שיחת ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשל"ב

190

בס"ד. שיחת ¹¹⁵⁹ ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשל"ב.

בלתי מוגה

א. חדשי השנה נקראים בשני סוגי שמות:

א) החדשים כפי שנקראו בלשון הקודש בתורה ונביאים, כמו: "ירח האתנים" ¹¹⁶⁰ – תשרי ¹¹⁶¹ , "חודש האביב" ¹¹⁶² – ניסן וכו'.

ב) שמות החדשים שעלו עמהם מבבל ¹¹⁶³ , כמו "ניסן", "אלול" וכו', שאינם שמות בלשון הקודש, כי אם מלשונות בבל ¹¹⁶⁴ .

ההפרש ביניהם מובן ע"פ מה שמבאר אדמו"ר הזקן בתו"א פ' משפטים ¹¹⁶⁵ החילוק בין אבן ללבינה, שאבן היא בריאה בידי שמים, ובכללות הן האותיות שבתושב"כ בלשון הקודש; ולבנים הן בריאה בידי אדם והן האותיות של ע' לשון, "ולא גלו ישראל אלא להוסיף כח העלאת של ע' לשון ללשון הקודש .. וכמו שמצינו בתנאים ואמוראים שדברו בגמרא בלשון ארמי .. וכן אנו מתרגמים התורה בלשוננו לשון לע"ז ¹¹⁶⁶ , שהוא ענין העלאת הלע"ז ללשון הקודש".

[והרי זה כמו כללות העלאת עניני הרשות לקדושה, עי"ז שמקיימים בהם מצוה, וכמו במצות תפילין (ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין" ¹¹⁶⁷ ), שלוקחים עור של בהמה גשמית (אפילו לא הבשר, שיכול להתעלות ולהיות דם ובשר כבשרו של האדם, אלא העור, שהוא החלק הכי תחתון שבבהמה), וכותבים עליו "שמע ישראל גו' ה' אחד" ¹¹⁶⁸ , שאז נעשה עצם הדבר הגשמי – חפצא דקדושה. ועד"ז בנוגע לשמות

191

החדשים שעלו עמהם מבבל, שעי"ז שקבעו להשתמש בשמות אלו בשטרות שע"פ תורה, נעשו דבר שבקדושה ¹¹⁶⁹ ].

ומכיון שמעלים הע' לשון לקדושה, הרי מובן שגם מתחילה יש בהן ניצוצות נעלים דקדושה [שהרי כל כוונת התהוותן הוא בכדי שיוכללו ויתעלו לקדושה], אלא שנמצאים בהן בהעלם.

וזהו מה שמצינו בשם אלול (שהוא מהשמות שעלו עמהם מבבל) כמה ר"ת בלשון הקודש, שהו"ע ניצוצות הקדושה הנמצאים ברמז ובהעלם בלשונות אוה"ע ¹¹⁷⁰ .

ב. והנה, איתא בכתבי האריז"ל ¹¹⁷¹ שאלול הוא ר"ת " א נה ל ידו ו שמתי ל ך" ¹¹⁷² , "לרמוז כי הקב"ה בחסדו אנה וזמן חודש אלול, לכל מי שחטא בתוך השנה, שישוב אז בתשובה ויקבלוהו כו'".

ופירושו, דכשם שערי מקלט כפשוטן ענינן הוא מקום מיוחד להנצל מגואל הדם, לפי ש"לא צדה והאלקים אנה לידו", לכן " ושמתי לך מקום"13, עד"ז הוא בענין "מקלט" בזמן , שהוא חודש אלול: מכיון ש"האלקים אנה לידו", שאפשריות ענין החטא באה מצד הקב"ה ¹¹⁷³ ש"נורא עלילה על בני אדם" ¹¹⁷⁴ , לכן "ושמתי לך מקום", שמכין ¹¹⁷⁵ זמן מיוחד למקלט להנצל מן החטא, שהוא ענין התשובה שבחודש אלול.

והיינו שבחודש אלול על האדם לעשות חשבון צדק בנפשו מכל מה שעבר עליו במשך כל השנה ¹¹⁷⁶ במחשבה דיבור ומעשה, לתקן כל הצריך תיקון ולמלא כל מה שהחסיר בעבודתו בשנה שעברה, הן בדקות, ועד לענין "כדבעי לי' למיעבד לא עבד" ¹¹⁷⁷ , שלפי ערך מדריגתו הי' צריכה להיות עבודתו באופן נעלה יותר, ועאכו"כ כפשוטו, לתקן את אשר עיוות בענינים הבלתי רצויים שעשה.

