פרק ט

פרק ט

והנה מקום משכן נפש הבהמית: משכן היינו התגלות כמ"ש ושכנתי בתוכם ³⁹⁷ והיינו גילוי השראת השכינה כו', וכמו"כ כאן משכן היינו התגלות הנפש הבהמית.

הוא בלב בחלל השמאלי : כי מהות הנפש הבהמית הוא ז' מדות, דשרשם הוא מז' מדות דתוהו שנפלו בשבירה כנודע, ולכן מקום משכנו שהוא ענין התגלותו הוא בלב, כי הלב הוא משכן המדות כו'.

אך מקום משכן נפש האלקית הוא במוחין : כי עיקר מהות נפש האלקית הוא חכמה כמבואר לקמן בפרק י"ח ולכן משכנה הוא במוחין כו'.

וגם בלב בחלל הימני : שמשכן הנפש האלקית הוא במוח וגם בלב משכנו ולא התפשטות המוחין בלבד, דבלב הוא התגלות המדות דנפש האלקית שהוא ענין מדות שכליים, וחלל השמאלי מדות טבעיים, כן נראה דקדוק הלשון והענין ³⁹⁸ , וכן פירוש בקיצור תניא ³⁹⁹ .

ומתבוננים: הוא פעולת הבינה כו'.

מסתכלים ביקרא דמלכא : כי הנה יש ראיה והסתכלות, ראיה הוא כמו שאדם רואה דבר בדרך מעביר לבד כו', והסתכלות נקרא ראיה פנימית (בל"א א טיפין קוק מעצם הנפש) והוא ענין הבטה, ויש תענוג בהראיה כמו זוג יונים שמסתכלים תמיד זע"ז ומתענגים כו', כך יהי' קשר האהבה בדביקות נפלא ועצום עד שיהי' עיניו ולבו כל הימים רק לאסתכלא ביקרא דמלכא. ע' בתו"א ד"ה חכלילי עינים והביאור ⁴⁰⁰ ובד"ה ואתחנן בהביאור ⁴⁰¹ מענין הסתכלות העינים דוקא.

לכבשה: היינו בע"כ כמו כבישת מלחמה.

ולמלוך עליה: היינו ברצון כמ"ש ומלכותו ברצון קבלו כו', וכנודע ההפרש בין ממשלה למלוכה ⁴⁰² .

המושלת עליו: היינו בע"כ, עי' לקמן פי"ז.

סרים למשמעתו: היינו בחי' אתכפיא.

ובטלים אצלה לגמרי : היינו בחי' אתהפכא, שהיא למעלה מאתכפיא

ומרכבה אלי' : היינו עוד יותר מבחינת אתהפכא, כי גם בחי' אתהפכא הוא שיש לו רצון רק שמהפך אותו כו', אבל בחי' מרכבה הוא כמו מרכבה שבטל אל הרוכב המנהיג אותה, שאין להמרכבה שום רצון אחר רק רצון הרוכב עליה ומנהיגה ולכל אשר יחפוץ יטנה ורצון הרוכב הוא רצונה, עי' לקמן פכ"ג.

ולא יעב ו ר זר: היינו אפילו דרך מעבר לבד כו'.

תלת מוחין שבראש: היינו תלת חללין דגלגלתא כו'.

ולהוליד מהן כו ' היראה במוחו ופחד ה' בלבו ואהבה ה' כאש בו ע רה כו ' : עיין לעיל פ"ג מש"א יראה קודם.

בכל לב ונפש ומאד: היינו ע"י בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך.

שיהיה תוכו רצוף אהבה מלא וגדוש עד שתתפשט גם לחלל השמאלי : הנה רצוף הוא לשון רצפה תחתית הבית, כמו"כ הנמשל גם כאן בעבודה הוא המשכת וגילוי הנפש האלקי בבחינת נה"י בלבד אל המעשה כו' על ידי האהבה המסותרת, ואח"כ אמר מלא היינו בכל עשר כחות הנפש, וכמו מלא על כל גדותיו, ואח"כ אמר וגדוש היינו עוד יותר מהכלים, כמו מדה גדושה דהוא יותר מהכלי, ובעבודה הוא ענין הרצון שלמעלה מטעם ודעת שהוא מושל ושולט על כל כחות הנפש כמ"ש לקמן בפי"ב, ועל ידי זה יכול אח"כ שת תפשט גם לחלל השמאלי והוא התהפכות המדות טבעיים.

