנתכוין בו התוקע לשם מצוה ... אבל אם לא נתכוין בו התוקע לשם מצוה, אין כאן קול שופר שאינו פשוט לפניה או לאחריה). מכל מקום, התקיעה הארוכה כאן התכוין בה למצוה. וראה שו"ע אדה"ז המבואר.
447. מגיד משנה פ"ג ה"ד (ופירוש רבינו בה ברור ונכון, וכן הסכימו הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל). ב"י (ודעת הרמב"ם בפרק ג' מהלכות שופר (ה"ד) דלתקיעה אחת מיהא עלתה לו, וכתב הרב המגיד שדבריו נכונים וברורים, ושכן דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל). דעה הא' בשו"ע בסתם (לא עלתה לו אלא בשביל תקיעה אחת).
448. ב"י (ואף על פי שהלכה כדברי הרמב"ם וסייעתו, מכל מקום היכא דאפשר יחזור לתקוע, כדי לחוש לדברי החולקין עליו).
449. ס"ז (ושם הערה 35 ).
450. ראבי"ה סי' תקלה (מצאתי בשם ריש מתיבתא, שאם עבר וסח אינו חוזר ומברך. והגאון לא הזכיר אלא בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד ... ונראה לי דהוא הדין הסח בין תקיעה דמיושב גופיה). הובא ברא"ש פ"ד סי"ב (וראבי"ה כתב, אף על פי שהגאון לא הזכיר אלא בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד, נראה לי דהוא הדין סח בין התקיעות שמיושב, שאינו חוזר ומברך). הגהות מנהגים מנהגי ראש השנה אות קכ (מלשון האלפס משמע דאפילו סיפר בין התקיעות של מיושב עצמן אין חוזר ומברך). מ"א שם סי' תקצב סק"ד (אפילו שח בין התקיעות דמיושב עצמן אינו צריך לחזור ולברך (הגהות מנהגים, ורא"ש)), וכאן סק"י (דהא קי"ל שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא, אטו מיירי שישב כל היום ולא דיבר בנתים). והיינו כדאמרינן לד, רע"ב (שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא). וכדלקמן סי"ג (אם שמע התקיעות בסירוגין, דהיינו שהפסיק בינתיים הרבה בשיחה יצא).
451. רמב"ן לד, א ד"ה הא דאקשינן (הואיל ותקע לשם מצוה תקיעות אחרות). הובא ב ר"ן י, ב (הרמב"ן ז"ל כתב ... דנהי דאם הפסיק ביניהם יצא, אפילו הכי אם תקע ביניהם לא יצא, דאנן פשוטה לפניה ולאחריה בעינן, וליכא, דהא תקע ביניהן תקיעה אחרת לשם מצוה). מ"א ס"ק י (בר"ן איתא, דלא נחלק הרמב"ן אלא בתוקע לשם מצוה בנתים, אבל במתעסק למה יפסל, דלא יהא אלא שעשה מלאכה בנתים, דהא קי"ל שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא, אטו מיירי שישב כל היום ולא דבר בנתים או שלא שמע קול אחר מאדם או בהמה בנתיים, והאי נמי כיון דקי"ל מתעסק לא יצא, הוה ליה כאלו שמע קול אחר).
452. גמרא לד, סע"א (שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא). טור ושו"ע סי' תקפח ס"ב (שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום, יצא).
453. רמב"ן שם (דנהי דאם הפסיק ביניהן יצא, אבל בהפסק כי האי גוונא לא יצא, שאין כאן תקיעות על הסדר, שאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה). ט"ז שם סק"ב (בין שומע לתוקע אין חילוק דהא עיקר מצוה היא השמיעה ולא התקיעה), דלא כ לבוש שם ס"ב (ונראה שאם שמע קול אחד שני פעמים, כגון תקיעה ותקיעה ותרועה ותקיעה, או אפילו תקיעה ותרועה ותרועה ותקיעה דיצא, דלא גרע מהפסקת השהייה. ואף על גב דמסקינן לקמן סימן תק"צ [ס"ז] להרמב"[ן] דתקע והריע וחזר והריע ותקע לא יצא, שאני התם שהתוקע בעצמו תקע קול אחד ... הוי הפסק בין סדר תקיעותיו, לתוקע דוקא שעושה מעשה התקיעה, אבל השומע שאינו עושה מעשה, אלא ששמע קול שלא היה לו לשמוע, יצא). מ"א שם סוף סק"ג (ומכל מקום בר"ן משמע דסבירא ליה דאין חילוק בין שומע לתוקע).