192

ג. וענין התשובה שבחודש אלול, שהו"ע ערי מקלט, שייך לכאו"א:

גם מי שלא חטא ועבר את הדרך בכל משך ימי השנה ועבודתו היתה בשלימות, שייך הוא ומחוייב במצות התשובה, שהרי עיקר ענין התשובה הוא כמ"ש ¹¹⁷⁸ "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", כמו שמבאר אדה"ז ¹¹⁷⁹ , ותמיד צריך לעלות ולהגיע למדרי' עליונה מכמו שהי' קודם לזה ¹¹⁸⁰ . ובמיוחד שייך זה לחודש אלול שהוא זמן התשובה, כמובא לקמן בשם הטור, ומרומז בשם אלו"ל (אני לדודי כו').

ויתירה מזו – עיקר ענין ערי מקלט נאמר למשה דוקא:

בכתבי האריז"ל ¹¹⁸¹ מקשה על מ"ש "אנה לידו " – לשון נסתר, "ושמתי לך " – לשון נוכח, והול"ל ושמתי לו מקום. ומתרץ, "שירמוז בזה למ"ש בזהר ¹¹⁸² .. כי הקב"ה ציוה למשה שיפריש ג' ערי מקלט בעבר הירדן להיות לו לעצמו למקלט מן סמא-ל גואל הדם של המצרי שהרגו משה .. וזהו ואשר לא צדה, זה משה ¹¹⁸³ , אז ושמתי לך מקום, לך לעצמך ¹¹⁸⁴ , וזה משה וכו'".

ועפ"ז מובן גם בענין הרוחני דערי מקלט בחודש אלול, שענין זה נאמר בתחילה למשה ¹¹⁸⁵ , וכמרומז בנגלה דתורה ¹¹⁸⁶ , "בר"ח אלול אמר

193

הקב"ה למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לוחות האחרונות .. לכך התקינו חז"ל .. כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה".

ולאידך גיסא, גם מי שהוא במדרי' הכי תחתונה, שעבר עבירה במזיד, שייך הוא לערי מקלט בחודש אלול [נוסף לכך ש"אחד שוגג ואחד מזיד ¹¹⁸⁷ מקדימים לערי מקלט" ¹¹⁸⁸ ], מכיון ש"אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות" ¹¹⁸⁹ , כי יהודי מצד עצמו אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות, כתורת אדמו"ר הזקן ¹¹⁹⁰ ; ומה שעובר עבירה הוא לפי שנדמה לו שעודנו ביהדותו ¹¹⁹¹ – הרי בעברו עבירה בכל אופן שיהי' אינו מזיד לכל פרטיו.

ד. והנה, בערי מקלט כפשוטן מצינו: "חייבין ב"ד לכוין הדרכים לערי מקלט לתקנם ולהרחיבם ... ורוחב דרך ערי מקלט אין פחות משלשים ושתים אמות, ומקלט מקלט הי' כתוב על פרשת דרכים, כדי שיכירו הרצחנים ויפנו לשם" ¹¹⁹² .

ומזה מובן הענין גם בערי מקלט ברוחניות – שלא די ומספיק שכל אחד יברח בעצמו לערי מקלט להציל את עצמו באותיות התורה ועבודת התשובה בחודש אלול, אלא מוטל על כאו"א ¹¹⁹³ לפרסם הדבר בכל מקום שידו מגעת ¹¹⁹⁴ , ולפרסם כהוראת הכתוב ¹¹⁹⁵ : "כשופר הרם קולך".

וכמו שמצינו בנשיאי ישראל, אשר, מתאים למצב דורם, היו אלו אשר עיקר עבודתם היתה במקומם, ובנ"י היו באים אליהם והנשיאים היו מורים להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון; והיו נשיאים אשר נוסף לזה גם עסקו הרבה לבקר בעצמם את בני ישראל במקומות מושבותיהם ולהביא אליהם את דברי תורתם והוראותיהם ¹¹⁹⁶ –

194

כן הדבר בענין האמור, אשר על כל אחד ואחד להציל עצמו מגואל הדם הוא היצה"ר כו' ב"ערי מקלט" ¹¹⁹⁷ דחודש אלול; וגם להודיע ולפרסם הדבר באופן הכי יעיל, לבקר את אחינו בנ"י במקום מושבם ¹¹⁹⁸ , אשר גם הם ¹¹⁹⁹ יצליחו לברוח בעבודת התורה והתשובה דחודש זה.