תוכו רצוף אהבה מלא וגדוש כו ': ע' סד"ה ושאבתם בלק"ת ⁴⁰³ שמשמע שזה האהבה מסותרת שבנפש האלקית לבד, וכמו אהבה הנמשכת כמים שהוא מטבע הנפש האלקית לדבקה בה'. ופירוש מלא היינו שהיא מאירה בכל הע"ס שבנפש האלקית לא בבחינת קטנות ואמונה לבד, ועכ"ז לא נגע עדיין לנפש הבהמית, וכנרשם על פט"ו לשון אדמו"ר בזה. וגדוש הוא למעלה מבחינת כלים של נפש האלקית כי אם שיגיע גם כן לנפש הבהמית להפוך הטבע מה שרצה לא ירצה.

יסוד המים הרעים שבה שהיא התאוה : כמש"ל פ"א שתאות התענוגים מיסוד המים.

לשנותה ולהפכה מתענוגי עולם הזה לאהבת ה': והסימן הוא אם האהבה היא מצד הנפש האלקית בעצמה או אם היא מצד נפש הבהמית גם כן, כי לכאורה אינו מובן מנין יודעין זה, אך הענין הוא אם כאשר מתבונן בתפלתו עולה לו איזה דבר מעניני עולם הזה ויש לו אהבה לעולם הזה גם כן, אזי הוא הסימן שאהבה זו היא מצד הנפש האלקית מעצמה ולא נוגע לנפש הבהמית כלל, ואין זה שקר ח"ו כי יש לו שתי נפשות נפש האלקית ונפש הבהמית, הנפש האלקית יש לו אהבה לאלקות והנפש הבהמית יש לו אהבה לעניני עולם הזה מצד שמורגל בה תמיד (עיין לקמן פכ"ח), אבל כשנגע האהבה גם לנפש הבהמית היינו שיפעול הכנעה ובטול בהמדות טבעיים דנפש הבהמית אז הסימן הוא שנשתנה מטבעו, והוא מה שרצה עד עתה לא ירצה, ומה שלא רצה עד עתה ירצה, זהו סימן שנגע גם לנפש הבהמית ופעל האהבה גם בנפש הבהמית. עי' ד"ה וידבר ה' נשא כו' הנה הלוים ⁴⁰⁴ מענין זה,

והע נג הוא במוח חכמה ושכל: דחכמה נקרא עדן ⁴⁰⁵ שהוא ענין תענוג, והתגלות עתיק בבינה.

והוא בחי' המים וזרע אור זרוע שבקדושת נפש האלקית המהפכת לטוב כו ': הנה נודע שבהמשכת הטפה יש אור מים רקיע ⁴⁰⁶ , אור הוא שרש הרוחניות שבהטפה מהות תענוג רוחני, ומים הוא התגשמות הטפה בהמשכתה ע"י חוט השדרה, ובכ"ז לא נפסק התענוג ממנה ואדרבה עיקר התענוג הוא בגמר ביאה, רקיע הוא כשנמשכה הטפה בבטן הנוק' אז נפסק ממנה מהות המשכת התענוג בגילוי כו', ומכ"ז יובן הנמשל בהולדת הנשמות מטפת מ"ד שעד עבור הנשמה במל' מיוחדת בהתענוג אלקי שממנה נמשכה, ולאחר לידתה נפרדה ממקורה, ובפרט בהתלבשותה בגוף גשמי, לכן כשהנשמה תעלה ותגיע בעבודתה לזכות לאהבה בתענוגים אז נתגלה בה בחי' המים וזרע אור זרוע שבקדושת נפש האלקית טרם שנתלבשה בלבושי', אז ממילא מתבטלים נגדה כל הלבושים צואים דנפש הבהמית וד"ל. וע' בד"ה צאינה וראינה הב' ספ"ד ובהביאור פ"א ⁴⁰⁷ .

וזרע אור זרוע כו ': היינו כמו בגשמיות יש ג' שותפין אב מזריע לובן כו' אם מזרעת אודם כו', כמו"כ למעלה בנשמה על דרך משל יש אבא ואימא כו'. והוא ענין יחוד זו"נ [כנזכר בפרקים הקודמים] להוליד נשמות, דמל' הנקרא אימא מזרעת אודם היינו בחי' הגבורות העלאה ותשוקת הנפש למעלה, דמל' עומד תמיד בתשוקה לעלות למעלה כמ"ש מי זאת ⁴⁰⁸ עולה מן המדבר מתרפקת על דודה, וכמ"ש למען יזמרך כבוד ⁴⁰⁹ ולא ידום, נהורא תתאה קארי תמיד לנהורא עילאה ולא שכיך לעלמין, אלקי' אל דמי לך ⁴¹⁰ וגו', וידוע דאלו הבחי' קאי על בחי' המל'. ולכן ההשפעה מהמל' (אשר היא נקרא אימא) בנפש הוא ענין תשוקת הנפש למעלה, וזהו ענין אם מזרעת חלקה פירוש מהותה, ומהו זהו ענין אודם גבורות והוא ענין העלאה כי כל העלאה הוא ע"י גבורה, כידוע מענין שם מ"ב דאנא בכח כו' כמבואר במ"א (ועי' בלקו"ת בדרוש המסעות ⁴¹¹ ), ואב מזריע לובן היינו המשכת אלקות בנפש מלמעלה למטה והוא ענין אהבה בתענוגים כו', וזהו הפירוש זרע אור זרוע פירוש שנזרע וד"ל.