454. ברייתא לד, ב (תקיעה מזה ותרועה מזה יצא, ואפילו בסירוגין, ואפילו כל היום כולו). תוס' שם (דהיינו זה אחר זה וסרוגין, פירוש סרוגין הפסקות הרבה, שתוקע ומפסיק ושוהה לעשות התרועה עד לאחר שעה). טור ושו"ע סי' תקפח ס"ב (יצא, ואפילו הם מט' בני אדם, תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה מזה).
455. גמרא [ברייתא] שם (מט' בני אדם כאחד [לא יצא]), לגירסת ופירוש תוס' שם (מתשעה בני אדם כאחד לא יצא, משום דאין כאן בתרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, כיון שהכל ביחד). רא"ש פ"ד סי' יג (שאני הכא דליכא בתרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, כיון ששמען בבת אחת). טור ושו"ע שם ס"ג (שמע ט' תקיעות מט' בני אדם שתקעו כולם כאחד, לא יצא, שאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה).
456. בשו"ע שם ס"ב (לא יקראו שנים, אלא העולה קורא וש"צ שותק). מ"א סק"ג (דתרי קלי לא משתמעי). וכן הוא לעיל סי' רפד סי"א (לא יקראו שנים ההפטרה כאחד בקול רם, ששני קולות אין נשמעים). סי' קכח סכ"ח (קודם שיכלה אמן מפי רוב הציבור אי אפשר לכהנים לשמוע מן המקרא שב' קולות אינם נשמעים. ויש מי שאומר שגם הקורא כהנים צריך להמתין עד שיכלה מפי כל הצבור אמן של ברכת מודים, וכן המקרא צריך להמתין עד שיכלה מפי כל הצבור אמן של ברכת אשר קדשנו, שאם יקרא כהנים או מקרא אותם בעוד שקצת מאריכין באמן, לא ישמעו הכהנים קריאתו להם או הקראתו אותם, שב' קולות אינן נשמעין).
457. גמרא כז, א (ומתרי גברי מי משתמעי, והא תניא, בתורה אחד קורא ואחד מתרגם ובלבד שלא (יהו שנים קורין) ושנים מתרגמין. הא לא דמיא אלא לסיפא, בהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין, אלמא כיון דחביב (חדשה היא לו, רש"י) יהיב דעתיה... ושמע). מגילה כא, ב (ובהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין, מאי טעמא, כיון דחביבה יהבי דעתייהו ושמעי). הג"א פ"ג ס"א (ואם אחד תוקע בשופר ואחד תוקע בחצוצרות יחד, יצא בתקיעת שופר, דתרי קלי בתרי גברי משתמעי. ומכל מקום בתורה לא יקראו שנים). רמ"א שם ס"ג (ואם שנים תקעו כאחד כל הסדר, ואפילו אחד תקע בחצוצרות, יצא, דיהיב דעתיה על השופר). ט"ז ס"ק ג (בזה אמרינן תרי קלא מתרי גברי משתמעי, כיון דחביב עליה, נותן דעתו עליו, אבל בעלמא לא משתמעי אפילו מתרי גברי תרי קלא). וכן הוא לעיל סי' תפח ס"ד ( אפילו עשרה בני אדם יכולין לקרות ההלל כאחד, ושאר הציבור שומעין ויוצאים ידי חובתן בשמיעה. ואף ששני קולות היוצאים כאחד אין שומעין יפה אפילו אחד מהם, כמו שנתבאר בסימן קמ"א. מכל מקום ההלל הוא חביב על הציבור, ונותנין דעתם יפה לשמוע אותו, ולכן יכולין לשמוע אותו יפה אף כשהרבה קולות יוצאין מכל אחד). וראה חקרי הלכות ח"א לג, ב.