והפרסום יהי' לא רק בעצם הדבר, שישנו הענין דערי מקלט, אלא להורות גם את הדרך איך להגיע למקלט, אשר הוא ע"י העבודה בכל הג' קוין הרמוזים בהר"ת של חודש אלו"ל ¹²⁰⁰ :

אלול: ר"ת12 " א נה ל ידו ו שמתי ל ך" (אף שבכללות קאי על הזמן דאלול כנ"ל, שהוא זמן התשובה וכו', הנה בפרטיות קאי על) תורה – "דברי תורה קולטין" ¹²⁰¹ .

אלול: ר"ת ¹²⁰² " א ני ל דודי ו דודי ל י" ¹²⁰³ , שהוא קו העבודה – תפלה ¹²⁰⁴ .

אלול: ר"ת ¹²⁰⁵ " א יש ל רעהו ו מתנות ל אביונים" ¹²⁰⁶ – קו גמילות חסדים.

195

ויסוד והקדמה לכל הנ"ל היא עבודת התשובה המרומזת ¹²⁰⁷ בהר"ת ¹²⁰⁸ – "(ומל ה"א) א ת ל בבך ו את ל בב (זרעך)" ¹²⁰⁹ .

ה. וענין זה – לפרסם את ענין ערי מקלט דחודש אלול לכל ישראל – גם הוא שייך לכאו"א:

גם זה האיש שאינו שייך מצ"ע לשום ענין של חטא וכו', עליו להשתדל שמי ש"אנה לידו" ינצל ב"מקלט" דחודש אלול, ואדרבה, עי"ז שאנה לידו (לשון נסתר), שיראה שחבירו שעבר עבירה וכו' יבוא למקלט דחודש אלול, אזי ושמתי לך (לשון נוכח), שנעשה מקלט גם עבורו, היינו שמתעלה עי"ז.

ולאידך גיסא, גם מי שצריך לתקן ענינים בלתי רצויים בעצמו, גם עליו מוטלת החובה להשתדל ולפעול על חבירו שינוס שמה לערי מקלט דחודש אלול. ואף שטוען "קשוט עצמך ואח"כ כו'" ¹²¹⁰ , שאם את עצמו לא תיקן, איך יתעסק לתקן את חבירו – הנה שתי תשובות בדבר:

א) גם במצות הצדקה כפשוטה הרי מחוייב בזה כאו"א "אפילו עני המתפרנס מן הצדקה" ¹²¹¹ , ועאכו"כ שמחוייב כל אחד בצדקה רוחנית ¹²¹² , המביאה לחיי העוה"ז ולחיי העוה"ב ¹²¹³ .

ב) ע"י שיראה ויפרסם את ערי המקלט דאלול לעוד יהודי ויעזור לו להקלט בהן, הרי "מדתו של הקב"ה מדה כנגד מדה", אלא שכמה פעמים ככה ¹²¹⁴ – שהקב"ה יראה ויעזור לו להנצל בהערי מקלט.

נוסף להנ"ל, הרי ידוע מכ"ק אדמו"ר (מהרש"ב) נ"ע ¹²¹⁵ שבזמננו עתה הוא הזמן ד"חטוף ואכול חטוף ואישתי" ¹²¹⁶ , שאין סדר בהבירורים וכל דבר הבא לידו – זה עצמו הוראה היא שעליו להתעסק בבירור זה עתה.

196

ו. וכאן המקום לעורר עוד הפעם ¹²¹⁷ אודות השלוחים הנוסעים בשליחות המל"ח בימי הקיץ לבקר יהודים ולקרבם ליהדות כו' ¹²¹⁸ – שהזמן דחודש אלול הוא הזמן המוכשר בפרט לעבודה זו, לעורר יהודים לתורה תשובה ומעשים טובים, ולפרסם בכל מקום שידו מגעת שהזמן דחודש אלול הוא זמן שיכול כל אדם ליכנס למקלט, ובכל הג' קוין דתורה עבודה וגמ"ח.

