או"ח סימן תס — דיני מצות המצוה

תס דיני מצות המצוה ובו י"ב סעיפים:

א כבר נתבאר בסימן תנ"ג^א שאין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה שישראל בן דעת נתעסק בלישתה ועריכתה ואפייתה^ב לשם הפסח אבל אם באחד מהעסקים הללו נתעסק נכרי או חרש שוטה וקטן^ג דהיינו שאינו שומע ואינו מדבר^ד או שוטה דהיינו שמאבד מה שנותנים לו^ה או קטן דהיינו שלא הביא שתי שערות^ו אפילו אם ישראל גדול בן דעת עומד עליהם ומלמדם ומזהירם שיתעסקו בה לשם הפסח אין אדם יוצא בה^ז לפי שהנכרי אינו שומע בקול ישראל המזהירו והוא עושה על דעת עצמו^ח ואינו מתכוין לשם הפסח וחרש שוטה וקטן אין בהם דעת לכוין לשם הפסח ואף אם הם אומרים בפירוש שמתכוונים לשם הפסח אין כוונתם ומחשבתם שוה כלום כיון שאין בהם דעת^ט.

ויש חולקין על זה^י ואומרים שאם ישראל גדול בן דעת עומד ומשגיח עליהם שלא תתחמץ העיסה בידיהם אף על פי שהם אינם מתכוונים לשם הפסח שאין צריך כלל שתהא כוונת הלישה לשם פסח אלא שיהא השימור מחימוץ מלישה ואילך לשם הפסח כמו שנתבאר בסימן תנ"ג וכאן הרי ישראל בן דעת עומד עליהם ומשגיח על העיסה שבידיהם ומשמרה מחימוץ לשם פסח^יא.

והעיקר כסברא הראשונה^יב ומכל מקום בשעת הדחק שאי אפשר בענין אחר כגון זקן או חולה שאי אפשר לו ללוש ולאפות בעצמו והוא בין הנכרים ואין שם ישראל יש לסמוך על סברא האחרונה^יג ומכל מקום נכון הדבר שילמד ויזהר את הנכרי שיעסוק בה לשם פסח^יד וגם הוא יסייע קצת בלישתה^טו שאז עושה הנכרי על דעת הישראל המסייעו ולא על דעת עצמו^טז כמו שנתבאר בסימן י"א^יז ע"ש.

ואם אפשר לו למצוא ישראל אפילו חרש שוטה וקטן מוטב שיעשו הם שהם שומעים בקולו ועושין לדעתו משיעשה על ידי נכרי שאינו שומע בקולו^יח:

ב הניקור שמנקרין המצות של מצוה יש להסתפק אם מותר לעשותו על ידי נכרי או על ידי חרש שוטה וקטן^יט וטוב להחמיר לכתחלה^כ אפילו ישראל בן דעת עומד עליהם ומזהירם שיעשו לשם הפסח אבל שאר המצות אע"פ שישראל קדושים הם ונהגו לעשות להם שימור מחימוץ לשם הפסח^כא מכל מקום נוהגים לנקרם על ידי קטנים כיון שגם גדולים עומדים על גביהם^כב ומשגיחין על המצות שבידיהם שלא יבאו לידי חימוץ וזה נקרא שימור גמור לפי סברא האחרונה שנתבאר עיין סי' תע"ז^כג:

ג גדולי החכמים היו משתדלין בעצמן במצות מצוה ועומדין על עשייתן ומזרזין את העוסקין בהן ומסייעין בעריכתן^כד וכן ראוי לכל אדם לעשות להטפל הוא עצמו במצוה^כה שכן הוא בכל המצות^כו מצוה בו יותר מבשלוחו^כז:

ד ועכשיו שנתקלקלו הדורות ורוב המון עם אין נזהרין בכל דקדוקים שדקדקו חכמים בשמירת המצות מחימוץ ראוי לכל אדם אף בשאר המצות לעמוד על עשייתן^כח ולא להאמין לעמי הארץ^כט:

ה הלש עיסה אחר זמן איסור חמץ טוב^ל שיאמר בשעת לישה כל פירורין שיפלו בשעת לישה ועריכה^לא וכן הבצק שידבק בכלים^לב אני מבטל ומפקיר אותם וכשהוא אומר כן אף כשיתחמצו הפרורין אינו עובר עליהם בבל יראה ובל ימצא אף אם יש בהם כזית כשיתקבצו ויתדבקו יחד כיון שכבר ביטלם קודם שנתחמצו שאז הם עדיין ברשותו לבטלן ולהפקירן כמו שנתבאר בסי' תמ"ד^לג אבל אם לא יבטלם קודם שיתחמצו יש לחוש שמא לא יבערם מן העולם מיד^לד לאחר שנתחמצו ויעבור עליהם בבל יראה ובל ימצא מדברי סופרים אף שאין בהם כזית כמו שנתבאר בסי' תמ"ב^לה.

(ואף שנתבאר בסי' תל"ד^לו שהפרורים אין צריך לבטלם ולהפקירם כלל שמאליהם הם הפקר היינו פירורי הפת שאי אפשר שיתדבקו יחד וכל פירור בפני עצמו אינו חשוב כלום ובטל מאליו אבל פירורי בצק^לז כיון שאפשר^לח שעל ידי כיבוד הבית יתקבצו^לט ויתדבקו ויהיו חתיכה אחת יש בהן חשיבות קצת ואינן בטלים מאליהם).