458. ראב"ן סי' סא (אירע פה במגינצא מעשה בראש השנה של שנת תתק"ה, שתקע התוקע ב' פעמים קשר"ק כשורה, ובשלישית [תקע] שני שברים והתחיל להתריע, והחזירו מקצת הקהל ואמרו לו תקע שבר אחד וסיים, ומקצת אמרו לו תתחיל לראש, והתוקע התחיל מראש ותקע ג' פעמים קשר"ק. ובסדר קש"ק תקע כסדר שני [פעמים] קש"ק, ובשלישית תקע ד' שברים ותקיעה, והחזירוהו לראש אותם שהחזירוהו בראשונה, ותקע עוד ג' פעמים קש"ק. ויחר אף מורי חמי רבי אליקים ואמר, אם חכמה אין כאן זקנה יש כאן, מעולם לא ראינו לחזור לראש מפני אלו הדברים ושלא כדין עשו המחזירים אותו. והמחזירים אמרו כדין עשינו. ונתתי את לבי אני אליעזר לדרוש ולתור בדבריהם. ונראה לי כי שלא כדין החזירוהו לראש ... אותו תוקע שחיסר אחד מן השברים לא הפסיד סידרו בכך, דכיון דתרועה [ושברים] שניהם משום תרועה דקרא קא עביד להו, לא פסל את סדרו בכך, והוי כאילו התחיל בשבר ונתקל בו שחוזר עליו, הכא יתקע שבר אחר, ויריע ויתקע, דכיון שלא נגמרה התרועה לא הוי הפסק, וכאלו נעשה בזה אחר זה דמי). וכן נפסק בשו"ע ס"ז (אם טעה בתשר"ת, ואחר שתקע ב' שברים טעה והתחיל להריע, אם נזכר מיד יתקע שבר אחר). אמנם חלק עליו חתנו רבי יואל, הובא בראבי"ה סי' קעא (ואני יואל הלוי איני יכול לעמוד על דברי מורי חמי במה שכתב, ונתן חילוק בין היכא שלא גמר התרועה להיכא דגמר התרועה ... ואפילו בשתי יבבות לא ידענא מנא ליה שאין קרויה זו הפסק, דמה לי שנים ומה לי שלשה), וב מרדכי השלם רמז תשכ (ע' מט). וכן מסיק ברא"ש פ"ד סי' יא (ומה שכתב שיחזור שבר אחד ויריע, משמע מדבריו שאין צריך לעשות שלשה שברים בנשימה אחת, אבל לפי מה שכתבתי לעיל שצריך לעשותן בנשימה אחת, היה צריך לחזור ולתקוע שלשה שברים ויריע). וכן פסקו ב"ח ד"ה מעשה (השגת חתנו רבינו יואל הלוי אראב"ן בדין זה ... ודבריו נכונים, ולכך יראה דאף אם לא גמר התרועה חוזר ותוקע ג' שברים, ואינו מועיל שיתקע עוד שבר אחד, אפילו עושה הכל בנשימה אחת, דסוף סוף הוי הפסקה באמצע השברים). ט"ז סק"ח (זה דעת הראב"ן ... ובמרדכי הביא דברי רבינו יואל שחולק על הראב"ן ... וכתב מו"ח ז"ל ודבריו נכונים. ולכך יראה דאף אם לא גמר התרועה חוזר ותוקע ג' שברים, ואינו מועיל לעשות עוד שבר אחר, אפילו עושה הכל בנשימה אחת, דסוף סוף הוה הפסקה באמצע השברים כו' עכ"ל, וכן ראוי להורות). וכל זה בהתחיל התרועה בטעות, ומיד נזכר, ולא גמרה. אבל אם גמרה, הכל מודים שצריך לחזור, כמבואר בראב"ן שם (אבל ודאי אם נגמרה התרועה, הוי הפסק, דכיון דג' שברים אחד הן, והופסקו בתרועה, הוי הפסק, דהוי כתרועה שנחלקה לשנים שאינה כלום).
459. ראב"ן שם ( אותו תוקע שחיסר אחד מן השברים, לא הפסיד סידרו בכך, דכיון דתרועה [ושברים] שניהם משום תרועה דקרא קא עביד להו, לא פסל את סדרו בכך, והוי כאילו התחיל בשבר ונתקל בו שחוזר עליו, הכא נמי יתקע שבר אחר ויריע ויתקע). רא"ש שם (קשר"ק עושין משום ספק דלמא גנח ויליל, והוי הכל תרועה אחת וקול אחד, אלא שקיצר בתרועה שלא עשה שלשה שברים, כה"ג לא הוי הפסק, דאין כאן הפסק קול אחר, ופעמים רבות שהתוקע מתחיל לתקוע ואין הקול עולה לו יפה ופוסק ומתחיל לתקוע או להריע, ולא מיפסיל בשביל שהפסיק בקול קצר שהשמיע בשופר, דלא מקרי הפסק כיון שאין זה קול אחר כיון שהוא מעין התקיעה או התרועה אלא שלא היה כשיעור). טור ושו"ע שם (לא הפסיד התקיעה הראשונה שתקע, אלא חוזר ותוקע ג' שברים ומריע ותוקע). ט"ז שם (אפילו בגמר התרועה לא הפסיד סדרו, אלא עושה ג' שברים מחדש ומריע, כיון שלא הפסיק בקול אחר מה שאינו שייך עכשיו בתשר"ת). וראה משנה שכיר או"ח ח"ב סי' קנג.