ולכן: כל אלו שנסעו כבר – ימשיכו בזה בחודש אלול, ועאכו"כ אלו שעדיין לא נסעו – יעשו זאת עכשיו בהזמן דחודש אלול, ויצליחו בשליחותם לקרב לב ישראל לאביהם שבשמים.

וע"י העבודה דחודש אלול ¹²¹⁹ , יתן השי"ת לכל ישראל לכאו"א כתיבה וחתימה טובה ¹²²⁰ לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות גם יחד, ובנקודה הפנימית – ביאת משיח גואל צדק, ויוליכנו קוממיות לארצנו.

* * *

ז. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ראה אנכי נותן לפניכם היום וגו'.

* * *

ח. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק ¹²²¹ "כי יסיתך אחיך – מאב, או בן אמך – מאם, אשר כנפשך – זה אביך", מדוע לא נתפרשו גם אמך ואחותך,

– לפי ש"דיבר הכתוב בהוה" ¹²²² (שלכן נאמר "בסתר"), ובנוגע להסתה שהיא ע"י טעמי השכל ואמונה או מצד שכנות והתקרבות יתירה, אין זה דבר הרגיל שאדם מבוגר בעל משפחה יוסת ע"י אחותו (בעלת משפחה משלה) או אמו (שאין לה השפעה כ"כ בעניני שכל ואמונה, וההרגש אלי' כבר אינו בהתקרבות יתירה).

197

וההוראה, שכדי להזהר מהסתה, לא די בכחות הנפש, מדות ושכל ¹²²³ , עד לדרגת החכמה (אביך), אלא יש צורך בענין המס"נ דוקא –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ט ע' 148 ואילך.

* * *

ט. כאן המקום להשלים הענינים שדובר אודותם בהתוועדות דכ"ף מנ"א, כיון שזוהי ההתוועדות הסמוכה לה, ובפרט שזהו יום השבת של השבוע שבו נכלל גם כ"ף מנ"א.

המשך הביאור בענין שבירת הלוחות שהיו האותיות פורחות – נכלל בשיחת כ"ף מנ"א סי"ד ואילך ¹²²⁴ ; והמשך הביאור בפלוגתת רבי ורבנן בנוגע לקרבן עצים, לשיטתייהו בכ"מ בש"ס – נכלל שם סכ"ח ¹²²⁵ .

י. בנוגע להערות אאמו"ר – הנה בהמשך להמדובר בהתוועדות שלפנ"ז ¹²²⁶ אודות ההערה הראשונה בספר שנדפס זה עתה ¹²²⁷ , נתעכב עתה על ההערה בנוגע לפרשת וירא ¹²²⁸ :

על הפסוק ¹²²⁹ "שני גוים בבטנך", איתא בגמרא ¹²³⁰ "א"ת שני גוים אלא שני גיים, זה אנטנינוס ורבי, שלא פסקו משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קישות לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, דאמר מר צנון מחתך המאכל, חזרת מהפך המאכל, קישות מרחיב מעים וכו'".

ומבאר אאמו"ר בארוכה ע"ד הקבלה ענינם של ג' הדברים צנון חזרת וקישות ושייכותם לרבי ואנטנינוס וכו' – כיון שבפשטות הענין ע"פ נגלה אינו מובן מהי גודל המעלה ש"לא פסקו משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קישות לא בימות החמה ולא בימות הגשמים", שבזה מתבטאת הפלאת מעלתם של רבי ואנטנינוס?!

198

והגע עצמך:

רבי – הי' אז הכי גדול אצל בנ"י; ועד"ז אנטנינוס – שהי' אז מלך רומי, מושל בכיפה, עשיר מופלג, עם צבא גדול וכו'. ולאחרי כל זה, הנה כשרוצים לבאר גדלותם של רבי ואנטנינוס ("גיים"), מבארים זאת בכך ש"לא פסקו משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קישות" – ענינים פשוטים לכאורה!

הגמרא מבארת אמנם מעלת ג' דברים אלו, ש"צנון מחתך המאכל, חזרת מהפך המאכל, קישות מרחיב מעים", אבל אעפ"כ, הרי הם דברים פשוטים שיכולים להיות וישנם גם אצל אדם פשוט ביותר, ולכאורה, לא בהם מתבטאת גדלותם של רבי ואנטנינוס.