בהסיר הבגדים הצואים כו ' שהוא מלובש בהם: כי הנה עצם נפש הבהמית הוא רק כח המתאווה (בל"א אַ שטאַרקער וועל צו אַ זאַך) ואינו רע, ועיקר הרע הוא מה שמלובש בלבושים צואים, ולכן נקרא יצר הרע ציור הרע לבושים כו', ולכן בהסיר הבגדים הצואים והוא ענין הלבושים תענוגי עולם הזה וישאר רק כח המתאווה, וידוע דדבר שבקדושה אינו נעקר ממקומו לגמרי, לכן אזי יהי' לו אהבה לאלקות.

לטובת האדם: היינו שרש הקליפה, כמארז"ל שטן ופנינה לש"ש נתכוונו ⁴¹² , ולפעמים אמרו נתן עיניו במקדש ראשון והחריבו, אך לא קשה כאן בשרש הקליפה וכאן שנשתלשלו למטה ע"י צמצומים רבים וכאן הכונה על שרש הקליפה וע"ז אמר לטובת האדם וד"ל.

הקדמה ל פרק ים י-י"ג

לענין ד' חילוקי מדריגות צדיק גמור וצדיק שאינו גמור ובינוני ורשע שנתבאר בפרקים י' וי"א י"ב וי"ג. יש להקדים לבאר קצת שרש ענין ד' בחי' נוגה שבד' עולמות אבי"ע שזהו שרש ד' מדרי' הנ"ל.

הנה ד' מדרי' אלו הם לנגד ד' עולמות אבי"ע וסדרן: רשע בעשי', בינוני ביצי', צדיק שאינו גמור בבריאה, צדיק גמור באצילות (ובשערי קדושה לרח"ו ⁴¹³ נקרא צ"ג בשם חסיד), והנה ידוע שיש בחי' נוגה בכל ד' עולמות אלו, אלא שבחי' נוגה דאצילות מעמדה בעולם הבריאה דלא יגורך רע כתיב ⁴¹⁴ כידוע, והנה נוגה דאצילות הוא כולו טוב, ומה שמכל מקום נזכר בעץ חיים דחצי' טוב וחצי' רע מובא בלק"ת תזריע ד"ה מתיבתא דרקיע ⁴¹⁵ , תי' בהגהות צמח בעץ חיים שעמ"ט ספ"ג ⁴¹⁶ דמכל מקום גם הטוב צריך בירור, וע' בעץ חיים שער מ"ח רפ"ג ⁴¹⁷ ובענין אלקים קדושים שנזכר שם, והובא בד"ה תולדות נח ⁴¹⁸ שלכאורה תמוה מאד, ע' הגהות אדמו"ר לד"ה מתיבתא דרקיע הנ"ל שהכוונה אינו אלקות ממש ח"ו, וק"ו מנשמות דאצילות שמכל מקום אינם במהות הכלים דאצילות ממש כמ"ש בד"ה איהו וחיוהי ⁴¹⁹ שכבר יצאו ונפרדו כו' מעין בחי' הכלים כו', וכ"ש וק"ו בק"נ דאצילות שאינה אלקות ממש ח"ו. וע' ע"ח שער מ' ⁴²⁰ הוא שער החשמל ספ"א בענין אלקים קדושים שהוא בבחינת החשמל ע"ש, ומעמדה בבריאה הוא כנגד אחורי היכל ק"ק דבריאה כמ"ש במשנת חסידים ס' נזיקין ובעץ חיים שער הקליפות, ואולי י"ל שזהו דוקא היכלות דקל"נ דאצילות, אבל פרצוף די' כלים שבה עצמה הוא בין גוף דאדם דבריאה לבין הלבושים והיכלות דשם, וע' ע"ח שער הקליפו' שמ"ט ⁴²¹ ושמ"ג בהקדמה ושמ"א פ"ה בפירוש הא' בענין מעמד הקליפות.

