הלכות חוקות העכו"ם

הלכות חוקות העכו"ם

מעונן מנחש ודורש אל המתים

(סי' קעט)

שופטים (יח, י-יא): "לא ימצא בך ... מעונן ומנחש ... ודורש אל המתים". פרטי שלושת הלאוים האלה מפורטים בתוספתא ובגמרא ופוסקים. אמנם לפום ריהטא הי' נראה לכאורה, שאיננו נזהרים בפרטי שלושה הלכות אלו, וההכרח לבאר הדברים:

א) מעונן

סנהדרין (סה, ב): "תנו רבנן מעונן ... ר"ע אומר זה המחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת" (והוא מתוספתא שבת פ"ח ה"ו).

וכן נפסק ברמב"ם (הל' ע"ז פי"א ה"ח): "איזהו מעונן אלו נותני עתים שאומרים באצטגנינות יום פלוני טוב יום פלוני רע, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית שנה פלונית או חדש פלוני רע לדבר פלוני".

ובפסחים (קיג, ב): "מניין שאין שואלין בכלדיים (אני שמעתי חוזים בכוכבים וכן עיקר, רש"י) שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך". והיינו האמור בסיום מצוה זו שבתורה שם (שופטים יח, י-יג): "לא ימצא בך ... מעונן ומנחש ... תמים תהיה עם ה' אלקיך". ופירש רש"י (שם): "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות".

ומה שפירש רש"י שהכלדיים הם החוזים בכוכבים, כן פירשו גם התוס' (שבת קנו, ב): "כלדאי, בכולה סוגיא משמע דהיינו חוזים בכוכבים ... ובספרי דרש מנין שאין שואלין בגורלות שנאמר תמים תהיה, וגורל וחוזה בכוכבים חדא מילתא היא" – אלא שחוזה בכוכבים הוא משום מעונן (שה"עונה" אינה טובה להתחיל בה), וגורל הוא משום מנחש (שהגורל גורם לו לנחש אם טוב לפניו להתחיל), וכדלקמן.

וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' קעט ס"א): "אין שואלים בחוזים בכוכבים ולא בגורלות". וברמ"א (שם): "משום שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך" – שקאי על שני הלאוים גם יחד.

*

אחר כך נתבאר בשו"ע (שם ס"ב): "נהגו שאין מתחילין בב' ובד'". ומפרש הרמ"א (שם): "ולכן נהגו גם כן להתחיל ללמוד בראש חודש", והיינו שמתחילים לימוד חדש דוקא בראש חודש או בשלישי בחדש, אבל לא ביום ב' וד' בחודש. ואין חוששים בזה לאיסור "מעונן" (שעונות יום ב' וד' אינן טובות להתחיל בהם).

ועוד נפסק (בשו"ע שם): "ואין נושאים נשים אלא במילוי הלבנה", היינו מה שאנו נוהגים שהחתונה היא דוקא בחצי הראשון של החודש שאז הוא זמן מילוי הלבנה. וגם בזה אין חוששים לאיסור "מעונן" (שעונת החצי השני של החודש אינה טובה לינשא בה).

וכעין זה יש עוד כמה מנהגים, ולדוגמה – מה שהובא בשוע"ר (סי' רסג ס"ז): "יש נזהרים שלא לקדש בשעה ראשונה של הלילה ... לפי שבשעה הראשונה הוא מזל מאדים".

והטעם שאין חוששים בכל אלה לאיסור "מעונן", כי בסיום איסור זה שבתורה נתפרש הטעם (שופטים יח, יג): "תמים תהיה עם ה' אלקיך", והיינו שאיסור מעונן הוא רק כשעושה זאת באופן שאינו "תמים תהי' עם ה' אלקיך", וכפי שמבאר הרמ"א (שם): "כי אע"פ שאין ניחוש, יש סימן, במה שאדם יודע שהוא כנגד המזל לא יעשה ולא יסמוך על הנס, אלא שאין לחקור אחר זה משום תמים תהיה ".

וזהו הביאור שאנו נמנעים מלעשות דברים רבים בעונות שונות; אשר כיון שאינו חוקר אחר זה אצל האצטגינים, לכן אינו עובר על "תמים תהיה", ובמילא אינו עובר גם על איסורי "מעונן" ו"מנחש".