460. רא"ש שם (ולא דמי להא דמתקיף רב עוירא ודלמא ילולי הוא וקמפסקי שברים בין תקיעה לתרועה, דהתם אי ילולי הוא קא פסקי, דאין השברים מעין התרועה כלל, והוי לגמרי קול אחר, ובעינן פשוטה לפניה בלי הפסק קול אחר). טור ושו"ע סוף ס"ז (אבל אם אירע בתש"ת או תר"ת, הפסיד גם תקיעה ראשונה). מ"א סק"ט (אפילו שבר אחד).
461. ר"ן י, ב (ואם הוסיף שבר אחד ועשאו בנשימה אחרת, לדברי הרמב"[ן] ז"ל פסול כל הסימן, דכיון שהפרידו לעצמו אינו מן השברים, והפסיק בין שברים לתרועה). ב"י ד"ה ומ"ש או לאחר (בהדיא כתב שם הר"ן אם הוסיף שבר אחר ועשאו בנשימה אחרת, לדברי הרמב"ן ז"ל פסול כל הסימן, דכיון שהפרידו לעצמו אינו מן השברים, והפסיק בין שברים לתרועה). והיינו לדעה הב' דלעיל ס"ט, שבתשר"ת אין להפסיק בנשימה בין שברים לתרועה. ומזה למדים לדין הפסיק בנשימה אחר ב' השברים, דהוי כלא עשה שברים כלל והתחיל בתרועה – אף לדעת הסוברים שצריך לעשות שברים-תרועה בנשימה אחת. וראה בן הימין (ליקוטים או"ח) סי' ו. שו"ת קול יהודה (כ"ץ) סי' יג. מראי מקומות וציונים.
462. אוצ"ל: א' (כלומר תרועה אחת).
463. אבודרהם סדר תקיעות (ובסימן קשר"ק אם טעה ועשה תרועה קודם לשברים, צריך לחזור ולעשות מתחלת קשר"ק פעם אחרת). ב"ח ד"ה י"א דלא (אבל במפסיק בתרועה קודם שברים, כיון דאין סדר התרועה לעשות יליל ואחר כך גניחה, אם כן אותה התרועה אינה שייכא לתרועה שמחוייב בה, והוי הפסקה. וכן כתב בספר אבודרהם, אם טעה בסימן תשר"ת ותקע תרועה קודם שברים צריך לחזור ולעשות תשר"ת פעם אחרת, וכן עיקר נראה לי). ט"ז סק"י (בתשר"ת ששייכה שם תרועה אחר השברים, אלא שזה הקדימה, ולא שפיר עבד, דקי"ל בגמרא גנח אינש והדר ייליל, ולא איפכא). מ"א סוף סקי"א (ודע דכל זה אפילו בתשר"ת, דוקא כשמריע בתוך השברים, הוא מעין התרועה שיש לו לתקוע, משא"כ כשעושה התרועה קודם השברים, או ב' תרועות זה אחר זה, לא יצא).
464. טור ושו"ע ס"ח (לאחר שתקע שלשה שברים שתק והפסיק, ואחר כך תקע שברים אחרים, ואפילו שבר אחד, בכל אלו הוי הפסק והפסיד גם תקיעה ראשונה).
465. מ"א סקי"א (ודע דכל זה אפילו בתשר"ת ... או ב' תרועות זה אחר זה לא יצא).
466. ר"ן י, ב (ואם הוסיף שבר אחד ועשאו בנשימה אחרת). ב"י שם (כתב שם הר"ן, אם הוסיף שבר אחר ועשאו בנשימה אחרת, לדברי הרמב"ן ז"ל פסול כל הסימן, דכיון שהפרידו לעצמו אינו מן השברים, והפסיק בין שברים לתרועה).
467. ר"ן שם (הוסיף שבר אחד). שו"ע שם (ואפילו שבר אחד).
468. תוספתא פ"ב הי"ב, לגירסת הרמב"ן כז, א ד"ה וזה הפירוש (תניא נמי בתוספתא, תקע והריע, וחזר והריע, ותקע, אין בידו אלא אחת. פירוש, שאין בידו אלא תקיעה אחרונה, ויחזור ויריע ויתקע). הובא בר"ן שם. טור ושו"ע שם (וכן אם הריע ב' תרועות זו אחר זו ... הוי הפסק, והפסיד גם תקיעה ראשונה).
469. מ"א ס"ק ח (פירוש, שעשה ג' כחות).