והנה נזכר בעץ חיים ובמ"ח שבאצילות הקדושה מרובה על הטומאה פירוש שקליפה דאצילות אינו כי אם לנגד בחי' ז"א דאצילות אבל לא נמצא ונתקן קליפה למעלה מז"א, וגם בג"ר דז"א לא נתקן קליפה בלעו"ז זהו הפירוש הקדושה דאצילות מרובה על הטומאה וגם זה מעמדה בעולם הבריאה, לכן נזכר לפעמים בסה"ק שהאצילות כולו טוב כי הרע נפרד משם בריחוק מקום בעולם הבריאה.

ובעולם הבריאה הקליפה דשם נתקן עד בחי' או"א דבריאה לכן גם בבריאה הקדושה מרובה על הקליפה, כי ראש הבריאה מתחיל מבחינת א"א דבריאה שאין לנגדו בלעו"ז שם, ואף בג"ר אין לו אחיזה שם כי אם בז"ת, וכן בכל העולמות, והנה לענין תערובות טוב ורע בעולם הבריאה נזכר בעץ חיים שבבריאה אינו מעורב טוב ורע אף בלבושים והיכלות (הוא בעץ חיים שמ"ז פ"ג וכן העתיק בלק"ת ביאור במדבר פ"ד ⁴²² ובד"ה דומה דומי בבה"ז ⁴²³ ובכ"ד בכ"ק ⁴²⁴ ). אמנם במ"ח העתיק שבבריאה רובו טוב ומיעוטו רע ומעורב הטוב ורע, וכ"ה בעץ חיים שער הקליפות שמ"ט ⁴²⁵ . ובמ"א בעץ חיים שמ"ג בהקדמה ⁴²⁶ כ' שביצירה גם כן אינו מעורב הטוב ורע כי אם בעשי', אך על פי הרוב הדרושים של כ"ק תפסו שבבריאה אינו מעורב וביצי' מעורב, אמנם תערובות זה אינו בספירות עצמן באורות וכלים ח"ו כי אם בלבושים והיכלות דשם יש תערובות רע דנוגה, ופירוש הלבושים י"ל שהוא ענין החשמל על דרך משל אותיו' מחשבה שהמדות והשכל מלובש בהם, (וע' בתו"א לך ד"ה ⁴²⁷ המלאכים החשמלים, וע' ד"ה החלצו ⁴²⁸ בענין אפקוהו למט"ט ומחיוהו), וביצי' חציו טוב וחציו רע ומעורב הטוב ורע בהלבושים ופירוש חציו ע"ד הנ"ל כי ביצי' נתקן הקליפה לעומת בחי' א"א דיצי' נמצא שוין קומת הקדושה והקליפה דשם, (אמנם אינו עומד נגד ג"ר שלו כי אם למטה בז"ת כנ"ל), ובעשי' רובו רע ואצ"ל שמעורב בהלבושים אבל לא בספירות עצמן באו"כ ח"ו, ופירוש רובו רע ע"ד הנ"ל שבעשי' נתקן בחי' הקליפה נגד בחי' עתיק שבחי' עתיק בקדושה הוא למעלה מבחינת אותו עולם שמתחיל מבחינת א"א לכן נקרא רובו רע.

וכ"ז לענין תערובות הרע בקדושה, אמנם מבואר ד"ה תולדות נח ⁴²⁹ שגם בקליפת נוגה עצמה הוא כן שבאצילות כולו טוב ובבריאה רובו טוב וביצי' חציו טוב ובעשי' רובו רע ומיעוטו טוב, ואדמו"ר פלפל בזה הרבה שם שלא משמע כן בעץ חיים [אלא] לענין התערובות בקדושה ולא בקליפת נוגה עצמה והניח בצ"ע, אמנם בלק"ת ביאור ד"ה חוקת התורה ⁴³⁰ הביא כן בשם המ"ח, ואף שצ"ע הרבה במ"ח עכ"ז נראה דמה דמיבעי' לי' אפשיטא לי' דכן הדבר גם בק"נ וכן משמע הלשון בתניא ספ"א.

ובענין מעמד הקליפות שלפעמים משמע שהשתלשלות הקליפות הוא בסוף השתלשלות הקדושה בעשי' ולפעמים מבואר שהקליפה מעמדה לעומת כל עולם דקדושה בין אור פנימי לאור מקיף של אותו עולם, וכ"ה ברוב המקומות בעץ חיים ושאר כהאריז"ל הדבר מבואר בעץ חיים שמ"א פ"ה ב' פירושים בענין מעמד הקליפות ועל פיהם יתפרש כל הנ"ל.