ומה שכתב "אע"פ שאין ניחוש יש סימן" הוא על פי הגמרא בחולין (צה, ב): "אע"פ שאין נחש יש סימן", ויתבאר לקמן.

ומה שכתב "אלא שאין לחקור אחר זה" הוא כמבואר בר"ן (סנהדרין טז, ב): "שלא אסרו אלא לקבוע להם סימן לעצמו ולנחש בהם, אבל מה שאדם מכיר במערכת הכוכבים ומהלכן, כגון אלו הוברי שמים החוזים בכוכבים, אין זו בכלל נחש".

ב) מנחש

סנהדרין (סה, ב): "תנו רבנן מנחש זה האומר פתי נפלה מפיו מקלו נפלה מידו בנו קורא לו מאחריו אורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך נחש מימינו ושועל משמאלו. אל תתחיל בי (כשבא הגבאי לגבות מס ממנו או קיצת העיר, אומר לו בבקשה ממך אל תתחיל בי להיות ראשון בדבר הפסד שסימן רע הוא לו, רש"י), שחרית הוא (שהי' תובע ממנו חוב, אומר לו שחרית הוא ולא אתחיל תחלת מעשה היום בפירעון, רש"י), ראש חודש הוא, מוצאי שבת הוא" (והוא מתוספתא שבת פ"ח ה"ה).

וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' קעט ס"ג): "האומר פתי נפלה מפי או מקלי מידי, או בני קורא לי מאחרי, או שצבי הפסיקו בדרך ... וכן האומר אל תתחיל לגבות ממני, שחרית הוא, מוצאי שבת הוא, מוצאי ר"ח הוא ... אסור".

כל אלו אסורים רק משום מנחש (ולא משום מעונן), כי תוכן הדברים הוא, שהוא מנחש שאם פתו נופלת מפיו סימן שהוא צריך להפסיק, ואם הגבאי יתחיל לגבות ממנו יהי' סימן רע עבורו, ואם יתחיל לפרוע חוב בראש החודש או ראש השבוע (מוצאי שבת) יהי' סימן רע עבורו.

בכמה מקומות הובא גם איסור זה בלאו דלא תעוננו. ראה סמ"ג (מל"ת נג): "לא תעוננו אלו נותנין העונות ... וכיוצא בזה האומרים לא נתחיל דבר זה אלא בראש חדש". סמ"ק (סי' קלו): "שלא לעונן דכתיב (ויקרא י"ט) לא תעוננו ואמרו חכמים פרק ארבע מיתות זה האומר שעה פלונית יפה לצאת וכן כששואלין ממנו פרעון אל יאמר שחרית הוא, מוצאי שבת היא, ראש חודש הוא".

אמנם עיקר איסור זה (בתוספתא וגמרא ופוסקים) אינו (משום "מעונן") אלא משום "מנחש", שהרי אינו אומר שמוצאי שבת אינה "עונה" טובה וכיו"ב, אלא הוא "מנחש" שאם יתחיל השבוע בפריעת חוב לא יהי' זה סימן טוב עבורו.

*

ומכל מקום נתבאר באגרות קודש (חכ"ז אגרת י'לג): "מנהגנו להשתמט ולא לתת ממון במוצ"ש" (וראה גם "רשימות היומן" ע' רמב, ובמצויין בשוה"ג שם).

וכן הובא בתורת מנחם (תשמ"ו ח"ב ע' 203): ידוע שמוצאי שבת אינו זמן המתאים להוציא ממון – כסיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות הנהגת אביו, שצוה לזוגתו הרבנית שתבקש ממנו עבור הוצאות הבית לפני שבת, מכיון שבמוצאי שבת לא יוציא ממון [ובנוגע לקושיא הידועה מהא ד"לא תעוננו", לשון עונות ושעות, יום פלוני יפה כו', שעה פלונית קשה כו', כבר דובר כמה פעמים בארוכה אודות התירוצים האפשריים, שאין זה בתור ניחוש, כי אם, בתור סימן-טוב וכו', ואכ"מ]".

והיינו כאמור לעיל בסעיף הקודם, שכל זמן שאינו חוקר אחר זה, אלא נזהר בזמנים מסויימים, אינו עובר על "תמים תהיה", ובמילא אינו עובר על "מעונן" ו"מנחש".