ואף שעיקר החידוש הוא ש"לא פסקו משלחנם .. לא בימות החמה ולא בימות הגשמים" – הרי כיון שדברים אלו מסייעים לעיכול המאכלים, היו כנראה כו"כ אנשים שמצאו עצה כיצד להשיג דברים אלו במשך כל ימות השנה, וכיון שכן, עדיין לא מובן במה מתבטאת גדלותם של רבי ואנטנינוס שלא פסקו משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קישות לא בימות החמה ולא בימות הגשמים?

ועכצ"ל, שג' דברים אלו שייכים במיוחד לרבי ואנטנינוס, ובהם דוקא מתבטאת גדולתם, כפי שמבאר אאמו"ר ע"ד הקבלה.

יא. והענין בזה:

רבי ואנטנינוס הם כמו יעקב ועשו – תיקון ותהו ¹²³¹ . וכללות ענין הקשר והשייכות שבין רבי לאנטנינוס, שהתעסק עמו כו', עד שסוכ"ס נתגייר כו' (כמסופר בגמרא ¹²³² ) – הרי זה ענין הבירור דתהו ע"י התיקון.

וכיון שבג' המאכלים צנון חזרת וקישות מרומז ביטול ג' הענינים שהם סיבת השבירה דתהו (כפי שמבאר אאמו"ר בארוכה), לכן, דוקא רבי ואנטנינוס, שעל ידם נעשה הבירור דתהו ע"י התיקון, לא פסקו משולחנם לא צנון ולא חזרת ולא קישות.

יב. ויש להוסיף ולבאר ג' הענינים שהם סיבת השבירה דתהו (שנתבארו בדברי אאמו"ר) – בסגנון דתורת החסידות:

כללות הענין דשבירת הכלים מבואר בחסידות ¹²³³ ע"פ משל מרב

199

ותלמיד, שהרב מצד עצמו הוא בעילוי שבאין ערוך להתלמיד (עד שלגבי הרב לא נחשב התלמיד למציאות), ואעפ"כ, כשיש אצל הרב רצון להשפיע לתלמיד, הרי זה מכריח אותו לחשוב אודות התלמיד, ואז מתחילה אצל הרב תנועה של המשכה מלמעלה למטה.

אמנם, כיון שזוהי מחשבת הרב אודות התלמיד, הרי מובן שה"אור" הוא עדיין באין ערוך לתלמיד, להיותו עדיין לפני שבא לכלל השפעה לתלמיד. והיינו, שהתחלת מחשבת הרב אודות התלמיד היא מצד הרצון שמכריחו לחשוב אודות התלמיד, שענינו בספירות הוא בחי' הכתר, שענינו אור כללי, שזוהי הדרגא הראשונה של המשכת האור, שלכן יש כבר תנועה של המשכה מלמעלה למטה, אבל זה עדיין באופן של אור כללי, שאף שממנו נמשכים כל הפרטים, הרי כפי שהפרטים נמצאים עדיין באור הכללי, הם באופן כללי שלמעלה מהתחלקות לפרטים.

ולאח"ז באה הדרגא הב' – כפי שהרב חושב איך להשפיע לתלמיד, שאז מתחילה ההתחלקות לפרטים כו'.

[ובענין השמות – הרי זה החילוק בין שם ע"ב לס"ג, ששם ע"ב, בחי' "משכיל ¹²³⁴ לאיתן האזרחי" ¹²³⁵ , שלמעלה משינויים, לא שייך בו התחלקות פרטים; ורק בשם ס"ג מתחיל הענין של התחלקות פרטים].

ולאח"ז באה הדרגא הג' – שבכדי להשפיע לתלמיד בפועל, יש צורך בכלים שבהם יומשך אור השכל.

אמנם, כיון שכל המדריגות הנ"ל הם כפי שהשכל הוא עדיין אצל הרב, הנה כיון שהרב הוא למעלה באין ערוך מהתלמיד, אזי גם אור השכל שממשיך לתלמיד הוא באופן שבאין ערוך – אורות מרובים, ועי"ז נעשה הענין דשבירת הכלים.