והנה ידוע דהניצוצות והכלים שנפלו בשבירה בשם ב"ן דבריאה הי' כלולים מד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן כמ"ש בעץ חיים ובד"ה יהיב חכמתא לחכימין ⁴³¹ ומהם הוא שנתבררו ד' עולמות אבי"ע דקדושה הי' ספירות שבהם וגם ההיכלות ומלאכים שבד' עולמות הנ"ל, אך מהסיגים שבהם שלא הי' אפשר להתברר נשארו להיות ד' בחי' נוגה המעורב טוב ורע לנגד ד' בחי' עולמות הנ"ל.

וידוע בענין סדר הבירורים שמתחלה הוברר בחי' הכתר, שמ"ה שבו בירר בחי' ב"ן שבו, כמבואר בביאור מי מנה ⁴³² שמה שהוכשר להיות בחי' ביטול שבכתר נתברר להיות בחי' כתר דאצילות, וכמובא בביאור ראשי המטות ⁴³³ שעתיק דתיקון לקח ה' ראשונות דכתר דתהו ע"ש, ומה שלא הוכשר להיות באופן הביטול דבחי' כתר הוברר עוד להיות בחי' חכמה היינו מה שהוכשר לקבל בחי' ביטול דחכמה, וכן כל הי' ספירות ומה שלא הוכשר לקבל בחי' הביטול די' ספירות ממש דאצילות דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד ממש הוברר עוד להיות בבחינת נשמות דאצילות, כידוע שאור מחצב הנשמות הוא לבוש לאור מחצב הספירות כמבואר בשע"ק להרח"ו ⁴³⁴ , והיינו מה שהוכשר להיות על כל פנים בבחינת ביטול הנשמות דאצילות מעין בחי' הכלים, ואח"כ הוברר עוד להיות בחי' היכלות ומלאכים דאצילות ומה שלא הוכשר להיות על אופן בחי' ביטול המלאכים והיכלות דאצילות נעשה מזה בחי' נוגה דאצילות מהסיגים שבבחינת תערובות הנ"ל שנפלו משם ע"ב דתהו אך מעמדה בבריאה כנ"ל, ולפעמים עולים הזו"נ דנוגה דאצילות לינק מאצילות ממש לכן נתבאר לפעמים שמקומם באצילות ממש כמ"ש אדמו"ר תי' זה בד"ה ויחלום ⁴³⁵ בשם הע"ח.

והנה כמ"ש כאן כן נתבאר בביאור ד"ה ובבואה לפני המלך שבתו"א שלא נדפס ⁴³⁶ בענין סדר הבירורים, אך בלק"ת בביאור מי מנה לא נזכר בחי' בירור נשמות דאצילות רק בירור הי' ספירות לבד בכל הד' עולמות ע"ד הנ"ל, ואפשר שהכוונה שם שאחר בירור הי' ספירות שבד' עולמות אבי"ע התחיל אז בירור הנשמות לפי שגם הי' ספירות דעשי' הם בבחינת עליונה יותר אף מנשמות דאצילות.

ולפירוש דרך זה י"ל שגם ד' בחי' נוגה שנשארו מהסיגים היינו אחר בירור כל הד' עולמות דקדושה שאחר קדושת העשי' ואחר הפרסא בחי' חשמל שבין קודש לחול, מתחיל אז בחי' נוגה דאצילות ושאר נוגה דבי"ע, ואח"ז בחי' ג' קליפות הטמאות לגמרי, וכ"מ בכ"ד [בדא"ח] ובעץ חיים, אך מדרך הנ"ל שבביאור ד"ה ובבואה שבירור נשמות דאצילות הי' קודם בירור הי' ספירות דבריאה, לכן י"ל שהכוונה שמתחילה הוברר לגמרי בחי' אצילות עם כל הנשמות וההיכלות ומלאכים ונוגה דשם, ואח"כ מתחיל בירור עולם הבריאה, וזה מתאים עם מ"ש בעץ חיים שמ"א ובכמה דוכתי שמעמד הקליפה הוא בכל עולם ועולם בין פנימי' למקיף, ועל פי דרך ד"ה מי מנה הנ"ל משמע שמעמד הקליפות הוא בסוף העשי' וזה נזכר גם כן בעץ חיים, ואדמו"ר העיר זה בד"ה מצות יאכל ⁴³⁷ את שבעת הימים ולא יראה לך כו' ולא תי' כלום, ואפשר ששניהם אמת ששרש ומקור הקליפות הוא בכל עולם ועולם בין מקיף לפנימי דשם, אך עצם הקליפות ומהותן הוא למטה אחר קדושת העשי'.