*

עוד טעם להיתר, ובהקדים:

אמרינן בשבת (סז, ב): "האומר שחטו תרנגול זה שקרא ערבית ותרנגולת שקראה גברית יש בו משום דרכי האמורי". שגם בזה הוא האיסור משום מנחש, שהגמרא קוראת לזה דרכי האמורי, כמבואר ברש"י שם (משנה סז, א): "דרכי האמורי, ניחוש הוא, וכתיב ובחוקותיהם לא תלכו".

וכן נפסק ברמב"ם (הל' ע"ז פי"א ה"ד): "אין מנחשין כעכו"ם ... וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול".

וכ"ה בשו"ע (יו"ד סי' קעט ס"ג): "וכן האומר שחוט תרנגול שקרא כעורב ותרנגולת זו שקראה כתרנגול, אסור".

אמנם ברמ"א (שם): "יש אומרים אם אינו אומר הטעם למה מצוה לשחוט התרנגולת, אלא אומר סתם שחטו תרנגולת זו, מותר לשחטה כשקראה כתרנגול. וכן הוא המנהג".

וכתב על זה הט"ז (שם ס"ק ב): "לפי זה נראה דגם בהנך דלעיל יש היתר כל שאינו אומר בפירוש שהוא עושה משום הכי. אלא דיש לומר דשאני הכא כיון שיש שינוי טבע לפניו ויש מקצת חרדה על האדם הותר לו לעשות בלי אמירה, משא"כ בהנך דלעיל שאין בהם שינוי טבע. כן נראה לי". היינו שהט"ז מסתפק אם גם לענין מניעה מתשלום החוב במוצאי שבת מועיל מה שאינו מוציא בפיו, או רק לגבי שחיטת התרנגולת שקראה כתרנגול.

ובשלטי הגבורים (ע"ז פ"ב ט, א): "ראש חדש הוא מוצאי שבת הוא ... ונראה בעיני שאם אינו מוציא הדברים מפיו אלא מחשב בלבו ונמנע מעסקיו על ידי הנחשים האלה הרי זה מותר, שראוי לאדם לחוש על החשש שחוששין בו הבריות". ובפתחי תשובה (שם ס"ק ג) מביא משלטי הגבורים שמועיל, ומתוס' שמשמע שאינו מועיל, ומהט"ז הנ"ל שמסתפק בזה.

וגם טעם זה מצרף להיתר בשיחת מוציא ש"פ וילך תשל"ט (שיחות קודש תשל"ט ח"א ע' 55): "עס שטייט אבער דערביי אז אפילו אויב מען פירט זיך אזוי, זאל מען דאס ניט זאגן בדיבור".

*

טעם נוסף להיתר הוזכר בשיחת מוצש"ק י"ג ניסן תשמ"ג (התוועדויות תשמ"ג ע' 1288) "ידוע מ"ש בצוואת ר' יהודה החסיד שיש להמנע מהוצאת ממון במוצאי שבת". ונתבאר בהערות ובאורים (גליון תשעז ע' 22), שהכוונה לביאור הגאון מבוטשאטש (בספרו "מילי דחסידותא", על דברי ר"י החסיד): "ויש נוהגים בזה היתר ואינם רוצים ליתן בתחלת שבוע בהקפה, שהוא מצד שכיון שכבר פסקו האמוריים לומר כן. ואולי שייך בזה אין לך אלא מקומו ושעתו מקום עיר ההוא הפרטיית, כיון שלא נמצא אז בה מהאמוריים שאמרו כן, אין קפידא אז שם בזה".

*

בנוסף להנ"ל יש פרט נוסף, שהגמרא עצמה מבארת שאין בזה איסור מנחש, כמבואר בחולין (צה, ב): "בית תינוק ואשה, אע"פ שאין נחש (שאסור לנחש ולסמוך על הנחש, רש"י) יש סימן (סימנא בעלמא הוי מיהא דאי מצלח בסחורה ראשונה אחר שבנה בית, או שנולד התינוק, או שנשא אשה, סימן הוא שהולך ומצליח, ואי לא אל ירגיל לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח, רש"י)".

ומהו באמת הטעם שאין בזה איסור מנחש? מבאר הרמב"ם (הל' ע"ז פי"א ה"ה): "מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב היתה עלי, אשה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת היתה מעת שקניתיה עשרתי, וכן השואל לתינוק אי זה פסוק אתה לומד אם אמר לו פסוק מן הברכות ישמח ויאמר זה סימן טוב, כל אלו וכיוצא בהן מותר, הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה הרי זה מותר".