470. סעיף ד ( ושיעור תרועה האמורה בתורה ... יש אומרים דהיינו ג' כחות בעלמא, והם נקראים טרומיטין), שהיא שיטת רש"י. והיינו, שכמו שנתבאר לעיל ס"ז (ולענין הלכה יש להחמיר בשל תורה כסברא האחרונה), שהיא שיטת התוס'. כן הוא גם במקום ששיטת רש"י היא חומרא, כמו בנידון דידן, יש להחמיר בשל תורה כסברא הראשונה. ומכל מקום יש הפרש בינם, שאם עשה באופן שיוצאים בו רק לדעת רש"י, נתבאר לעיל שם (אבל בדיעבד שכבר תקע ושינה אחד מכל אלו, אינו צריך לחזור ולתקוע, מפני שיש לסמוך על סברא הראשונה). אבל אם עשה באופן שיוצאים בו רק לדעת התוס', נתבאר כאן (צריך לחזור ולתקוע גם תקיעה ראשונה של בבא זו וגומר משם ואילך על הסדר). ונתבאר לעיל שם (הערה 34 ) שמכך נראה שהעיקר הוא כדעת רש"י.
471. ראה בן הימין (לקוטים או"ח) סי' ו.
472. רמב"ן שם (לפי שהפסיק בתרועה אחת, שכבר הריע, וחזר ונתעסק בתרועה, נמצאת אותה תרועה אחרונה שאינה כלום, מפסקת בין תקיעה אחרונה לתרועה, לפיכך לא יצא). טור (ומזו התוספתא אין קושיא לדברי א"א הרא"ש ז"ל שכתב, שאפילו אם גמר התרועה בטעות לא הוי הפסק, שהוא לא אמר כן אלא בתשר"ת, שהתרועה של הטעות היא מעין התרועה שיש לו לתקוע, אבל בתר"ת שגמר התרועה, מה שמריע אחר כך הוי הפסק).
473. מ"א סקי"ב (ואם כבר תקע גם תקיעה אחרונה, אותה תקיעה עולה לו במקום תקיעה ראשונה, וגומר משם ואילך על הסדר).
474. מ"א שם (ואם לא נזכר עד שעומד בסימן אחר, כגון שעומד בתש"ת ונזכר שטעה בתשר"ת, נראה לי דגומר כל הסימן, ואחר כך חוזר ותוקע תשר"ת פעם אחת. ואף על גב שהפסיק באמצע הסימן דתשר"ת, נראה לי דאין בכך כלום). וראה לעיל סי' רסג קו"א סק"ה קרוב לסופו (שלא היה בתחלתן, ויצטרך אחר כך לשמוע על הסדר).
475. כדלקמן סי' תקצב ס"ה.
476. מ"א שם (ונראה לי דבכל זה אפילו טעה בתקיעות דמיושב צריך לחזור, ולא נאמר דנסמוך על תקיעות דמעומד, דכיון שבירך על אלו, צריך לעשותן כהוגן). וראה הערות וביאורים תתיא ע' 93.
477. מ"א שם (אבל אם טעה בתקיעות שאחר התפלה אין בכך כלום).
478. כדלקמן סי' תקצו ס"א.
479. ירושלמי הובא ב ר"ן ו, ב (ובירושלמי משמע דאפילו לא הרחיב את הקצר וקצר את הרחב אלא שתקע בצד הרחב לא יצא, ותנא יהיב סימנא, מן המצר קראתי יה). רמ"א סי' תקפו סי"ב (והוא הדין אם תקע במקום הרחב, פסול), וכדלעיל סי' תקפו סי"ב (וראה שם הערה 55 ).
480. תהלים קיח, ה. ר"ן שם (ותנא יהיב סימנא). לבוש ס"י (וסימן לדבר, מן המיצר קראתי יה). ט"ז סקי"א (וסימן, מן המיצר קראתי יה).
481. טור ריש סי' תקצא (ואחר שיגמור התקיעות מיושב, יתחיל ש"צ אשרי העם יודעי תרועה וגומר, עד תרום קרננו (תהלים פט, טז-יח), ויאמר אשרי יושבי ביתך וגומר, ומחזיר ס"ת למקומו). רמ"א ס"ט (ואחר שתקעו, אומר השליח צבור פסוק אשרי העם יודעי תרועה, ואשרי, ומחזירין הספר למקומו). ובס' המנהגים חב"ד ע' 57 (ואחר כך אומרים כל הקהל יחדיו אשרי יושבי ביתך). אוצר מנהגי חב"ד ע' קכו ([והקהל עונים אחריו פסוק בפסוק]. ואחר כך אומרים כל הקהל יחדיו "אשרי יושבי ביתך").

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 10 עמודים.