ואיך שיהי' הנה כל הד' בחי' נוגה הנ"ל הוא מה שנשאר להתברר ע"י תורה ומצות ותפלה שישראל עושים למטה באתערותא דלתתא שלהם, ומהם מתבררים נשמות חדשות ומלאכים כידוע בענין יוצר משרתים שהם המלאכים שמתחדשים בכל יום ⁴³⁸ מבירורי הניצוצות דתהו שנשארו בנוגה והוא עיקר בחי' עה"ד טוב ורע ומה שנזכר בכמה דוכתי ⁴³⁹ שבחי' עה"ד הוא מחזה דז"א והעיקר ביצי' מתחיל עה"ד טוב ורע, אין הכוונה על הי' ספירות ממש ח"ו ואף בנשמות שמבחינת ב"ן אין בהם רע ח"ו, רק הכוונה שיש לעומתם בחי' רע בלעו"ז שיונק משם והבירור הוא לבוא לבחי' שאין בלעו"ז כלל כמ"ש כ"ז בביאור מי מנה ⁴⁴⁰ עיי"ש.

והנה להבין קצת מדוע קליפה דאצילות מעמדם בעולם הבריאה ולא באצילות ממש. יש להבין זה על פי ב' דרכים, הא' נתבאר בלק"ת ד"ה מתיבתא דרקיע ⁴⁴¹ ועל פסוק ד"ה תולדות נח ⁴⁴² (חסדים מכוסים וחסדים מגולים), דהנה עיקר מהות בחי' נוגה הוא בחי' יש המורגש, היפוך מהות בחי' הקדושה שהוא תכלית הביטול לא"ס ב"ה דכולא קמיה כל"ח ואין עוד, כידוע מענין שבירת הכלים שהוא מפני היותם בבחינת יש דאנא אמלוך, ואף שבתהו לא הי' ע"ד יש המורגש ח"ו, כי אם מפני היותם דבוקים בבחינת יש האמיתי, אבל לאחר הנפילה והשבירה נעשה מזה יש המורגש ממש שזהו בחי' נוגה בכלל, והנה בחי' אצילות הוא בחי' חכמה בכלל שהוא תכלית הביטול לא"ס ב"ה עד דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון, לכן לא שייך באצילות ממש איזה הרגש מציאות אף לא הרגש הביטול גופא, וכמשל אברי הגוף שאינם מרגישים מהות הביטול שלהם להנפש והרצון, מפני היותם מתאחדים ממש עם הנפש כעצם א' ממש, כן באצילות שא"ס ב"ה מיוחד בהם בתכלית עד שאין שייך שום הרגש כלל, לכן נוגה דאצילות שהוא בחי' יש מורגש של הביטול ראו מה ⁴⁴³ , שהביטול הוא בבחינת הרגש ולא כמו שאצבע אינו מרגיש ביטולו להנפש, כי אם ע"ד מציאות נפרד שבטל שמרגיש שבטל, מעמדה בעולם הבריאה דוקא ששם נופל להיות מציאות נפרד להרגיש הביטול מה שאין כן באצילות כנ"ל, ומכל מקום נקרא קליפה דאצילות ולא קליפה דבריאה, מפני שההרגש הזה הוא הרגש הביטול (שעיקר מהות ביטול הוא בחי' אצילות כנ"ל), ולא הרגש היש (שהוא בחי' בריאה), ובחי' נוגה דבריאה הוא הרגשת היש ממש, ועפ"ז אפשר לומר פירוש בחי' חצי' טוב וחצי' רע שחצי' טוב הוא בחי' כחב"ד שבה ששם הוא הביטול ממש וה"ה טוב, וחציו רע הוא בחי' המדות שבה ששם מורגש הביטול שעיקר ההרגש הוא בהמדות.