והיינו שחולק על רש"י הנ"ל, שכתב להתיר אף אם קובע סימן זה, שאם יבוא יצליח ואם לא יבוא אזי "אל ירגיל לצאת יותר מדאי, שיש לחוש שלא יצליח". והרמב"ם סובר שמותר רק אם "עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה".

הלכה זו נפסקה בשו"ע (יו"ד סי' קעט ס"ד): "בית, תינוק ואשה אף על פי שאין ניחוש, יש סימן". וברמ"א (שם): "אם הצליח אחר זה ג' פעמים או לא. וכן מותר לומר לתינוק פסוק לי פסוקיך".

וכתב על זה הש"ך (שם ס"ק ה): "משמע דעת הרב והפוסקים דאפילו לעשות מעשה ולסמוך עליו לעתיד על הפסוק מותר, דחשיב קצת נבואה". והיינו שאינם פוסקים כרמב"ם, שלא התיר אלא כש"עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה", אלא מתירים כרש"י "אפילו לעשות מעשה ולסמוך עליו לעתיד" על פי הפסוק שאמר התינוק. וטעם ההיתר בזה הוא "דחשיב קצת נבואה", ואינו נקרא "מנחש".

וזהו גם ביאור המנהג המכונה בשם "גורל הגר"א", אשר נערך באמצעות פתיחת ספר תנ"ך באופן אקראי וקישור הפסוקים המופיעים בעמוד שנפתח לשאלה העומדת על הפרק. אשר זהו כדין "פסוק לי פסוקך", שהתירו הרמ"א והש"ך אפילו כדי לסמוך עליו ולעשות מעשה על פיו.

וכעין זה הוא גם מה שהונהג בחב"ד בשנים האחרונות, לשאול מהרבי על פתיחת ספר "אגרות קודש" שלו (אלא שבזה יש דיון נוסף, וכדלקמן).

ג) דורש אל המתים

סנהדרין (סה, ב): "תניא ודורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה".

וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' קעט סי"ג): "דורש אל המתים זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה".

אמנם התיר שם (סי"ד): "להשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו את אשר ישאל אותו, מותר". וברמ"א (שם): "ויש מתירין אפי' לאחר מותו, אם אינו משביע גופו של מת רק רוחו".

וטעם ההיתר בזה ביאר בלבוש (שם): "ומה שהקשה על זה המשביר [הבית יוסף] ז"ל ואמר וז"ל, חילוק זה הוא מגומגם דאי דורש לגוף המת ממש בלא רוח, אטו גוף לחודיה מידי ממשא אית ביה עכ"ל. נראה לי שאינו מגומגם, ובעיני אין תמיה כלל, כי כבר שגור בפי כל חכמי הקבלה וזוהר הוא בכמה מקומות שצורת גוף האדם שמת ופרחה ממנו נשמתו ורוחו שמיד חושקין אליו כל כחות וצורות הטומאה ומתדבקין בו ... ולפיכך הדורש אל גוף של מת של ישראל ודאי יתדבק עם אותם כחות הטומאה ... והדורש אל רוחו של ישראל ... אינו נקרא דורש אל המתים שהרי הוא חי".

ומזה מובן שאין שום חשש בנסיעה לאהל הקדוש של רבינו ולשאול בעצתו, ולבקש שימצא הדרך איך להורות לו מה לעשות. ומזה מובן גם, שאין שום חשש בהלכה בשאלה באגרות המובא לעיל.

ואף שכל ההלכה של "פסוק לי פסוקך", וכל המנהג של מה שמכונה "גורל הגר"א" היא שאלה לפני הקב"ה, ולא שאלה אצל רוחו של הצדיק על ידי שאלה בספריו. ואף שכל ההנהגה של "הדורש אל רוחו של ישראל", "להגיד לו את אשר ישאל אותו", מיירי בשאלה ששואלים במקום מנוחתו של הצדיק, ולא על ידי השאלה בספריו. הרי שעדיין לא מצינו מקור בדברי חז"ל ופוסקים אודות שאלה אצל הצדיק על ידי שאלה בספריו.

מכל מקום למדנו משני אלו, שאין שום חשש בהלכה בשאלה באגרות, אלא: א) כלשון הש"ך "דחשיב קצת נבואה". ב) כלשון הלבוש "הדורש אל רוחו של ישראל ... הוא חי".

* * *