יג. והתיקון לזה בג' הדרגות הנ"ל נעשה ע"י ג' הענינים דצנון – שמחתך המאכל, חזרת – שמהפך המאכל, וקישות – שמרחיב המעים:

לכל לראש – צריך לחתך המאכל, היינו, שמיד כשמתעורר הרצון אצל הרב להשפיע לתלמיד, הנה כדי שלא יומשך באופן של אורות מרובים שיכול לפעול ענין של שבירה כו', צריך הרב לצמצם את אור השכל הכללי שלמעלה מהתחלקות פרטים, ולחשוב אודות פרטי השכל.

200

ולאח"ז צריך להפך המאכל, היינו, שההשפעה לתלמיד לא תהי' כפי שהיא אצל הרב, מלמעלה למטה, שתחילה ישנו האור הכללי (כתר) ולאח"ז באים הפרטים (חכמה וכו'), אלא ישפיע לו באופן דמלמטה למעלה: תחילה פרטי השכל, ומזה יבוא אח"כ לאור הכללי של השכל.

ולאח"ז צריך להיות ענין הרחבת המעים, היינו, הרחבת הכלים, כי, כשהרב ממשיך כלים לתלמיד, הנה כיון שהכלים נמשכים מהרב, הרי הם כלים קטנים, והיינו לפי שאינם נמשכים באופן ש מהתעבות האור נעשים הכלים ¹²³⁶ , שאז הכלים הם רחבים, אלא המשכתם היא מהאור עצמו, שאז הם כלים קטנים, ויכולים להשבר, ולכן צ"ל תיקון הכלים – שיהיו כלים רחבים.

יד. וזהו כללות ענין עבודת הבירורים – לברר את ניצוצות הקדושה מעולם התהו שע"י שבירת הכלים נפלו למטה עד למציאות הרע כו'.

והענין בזה:

ניצוצות אלו שנפלו למטה הם בעצם נעלים יותר, ואדרבה: ככל שהניצוץ נופל למטה יותר, הרי זה מורה ששרשו למעלה יותר, כידוע ¹²³⁷ המשל מנפילת החומה, שהאבן שבראש החומה נופלת למרחוק יותר כו'.

ומצד זה הוא גודל העילוי שנעשה ע"י בירור עניני העולם, שמעלים ומחזירים את הניצוצות לשרשם בקדושה (אע"פ שלא פועלים ענין חדש, שהרי מלכתחילה הם ניצוצות דקדושה).

וכמבואר בכתבי האריז"ל ¹²³⁸ מ"ש ¹²³⁹ "לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' גו'", דקאי על הניצוץ האלקי שבמאכל – דלכאורה אינו מובן: מדוע זקוק האדם לניצוץ האלקי שבמאכל, בה בשעה שבאדם עצמו יש ניצוץ אלקי, והרי האדם עצמו הוא למעלה מהמאכל שאינו אלא מדצ"ח – כיון שהניצוץ קדושה שבמאכל שרשו למעלה יותר מהניצוץ קדושה שבאדם.

ותכלית העבודה היא לברר את הניצוצות התחתונים ביותר, ועד שגם הענינים הבלתי-רצויים יהפכו לקדושה, שעי"ז ניתוסף עילוי גדול יותר.

וזהו גם משנת"ל במאמר ¹²⁴⁰ – על יסוד מאמר של רבינו הזקן

201

שנדפס באור התורה עם הגהות הצ"צ ¹²⁴¹ – בפירוש הכתוב ¹²⁴² "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", שהתכלית ד"ראה אנכי גו'" היא שיומשך ב"ברכה וקללה" – להפוך את הקללה לברכה, שעי"ז ניתוסף עילוי גדול יותר, שלכן אמרו רז"ל ¹²⁴³ "טוב זה מלאך חיים, מאד זה מלאך המות", שדוקא ע"י הפיכת ענין בלתי רצוי, נעשה העילוי ד"טוב מאד" ¹²⁴⁴ , וכמבואר גם בפירוש הכתוב ¹²⁴⁵ "והפכתי אבלם לששון" (שזהו גם תוכן ענינו של חודש מנ"א).

טו. וכאן המקום – כיון שלדאבוננו יש עדיין צורך – לדבר אודות הענין של "מיהו יהודי":

ובהקדים – שלמרות גודל הידידות ששררה בין רבי לאנטנינוס, הנה כל זמן שרבי לא גייר אותו, הי' אנטנינוס גוי כמו כל שאר הגויים!