ודרך הב' הוא שנתבאר על פסוק ויחלום והנה סולם בהגהות אדמו"ר נ"ע ⁴⁴⁴ וזהו תוכן הענין, דהנה שרש בחי' נוגה דאצילות הוא כמשל הזונה עם בן המלך שבזה"ק ⁴⁴⁵ , שתכלית כוונתה ורצונה וחפצה הוא טוב היינו שחפצה האמיתי הוא שלא ישמע לה בן המלך, בכדי שעל ידי זה ייטיב לה המלך מאד, מה שאין כן אם יתפתה לה כו', אך הלבוש אינו טוב שניראית כזונה ממש אף שהוא בע"כ ונגד רצונה, ומכל מקום נקרא קליפה וזונה, מפני שמכל מקום אין שייך על דרך משל שהמלך בעצמו יפתהו לעשות הרע אשר שנאה נפשו בתכלית השנאה, אף שלא יכווין כן באמת כי אם דרך לבוש לבד למען ידע אשר בלבבו, מכל מקום א"א כלל וכלל להמלך להתלבש בלבוש המתועב והרע הזה שהוא נגד עצמותו וחיותו ממש, כי אם הזונה שהיא לא רחוקה ממעשה התיעוב והרע בעצמותה לכן היא יכולה להתלבש בלבוש זה לפתותו עם היות שזה בעל כרחה ונגד רצונה, ומובן גם שהלבוש הזר הזה לא תוכל להתלבש בו כי אם במקום רחוק מהמלך, אבל לא בהיכל המלך ממש אתו עמו בביתו.

והנמשל יובן למעלה בבחינת שרש הרע דנוגה ע"ד מארז"ל שטן ופנינה לש"ש נתכוונו ⁴⁴⁶ , שכוונתם לשמים שלא ישמעו להם, מכל מקום נקרא קליפה מפני שגם דרך לבוש א"א להתלבש בו מי שקרוב ה' באמת אליו כמשל המלך הנ"ל, כי אם מי שרחוק ה' ממנו, ולכן מעמדם בעולם הבריאה אחר הפרסא שבין אצילות לבריאה, ששם שייך לבוש זה, ומכל מקום נקרא קליפה דאצילות מפני שכוונתם לשמים באמת וכנ"ל.

ועל פי זה יובן יותר ענין חציו טוב שהוא הכוונה והרצון, וחציו רע הוא הלבוש החיצון שנראה רע באמת, ואפשר לומר חציו כלפי פנים הוא בחי' כתר שבה שהוא בחי' הרצון.

ועל פי זה יובן ההפרש שנתבאר בתניא בין צדיק גמור לצדיק שאינו גמור, דהצדיק גמור שונא הסט"א בתכלית השנאה, והוא כנ"ל על דרך משל באצילות לא יגורך רע גם דרך לבוש, לכן לא יוכל להתלבש הצדיק גמור בשום תאוה אף לשם שמים, כי בחי' צדיק גמור הוא באצילות כנ"ל שבירר גם בחי' נוגה דאצילות, מה שאין כן הצדיק שאינו גמור הוא בבריאה לכן אינו שונא הסט"א בתכלית שלא בירר עדיין נוגה דאצילות, לכן יוכל להתלבש לפעמים באיזה תאוה לש"ש וכנ"ל, ומכל מקום נקרא צדיק מפני שכל כוונתו לש"ש וכנ"ל בבחינת נוגה דאצילות.

ומזה יובן עוד מ"ש בתניא סוף פרק י"ט וז"ל: והנה ה' אוא"ס ב"ה המלובש בחכמה שבנפש גדול ועצום כחו כל כך כו' שלא יוכלו יגעו אפי' בלבושיו שהם מחדו"מ כו'. והיינו שהחכמה הוא בחי' אצילות שבנפש ששם אין שייך קליפה כלל אף דרך לבוש וכנ"ל.

והנה בבריאה רובו טוב וגם כן אינו מעורב הטוב ורע, אצ"ל בהספירות עצמן ח"ו שאין שייך תערובות טוב ורע בהם גם בעשר ספירות דעשי' כנ"ל, אלא בעולמות והיכלות דבריאה יש בהם מציאות דנוגה (ר"ל עצם מהות נוגה גם הטוב שבו מכונה בשם רע), ומכל מקום אינו מעורב בהם ממש כי אם הרע נפרד לעצמו (אך בנוגה גופא הרע מעורב עם הטוב שבו בכ"מ), וכמ"ש בהוספות ביאורי הזהר בפ' בחקותי ⁴⁴⁷ במאמר דומה דודי לצבי בענין סליק כתלין, משל לזה מבנ"א שנדמה בעיניהם שכל דרכם ישר וצדיקים הם בעיניהם, ובאמת רוב מעשיהם תהו והבל ורעות רוח והמה רשעים וכמ"ש דרך אויל ישר בעיניו ⁴⁴⁸ , וזהו משל לרע דנוגה דעשי' שמעורב הטוב בלי הפרש והבדל ביניהם וגם רובו רע, (ומכל מקום אין הרע מעורב בעשר ספירות שבנפש האלקית ממש כי אם בהלבושים דמחשבה דיבור ומעשה שלהם וכנ"ל בנמשל למעלה), ויש בנ"א שלפעמים עושים טוב ולפעמים עושים רע, וזהו משל לנוגה דיצי' שחצי' טוב וחצי' רע והרע אינו מעורב כל כך עם הטוב כבעשי', היינו שיודע בעצמו מהרע שבו ואינו מוטעה כל כך כרשעים הנ"ל ומכל מקום הרע מעורב קצת גם עם הטוב שבו, וי"ל שגם מעשה הטוב שלו הוא בדרך מצות אנשים מלומדה או להתייהר, וזה בחי' בינוני דיצי' שחציו טוב וחציו רע והרע מעורב עם הטוב.

