ספרי כ"ק אדמו"רלקוטי שיחותכרך לבקדושיםשיחה א116

116

ולא בגניבה או בשאר אופני³⁹ אונאת ממון⁴⁰.

[ולהרמב"ם לא נכלל זה בהך דבבא מציעא שגדול אונאת דברים מאונאת ממון (דזה בגופו וזה בממונו), שזהו רק באונאת ממון ולא בגוזל את חבירו].

ועפ"ז יש ליישב מדוע לא הביא הרמב"ם את המשך דברי הש"ס דקאי ג"כ אנפש בניו ובנותיו של הנגזל וגם בחמס ובגרמא, כי ס"ל להרמב"ם דגוף הדין נלמד רק מהכתוב הראשון "נפש בעליו יקח", וכוונת ר' יוחנן בהביאו שאר הפסוקים היא להוסיף חומרא נוספת ששייכת רק בתנאים מסויימים: אם יש לנגזל בנים שאפשר שימותו כתוצאה מגזילה זו⁴¹ — מתייחסת "מיתתם" לגוזל; חידוש מיוחד בחמס שאינו מאותו הסוג ד"כאילו נוטל נשמתו ממנו" כמו בגזילה⁴², דכיון שיהיב דמי, ולא סתם לוקחו בע"כ של הבעלים, אינו מבטל בזה (כ"כ) בעלותו של האדם על ממונו (ואדרבא מכיר בבעלותו ולכן נותן דמים); גרמא — כשגורם למיתה בפועל שהמיתה מתייחסת לו, או כאשר ע"י פעולתו גורם לקפח כל מקור חיותו של השני (כבגבעונים)⁴³.

ולכן לא הביא הרמב"ם פרטים אלה ופסוקים אלה, כי כאן הביא רק מה שנוגע לגוף מעשה הגזילה [אפילו גזילה דשוה פרוטה⁴³ שהוא דבר השווה בכל (בלי תנאים נוספים)], היינו שכל מעשה גזילה שחל עליו הלאו דלא תגזול, חל עליו גם חומר זה ד"כאילו נוטל נשמתו" מצד גוף לקיחת ממון האדם בחזקה.

ה. ע"פ כל הנ"ל יש לבאר גם דברי הרמב"ם בהמשך הלכה זו "ואעפ"כ אם לא היתה הגזילה קיימת ורצה הגזלן לעשות תשובה ובא מאליו והחזיר דמי הגזילה תקנת חכמים היא שאין מקבלים ממנו אלא עוזרין אותו ומוחלין לו כדי לקרב הדרך הישרה על השבים וכל המקבל ממנו דמי הגזילה אין רוח חכמים נוחה ממנו".

דלכאורה אינו מובן: הרי בפרק זה לפני כמה הלכות⁴⁴ כבר הביא הרמב"ם ע"ד "תקנת השבים" — דאם "גזל קורה ובנאה בבירה הואיל ולא נשתנית דין תורה הוא שיהרוס את כל הבנין ויחזיר הקורה לבעלי', אבל תקנו חכמים מפני תקנת השבים שיהי' נותן את דמי' ולא

הערות

39. ועפ"ז יתוסף ביאור בההפרש שבין תשובה על גזילה (שכ' הרמב"ם בהל' תשובה פ"ב ה"ט), להכפרה כשמזיק ממון חבירו (שבהל' חובל ומזיק פ"ה ה"ט), כמ"ש במפרשים — ראה לח"מ הל' חובל ומזיק שם. תוס' יוה"כ ליומא פה, ב ד"ה עבירות. וראה לקמן בפנים ס"ה ואילך ובהערה 48.
40. משא"כ ב"כל הכובש שכר שכיר[ednref_26_*] כאילו נטל נפשו ממנו" (רמב"ם הל' שכירות פי"א ה"ב. מב"מ קיב, א), שהרמב"ם הביא שם הכתוב (תצא כד, טו) "ואליו הוא נושא את נפשו", אף שגם שם סמיך בגמ' שם (להמ"ד דנפשו של נגזל) עה"פ "כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח", כי שם "כאילו נטל נפשו ממנו" הוא כפשוטו, שהשכיר סומך על שכר זה דהשוכר. וראה בפרטיות בגמ' ופרש"י שם. וראה תניא (שבהערה 17) "מיגיע כפיו. . כל כח נפשו". אגה"ק שם.
41. ראה רש"י ב"ק שם ד"ה אבל נפש. חדא"ג מהרש"א ד"ה ואומר ואכל.
42. וכן משמע גם דעת הרי"ף והרא"ש שהשמיטו חמסן (כנ"ל הערה 9). וראה תוד"ה חמסן — ב"ק סב, סע"א דהא דחמסן הוי כנוטל נשמה הוי אסמכתא בעלמא.
43. ראה פנ"י ב"ק שם.
44. ה"ה. [edn_26_*]) פרשתנו יט, יג (תו"כ (ופרש"י) עה"פ. ב"מ סא, סע"א ואילך (ובפרש"י)). תצא כד, טו.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 15 עמודים.