ואע"פ שהיו אצלו ניצוצות קדושה מעולם התהו כו' – הנה קודם הבירור (ע"י הגיור כו') הרי זה רע גמור.

וכפי שמצינו בנוגע ליעקב ועשו, שאע"פ שאצל עשו היו ניצוצות קדושה נעלים מעולם התהו, שזהו ענין "ארבע מאות איש" ¹²⁴⁶ שבאו עם עשו, ששרש שרשם הוא מ"ארבע מאות שקל כסף" ¹²⁴⁷ שנתן אברהם לעפרון, שהם ת' עלמין דכסופין שנמשכים מבחי' עתיקא קדישא ¹²⁴⁸ , מ"מ, התיירא יעקב ממנו, כמ"ש ¹²⁴⁹ "וירא יעקב מאד וייצר לו", ולכן עשה כמה פעולות: "ויחץ את העם וגו'" – כיון שקודם הבירור הרי זה רע גמור.

ומזה מובן גודל החומר שבגזירה האיומה של "מיהו יהודי" – שגוי שלא התגייר כלל, רוצים לרשום אותו בתור יהודי!

טז. ובנוגע לאלו שצריכים להתווכח אתם ע"ד הצורך לקבוע בחוק שיהודי הוא רק מי שהתגייר כהלכה – לא צריך להרחיק לכת כדי להוכיח שאין שחר לטענותיהם, אלא מדבריהם גופא רואים שהם סותרים את עצמם:

לא מזמן יצאו בעצמם עם הבטחה, שלקראת הבחירות ישתדלו ויפעלו שיוסיפו תיבת "כהלכה". וכיון שכן, מדוע לא עוסקים בזה כבר עכשיו?!...

202

ומה גם שאי אפשר לסמוך על ההבטחות שלהם, כפי שכבר הי' לעולמים, שהבטיחו לפלוני שיפעלו ענין מסויים, ועד היום הזה לא בא הדבר לידי פועל.

נגשו ליהודי דתי והבטיחו לו שאם יצביע כמותם, אזי יתנו לו כך וכך (והוסיפו לאיים עליו, שאם לא יעשה כן, יזרקו אותו מהדירה וכו'), ועד היום הזה לא קיימו – ואין בכוונתם לקיים – את הבטחתם!

הם מרמים מאה אלף יהודים שבחרו בהם להיות באי-כחם, וכשבא לפועל, לא מתחשבים עמהם כלל, אלא עושים כל מה שרוצים (וכך נוהגים גם בנוגע להצבעה ב"כנסת", שההחלטה נקבעת ע"פ דעתם של אנשים אחדים בלבד), ועד שמכריחים את הרבנים לעשות כרצונם (כמו ברוסיא, שהיו ממנים "רבנים מטעם"...), ובאם לאו, יפטרו אותם (שזה גרוע יותר מכמו שהי' ברוסיא, שפיטרו אותם בגלל שהלכו נגד קומוניזם, ואילו כאן מפטרים אותם בגלל שפוסקים ע"פ התורה).

ובכל אופן, אם הם רואים שאין ביכלתם לפעול לטובת חיזוק היהדות – עליהם לסוג אחור ולהתפטר מתפקידם! לא נולדת "שר", ובמילא לא נורא אם תחדל להיות "שר"!... "ערום יצאת" ¹²⁵⁰ , והרי הדבר הראשון שנותנים לילד שנולד הוא – לימוד תורה, וא"כ, הנך יכול לחזור ולהתחיל ללמוד תורה, ולא באופן ¹²⁵¹ שאתה תְּלַמד את התורה מה שאתה רוצה, אלא שתִּלְמד מה שהתורה אומרת!...

ויה"ר שמכאן ולהבא יראו סוכ"ס את האמת,

– ובפרט שכבר התחילו לחשוב ולהתבונן היתכן שנפלו למצב ירוד כזה, עד שהם עצמם לא היו יכולים לשער שיכולים ליפול למטה כ"כ –

ולא יהי' צורך בכך שתהי' להם מפלה, אלא הכל יהי' בדרכי נועם ודרכי שלום וכו' ¹²⁵² .

______ l ______