ויש בנ"א שרוב מעשיהם הוא טוב גמור, אך שלפעמים נכשלים ברע ואינם מטעים בנפשם כלל ויודעים מהרע שלהם הדק היטב, וזהו משל לבחי' נוגה דבריאה שרובו טוב וגם כן אין הרע מעורב עם הטוב וזהו בחי' צדיק שאינו גמור, וכ"ז על פי לשון הגמרא, על פי הרוב בענין צדיק ובינוני ע"ד שם המושאל כמ"ש בתניא, וענין מיעוט הטוב ורע הוא בהלבושים מחשבה דיבור ומעשה ממש.

ומזה נוכל להבין גם בדקות הרע במדות שבנפש לענין אמיתת שם בינוני וצדיק ורשע על פי פירוש התניא, והוא שבינוני דיצי' חציו טוב וחציו רע והרע מעורב עם הטוב דלבושים דע"ס דנפשם האלקית, והוא על דרך משל המבואר במאר הרע"מ תרתין אחתין ⁴⁴⁹ על דרך משל מבנ"א שטבעם אכזרי ומתקנאים לנקום נקם ממי שעושים רע ומתפעלים בנפשם בכעס ורציחה ומדמים בלבבם שכוונתם לשמים לבער הרע מישראל ושונאים תועבת ה' אשר שנא, ובאמת שקר בימינם שזהו רק טבע בלבם האכזרי, ועז"נ מי שפרע ⁴⁵⁰ כו' הוא יפרע ממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא, שקלא אילן הוא בחי' גבורה וכעס דקליפה ואמר שהוא תכלת וגבורה דקדושה.

והנה מזה יובן שמכל מקום יוכל להיות מעורב כאן גם הטוב שבנפש האלקית שמקנא קנאת ה' צבאות באמת גם כן מצד הנפש האלקית רק שהרע מעורב עם הטוב ממש כתערובות לח בלח שאינו ניכר כלל מהות ההתפעלות אם מצד הטוב אם מצד הרע, ומשל אחר נתבאר על פסוק בכל יום אברכך כו' לאדמו"ר האמצעי נ"ע ⁴⁵¹ לאחד שרוצה לבנות לו דירה נאה להרחיב דעתו לה' ולתורתו, ומכל מקום מעורב ברצון וחמדה הזאת תערובות רע דנוגה שרוצה בתפארת בנ"א גם כן, וערבו לו תענוגות בני אדם מצד נפש הבהמית גם כן, ואין ניכר כלל במהות חמדה של מה היא מצד הקדושה או מקליפה.

אך ענין נוגה דבריאה הוא על דרך משל שמעלה החמדה הזאת לבנות לו דירה נאה בשכלו ומוחו ומעמיק בו מח' וטבע השכל למצוא האמת אם כוונתו מצד הקדושה לבד או מצד הנפש הבהמית גם כן, ונמצא אז הרע מובדל מהטוב היינו אף שלא נתבטל החמדה במוחו מכל מקום יודע מהטוב דלגרמי' הוא דעביד (וע' תו"א מג"א ד"ה ובבואה לפני המלך ⁴⁵² שמקום הבירור הוא במחשבה ושכל דוקא ולא במדות כנ"ל).

עוד יובן ענין הרע דנוגה דבריאה שהוא ענין הרגש השכל ליש ודבר ע"ד ראית איש חכם בעיניו ⁴⁵³ ומכל מקום עצם ההשכלה שמשיג בגדולת הבורא הוא טוב רק שהרע דהרגשה יש גם כן, ואינו מעורב ממש במהות השכל ממש ודו"ק, מה שאין כן הרגש המדות כשמתפעל מגדולת הבורא מהות ההתפעלות מעורב אז עם רע, וזהו נוגה דיצירה.