ספרי כ"ק אדמו"ררשימות<h1>מנורה</h1><h2>מו"מ מונחת</h2>קלז

קלז

[reshimo]

הי' מופרש מעם, שהי' בצער מערה יג"ש (שבת לג:) אף שרק על רשב"י היתה הגזירה דיהרג. ולכן מצינו דקתפיס גנבי ואמר קוצים אני מכלה מן הכרם (ב"מ פג:), וגם אח"כ דלא סמיך דעתי' הוא משום דשמא חטא באחד מן הצדיקים (שם פד' רע"ב).

ולכן בעבודה הרוחנית ג"כ הוא לטעמי' דאמר (שבת לג:) כד חזא אינשי דקא כרבי וזרעו מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, דגם אחר יב"ח הנה ראב"ש הוה מחי (יעויג"כ ברכות לה:), ולכן דעתו במנורה – עבודה הרוחנית – דענינה עסק התורה[/reshimo]

[pianuach]

ולכן הי' ראב"ש מופרש מעם – היפך ההנהגה דנשיא ישראל שדואג לכל צרכיהם וכו'.

וכנרמז ג"כ עד כמה הי' מופרש מעם – שהי' מרצונו בצער מערה י"ג שנה (שבת לג, ב) , אף שלא הי' מוכרח בכך, ש הרי רק על רשב"י היתה הגזירה ד " יהרג ", ולא על ראב"ש, ואעפ"כ הי' גם הוא במערה י"ג שנה, מופרש מעם .

ולכן מצינו ד ראב"ש קתפיס גנבי למסרם למלכות, ו כששלחו לו "עד מתי אתה מוסר עמו של אלקינו להריגה", אמר " קוצים אני מכלה מן הכרם " (ב"מ פג, ב), היינו, שבנוגע לרשעים, לא זו בלבד שלא דאג להם, אלא אדרבה כו'. וגם אח"כ ד " לא סמיך דעתי' . . מלבקש רחמים ומחילה ביסורין", הוא לא משום שהצטער על כילוי הרשעים, אלא משום ד " שמא חטא באחד מן הצדיקים " (שם פד' רע"ב ובפרש"י ).

ולכן , בעבודה הרוחנית ג"כ סובר הוא (ראב"ש) שהעבודה צריכה להיות באופן נעלה דוקא, דאזיל לטעמי' דאמר (שבת לג, ב ⁴⁸⁹ ) – כד חזא אינשי דקא כרבי (חורשים) וזרעו – " מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה " , ולא עוד אלא דגם אחר י"ב חודש הנוספים שישבו במערה בגלל ה"בת קול" ש"אמרה להם להחריב עולמי יצאתם חזרו למערתכם", הנה ראב"ש הוה מחי – דס"ל שצריך לעסוק רק בלימוד התורה (יעויין ג"כ ברכות לה, ב : "ר"ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וכו' תורה מה תהא עלי', אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים, שנאמר⁴⁹⁰ ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'". וזוהי גם שיטתו של ראב"ש בשבת שם, שאין להניח חיי עולם ולעסוק בחיי שעה, משום "דאפשר ע"י נכרים והקב"ה מחלק מזון וריוח לעושי רצונו"⁴⁹¹ ). [/pianuach]

הערות

489. ושם: "נפקו (רשב"י וראב"ש מהמערה) חזו אינשי כרבי וזרעי, אמר מניחין חיי עולם וכו' כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף". – ולכאורה הכוונה, ש"אמר" (בלשון יחיד, ולא "אמרו", כמו "נפקו כו' חזו כו' שנותנין עיניהן כו'", בלשון רבים) קאי על ראב"ש (ואולי משמע כן מהמשך הסיפור "כל היכא דהוה מחי ר' אלעזר הוה מסי ר"ש", שעפ"ז י"ל, שגם לפנ"ז הקפיד ר"א יותר מר"ש, והוא זה שאמר "מניחין כו'").
490. ישעי' סא, ה.
491. פרש"י שם.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 16 עמודים.