וכשמבטל הפירורין יאמר הפירורין יהיו הפקר או אני מפקירם ולא כמו שנוהגים המון עם לומר פירורין הפקר דמשמע שמאליהם הם הפקר ולא שהוא מפקירם^מ ואף שיש מי שיישבו המנהג^מא מכל מקום יותר טוב לומר בלשון המבורר יותר ועכ"פ שיאמר בלשון שמבין^מב כמו שנתבאר בסי' תל"ד^מג:

ו ולאחר גמר הלישה צריך לכבד את הבית^מד ואת השולחן^מה שעשו עליו מצות ואת מקום הלישה^מו כדי לבער את הפרורין שאע"פ שבטלם קודם שנתחמצו מכל מקום לאחר שנתחמצו צריך הוא לבערם שלא יהיה חמץ ברשותו בפסח^מז והפירורין שמוצא ישרפם^מח ולא ידרסם ברגליו בעפר שאף על פי שהם מתבערים בכך מכל מקום כיון שכבר הגיע זמן איסור חמץ אין ביעור חמץ אלא בשריפה לפי מנהג מדינות אלו^מט לפיכך טוב שמיד שהפירורין נופלין לארץ קודם שיתחמצו ידרסם ברגליו^נ בעפר כדי שיתבערו מיד ולא יצטרך לשורפם אחר כך^נא:

ז אין עושין סריקין המצויירין^נב דהיינו לצייר במצות כמין חיה ועוף^נג לפי שהוא שוהא עליהן לציירן ופעמים יבואו לידי חימוץ ע"י שהייה זו^נד ואפילו המצות הן רקיקים דקים שאינן ממהרין להחמיץ^נה אף על פי כן אסרו חכמים ואפילו רוצה לעשות הציור על ידי דפוס^נו שאינו שוהה כלום אף על פי כן לא חלקו חכמים בגזירתם לפי שהרואה שיאפה מצות מצויירות אינו יודע שנעשו על ידי דפוס ויבא להתיר לעשות בלא דפוס^נז:

ח אבל הניקור שמנקרין המצות כדי שלא יתפחו^נח אף על פי שעושה ע"י מסרק ונעשה כעין ציור על המצה מכל מקום כיון שאינו מתכוין לציור^נט ה"ז מותר ומכל מקום טוב למהר לעשותו בכל מה דאפשר^ס שהרי כשמנקר מקצתה האחד שוהה מקצתה השני בלא עסק כלל^סא:

ט אם עבר ועשה ציורין על המצות מותרות באכילה אם לא שהה בציורן שיעור חימוץ^סב ואפילו לכתחלה אדם יוצא בהן ידי חובתו^סג:

י אין עושין מצה עבה טפח^סד שכשהיא עבה כל כך יש לחוש שמא לא ישלוט חום האש בתוכה ותתחמץ בתוכה בשעת אפייתה^סה אבל פחות מטפח אפילו משהו מותר לעשות לכתחלה מעיקר הדין^סו לפי שחום התנור שולט בתוך עוביו כשאין בו טפח ומכל מקום טוב לעשות המצות רקיקין דקין^סז שאין ממהרין להחמיץ כל כך כמו העבות^סח כשעדיין הן חוץ לתנור ואם עבר ועשה מצות עבות טפח או יותר מותרות באכילה^סט ומכל מקום יש לעיין בתוך עוביה אם נאפית יפה ולא נתחמצה שם ואף על פי כן טוב שלא ליקח אותה למצות מצוה^ע:

יא אין להקל במה שהחמירו הקדמונים שלא לעשות בפסח מיני מולייתות שקורין פאנד"ש או פלאדינ"ש^עא דהיינו עיסות מצות ממולאות בבשר^עב או בגבינה^עג לפי שבשעת אפייה יוצא ליחה מהבשר והגבינה ומלחלחת את העיסה ומעכבת אפייתה ועוד שליחה זו דינה כמי פירות שכשהם מתערבים בעיסה שנילושה במים היא ממהרת להחמיץ מיד^עד כמו שיתבאר בסי' תס"ב^עה ואם כן יש לחוש שמא כשיצאה הליחה לתוך העיסה נתחמצה מיד קודם שהספיק חום האש לשלוט בה לאפותה.

וכן אין ליתן ביצים לתוך המצה שיתאפה עמהם^עו לפי שהליחה היוצאה מהם מעכבת אפייתה ואפילו ביצה מבושלת אין ליתן^עז אע"פ שאין ליחה יוצאת ממנה מכל מקום במקום הביצה אין חום האש שולט שם ואין נאפה שם יפה ואפילו בדיעבד ששכח ונתן אותה בתוך המצה יש לאסור המצה באכילה ובהנאה לפי מנהגינו שאנו אוסרין מצה שנתכפלה בתנור לפי שאין חום האש שולט במקום הכפל^עח כמו שיתבאר בסי' תס"א^עט ע"ש:

יב אבל אם נתן לתוכה זרעונים אפילו אינם כתושים מותרת באכילה לפי שדבר קטן כזה אינו מעכב אפייתה^פ ומכל מקום לכתחלה יש ליזהר^פא שלא ליתן לתוכה אפילו דברים קטנים אלא אם כן הם כתושים לפי שיש מי שאומר^פב שאפילו דברים קטנים מעכבים את האפייה: